חג הדיוואלי במקדש הזהב באמריצר

אתחיל בווידוי: כשהייתי ילד, בכל יום עצמאות הייתי מדליק נפצים בשכונה. ההורים ביקשו שאעשה את זה רחוק מהבית ככל האפשר, כדי לא להפריע לשכנים. השכנים, מצידם, התקשרו למשטרה להתלונן על הרעש, וסבתא שלי חשבה שאני משוגע. אבל היה משהו בדגלים, באורות מסביב, שהיה מדליק בי רצון עמוק להצית דבר מה ולצפות בו מתפוצץ באוויר בשלל צבעים וניצוצות… החלום שלי היה להדליק זיקוק אמיתי, כמו בחגיגות העצמאות בכיכר רבין.

מרחק שמונה שעות טיסה מאותה כיכר, עשיתי את חג הדיוואלי אצל משפחה הודית באמריצר (Amritsar), שבמדינת פאנג'ב (Punjab), בצפון-מערב הודו. בערב החג כל המשפחה השתתפה בארוחה חגיגית ובטקס, כשברקע סימפוניה של פיצוצים שלא היו מביישים תרגיל רטוב של חטיבה 7. ההורים נהנו מהאווירה, השכנים הדליקו נפצים יחד עם המשטרה וסבא נאנדל, מנהיג המשפחה, פנה אלי בסוף הארוחה ואמר: "עכשיו בוא נלך להדליק קצת נפצים על הגג". אין ילד שלא מתלהב בפליאה מזיקוק שנורה לאוויר, והילד שבי התרגש עד דמעות: הייתי בגן עדן של זיקוקים.

במהלך חג הדיוואלי שמי אמריצר מתמלאים בזיקוקים

"אז למה חוגגים דיוואלי?", אני שואל את נאקול, המארח האדיב שלי, בזמן שאנחנו מפלסים את דרכנו בין הדוכנים הצבעוניים בשוק התבלינים של אמריצר.

"לפני שנים רבות נחטפה אשתו של לורד ראמה, סיטה, על ידי מלך השדים", הוא מספר לי. "הוא כלא אותה בממלכתו, סרי לנקה. ראמה לא נשאר חייב, ויצא למסע מסוכן כדי להציל אותה. בקרב קשה הוא ניצח, החזיר את אשתו מהנבל ושב לממלכתו כגיבור. הלילה היה ליל מולד הירח וכדי להראות לו את הדרך הביתה, הדליקו נתיניו נרות רבים וכל הממלכה הוארה בחגיגות של אש ושמחה. מאז ועד היום מדליקים בחג הדיוואלי נרות וזיקוקים, כדי לחגוג את הניצחון של לורד ראמה, שמסמל את נצחון האור על החושך, הטוב על הרע". אם היה המשך לסיפור לא הצלחתי לשמוע, כי בדיוק עבר מולנו פיל, חוצה את הרחוב באיטיות מגושמת, נושא בגאון את הכתובת HAPPY DIWALI. אבל כן הצלחתי לשמוע את הפרט החשוב הבא: בכל שנה החג נחגג ביום הראשון של הירח, בחודש ההינדי קרטיקה, שנופל בין אמצע אוקטובר לאמצע נובמבר.

לכבוד החג בעלי חנויות מדליקים נרות קטנים, הדומים דמיון מפתיע לנרות חנוכה שלנו

השוק תוסס והומה אפילו יותר מהרגיל. הדוכנים מקושטים בדגלונים זוהרים, האווירה שמחה והאנשים קורנים. בעלי חנויות מדליקים נרות קטנים בכניסה לחנותם ומשיבים בחיוך בוהק כשאני מברך אותם בברכת חג שמח. "דיוואלי זה חג של קניות, כמו כריסמס", נאקול מבהיר. ואכן נראה שכולם קונים משהו: דודות עם שקיות גדושות מתנות, דודים מעמיסים ממתקים מטוגנים על אופנוע. כשאנחנו נוחתים לבסוף בבית, השולחן נראה כמו מצעד משלוחי מנות של פורים – קופסאות ממתקים, שוקולדים וחטיפים, עטופים צלופן מבריק. ילדים נוצרים מקבלים מתנות מסנטה, היהודים זוכים לדמי חנוכה, ההינדים טועמים מנת ממתקים מחוזקת בסוכר ושמן, בכמות שקשה לתאר.

לקראת החג כולם קונים מתנות וממתקים מטוגנים

אמריצר הוא מקום מאוד פופולרי לתיירים בדיוואלי, נאקול מסביר, ומוסיף שכל בתי המלון מלאים, ולמי שמתכוון לשהות כאן בחג מומלץ לשריין מקום מראש. כשהערב מגיע אני מתכונן לשיא: ביקור במקדש הזהב, המקום הקדוש ביותר לדת הסיקית. נאקול מרכיב אותי ואת שחר על האופנוע (את הקסדה השארנו בבית), ואנחנו יוצאים לדרך. הגלגל מפונצ'ר, אבל כל עוד האופנוע נוסע, מה רע? העיר מוארת באדום וצהוב ואנחנו מתזזים בין ים האנשים, חומקים מנפצים שמושלכים לעברנו, מרגישים כמו דמויות במשחק מחשב מטורף. מסביב העיר גועשת, כולם ברחובות צועקים ומשפריצים, מדליקים משהו שעולה לאוויר או בורחים ממשהו שנופל מלמעלה. ולפתע אנחנו מול מה שנראה כמו ארמון.

הדלקת נרות מול מקדש הזהב המואר כולו

הסיקיזם היא דת חדשה יחסית, בת כ-500 שנה. ראשיתה במשנתו של גורו נאנק, שנולד בקרבת לאהור, היא פקיסטן של היום. נאנק יצר את הדת, שהושפעה הן מההינדו והן מהאסלאם, ואחריו מונו עוד עשרה גורואים שהמשיכו את דרכו. הגורו העשירי הורה שלא ימונו עוד גורואים אחריו, וכל שאלה יש להפנות אל הספר הקדוש, בו כתובים עיקרי הדת. הספר הזה, כמו גם בית המשפט של הסיקים, נמצא במקדש הזהב. כל אדם, ללא הבדל דת, גזע ומין, מורשה לשהות במקדש, ללון שם (יש חדרים מיוחדים לתיירים) ולאכול באחד מחדרי האוכל הגדולים בעולם, שמגיש מזון בכל יום לאלפי אנשים (הכל בחינם, כמובן). זהו המרכז העולמי של הדת, ולכן בפאנג'ב יש את הריכוז הכי גדול של סיקים מכל מקום אחר על פני כדור הארץ.

הארמון הוא הכניסה המפוארת אל מקדש הזהב. הכל מקושט באורות מנצנצים בזהב בוהק, מאירים על מאות מאמינים מזוקנים, חובשים טורבנים וחמושים בפגיונות כסופים – סימני ההיכר של הסיקים. אנחנו מורידים נעליים ויורדים למטה במדרגות ("כדי להוריד את האגו", מסביר אמרג'יט, החבר הסיקי שלנו), ולאט לאט נפתח לפנינו המראה המרהיב. מלבן עצום של מים קדושים משקף בתוכו את המבנה המפואר, בזהב שבוהק עד לירח. מסביב אלפי מאמינים מדליקים נרות, נושאים תפילות, מצלמים ומצטלמים, מוסיפים עוד אור אחד קטן לגרש את החושך. כולם יחפים, כולם מחייכים, כולם אור אחד גדול, צבעוני וזוהר. כל אדם שני רוצה להצטלם איתנו, וכל אדם שלישי נראה לי כל כך פוטוגני, שאני לא יכול שלא לעצור לצלם.

את החגיגות מלווה פס קול רועש במיוחד של פיצוצים

לבסוף אנחנו יוצאים מההמון המחושמל ונוסעים אל עבר הבית של סבתא של נאקול, לטקס הפוג'ה המסורתי. אחרי ששרדנו את הנסיעה המפחידה, בהחלט יש סיבה להתפלל, לא משנה לאיזה אל. כל המשפחה מתאספת בסלון המרווח, סביב פסלונים שמייצגים אלים שונים. אחד אחד הם מניחים מנחות, מדליקים נרות ומרכינים ראש בתפילה. הנשים לבושות בסארי חגיגי, הגברים בחולצה מכופתרת ומכנסי חאקי, אבל כולם יחפים. אם המשפחה מסכמת את הטקס בקריאת פסוקים בהינדי, וכולם מקשיבים לה בשקט מכובד. אחרי זה הם מזמינים אותנו לבקש משאלה ולשאת תפילה לאלת העושר, לקשמי, מה שיכול מאוד לעזור בהימורים במשחקי הקלפים שימשכו אל תוך הלילה.

הדלקת נרות לכבוד החג בבית משפחתו של סבא נאדל

בסוף הטקס מחייך אלי סבא נאנדל ומזמין אותי בחיבה לשולחן. הארוחה המסורתית כוללת אורז ודאל (תבשיל עדשים), פורי (צ'פטי נפוח ומטוגן), תבשיל קארי עם קוביות גבינה ועוד ועוד. כשהבטן מפוצצת עד שכמעט נוזל לי צ'אי מהפופיק, הגיע הזמן לעלות לגג כדי לראות במו עינינו את פשר כל הבומים שהיוו את הפסקול שליווה אותנו בשעות האחרונות.

מהגג נשקף נוף פנורמי של העיר, מנוקד זיקוקים, להבות, ניצוצות ומה לא. ברחובות רצים ילדים שמחזיקים משהו בוער. "זה מזכיר לו את ההפצצות מעזה", נאקול צוחק עם אחיו, אחרי שהם רואים את הפנים ההמומות שלי. אמנם בעזה לא זכיתי להיות, אבל הוא צדק בהקשר: הנסיעה ברחובות העמומים של העיר הזכירו לי לילה שביליתי עם הצנחנים בשכם, כרזות הענק עם תמונות של סיקים מזוקנים הזכירו לי רשימת מבוקשים, וכל האפקטים הקוליים הכילו קונוטציה קלושה להפצצות שסוכלו על ידי כיפת ברזל. אבל יותר מכל, הסיטואציה הזכירה לי את חגיגות יום העצמאות, בגרסה גרנדיוזית ומהודרת, בה הקהל מוזמן להשתתף.

לא רק נפצים וזיקוקים נזרקים, גם פנסי נייר שבתוכם דולק נר מועפים אל שמי הלילה

המשפחה נותנת לי את הכבוד, ואני מדליק את הפתיל וחומק לאחור, מביט למעלה כדי לראות את הפרח שלי, גועש באדום-כחול מסנוור, שובר את החשכה במטח של ניצוצות מלכותיים. כולם יושבים, מפצחים אגוזי קשיו יחד עם בירה מקומית ונהנים מהמופע. אחרי זה הם ידליקו בלון נייר קטן שיעלה אט אט למעלה ויסמל את סוף החג. משם הם ימשיכו למשחקי קלפים כל הלילה, סומכים על לקשמי, אלת העושר, שתאיר להם פנים. חג האורות ההודי נגמר. זו הייתה חוויה צבעונית, שמחה ומחרישת אוזניים, טבולה בהמון משפחתיות ואהבה. וחוץ מזה, הגשמתי חלום.

עוד מידע על טיול להודו