חגיגות הטימקט באתיופיה

המסורת האתיופית מספרת שכאשר מנליק הראשון, בנם של מלכת שבא ושלמה המלך, גילה את זהות אביו הוא החליט לצאת למסע אל ארץ ישראל כדי לפגוש אותו. מלווה בפמליה גדולה הגיע מנליק הצעיר אל מחוז חפצו והתקבל בחום בארמון המלך. שלמה ניסה לשכנעו להישאר ולהפוך ליורשו, ואולם משסירב, הכתיר אותו לקיסר הראשון של ממלכת אקסום, שהשתרעה בשטח של צפון אתיופיה ואריתריאה של ימינו. הקשרים בין ישראל לאתיופיה לא הסתכמו בקרבת המשפחה הזאת, שכן על פי האפוס האתיופי, לאחר חורבן בית המקדש הועבר ארון הברית אל בירת הממלכה והוא נמצא שם עד עצם היום הזה, בקודש הקודשים שבכנסיית מרים מציון באקסום.

ממלכת אקסום התבססה בצפון אתיופיה והשתלטה על דרכי המסחר באזור ים סוף. בראשית המאה הראשונה לספירה הופיע הכתב האתיופי הייחודי והתפתחה שפת הגעז, שהפכה לשפת הקודש של הכנסייה האתיופית. על פי המסורת, במאה הרביעית לספירה, בעקבות מפגש עם שני סוחרים שבאו מרחוק, החליט מלך אקסום, אזאנה, להתנצר ובעקבותיו הלכו שאר תושבי הממלכה. כך היתה אתיופיה למדינה השנייה בעולם (אחרי ארמניה) שקיבלה עליה את הנצרות באופן מוחלט. הנצרות האתיופית ייחודית ויש לה מאפיינים מקומיים וקשרים עם הכנסייה הקופטית.

מקהלת נערות בחגיגות הטימקט באתיופיה | צילום: Alvaro Villanueva / Shutterstock.com

השילוב המעניין הזה של שורשים יהודיים, נצרות עתיקה ופרשנות ייחודית לסיפורי המקרא הופך את אתיופיה למרתקת במיוחד. הוסיפו לכך את המגוון הנופי ואת השבטים השונים החיים במדינה, בעיקר בדרומה, ותבינו למה טיול באתיופיה מהווה חוויה מיוחדת כל כך. ואם מטיילים באתיופיה, כדאי לתזמן את הטיול לתקופה בה מתקיימות חגיגות הטימקט, חג ההתגלות האתיופי אשר מתקיים בכל שנה בחודש ינואר והפותח צוהר נוסף לנצרות המיוחדת של אתיופיה ולקשריה עם ההיסטוריה היהודית הקדומה.

כנסיית מרים מציון באקסום, שבה, על פי המסורת, נמצא ארון הברית המקורי | צילומים: שאטרסטוק

חגיגות הטימקט (Timkat) מחזירות אותנו לסיפור שלמה המלך וארון הברית. כאמור, המסורת האתיופית גורסת כי באקסום (Axum) נמצא ארון הברית המקורי. בכל שנה, ביום העשירי בחודש טר על פי לוח השנה האתיופי (19 בינואר על פי הלוח הגרגוריאני), מוציאים מכל הכנסיות באתיופיה העתק של ארון הברית, מציגים אותו בפני קהל המאמינים וצועדים עמו לבריכה או מקור מיים על מנת להטבילו באופן סמלי, סמל להטבלתו של ישו בנהר הירדן.

חגיגות הטימקט מלוות בשירה, ריקודים ותיפוף על תופים גדולים

מסיבה זו, אירועי החג, הנערכים בכל רחבי אתיופיה, מתקיימים ליד מקווה מים או נהר. לילה לפני החג כולם לובשים לבן ומכל אחת מהכנסיות באתיופיה מוצאים את ארון הברית, הנקרא תבות, מהמילה העברית תיבה, ממקום מחבואו בקודש הקודשים של הכנסייה. עוד באותו ערב נישאים הארונות מכל הכנסיות אל עבר מקור מים – הארון נישא על ראשו של אחד מנכבדי הדת ומקיפים אותו נושאי מטריות צבעוניות, שנועדו להגן על הארון, דגלים ענקיים רקומים בזהב, צלבי זהב ועוד. התהלוכות מלוות בשירים, ריקודים ותיפוף על תופים ענקיים.

הארונות חונים כל הלילה לצד בריכת המים או הנהר, כשהם נשמרים היטב. השומרים, המלווים והקהל שנשאר לצד הארונות מעבירים את הלילה בשירה ובתיפוף. בבוקר הכמרים מברכים את המים ונוגעים עמם בארון – טבילה סמלית. עד אותו הרגע הקהל כולו, הלבוש לבן, מחכה בשקט ובסבלנות. ברגע שמסתיימות התפילות וטבילתו של הארון הכל משתנה והאווירה הופכת משוחררת ופרועה. מים מותזים לכל עבר, ילדים קופצים לבריכה, שוחים ומשתוללים, מבוגרים זורקים להם בקבוקים ריקים כדי שימלאו אותם – כנשק במלחמת המים המלבבת, שלא מותירה אף אחד יבש…

אחרי שהטבילה הסמלית של הארון מסתיימת, מתחילה מלחמת מים המונית

בכל רחבי אתיופיה מציינים את הטימקט, עם תהלוכות היוצאות מהכנסיות, אבל אחד המקומות המעניינים לצפות בחגיגות הוא באקסום, בירתה של הממלכה הקדומה הנמצאת בתיגראי, המדינה הצפונית ביותר באתיופיה. על פי המסורת, בכנסיית מרים מציון שבעיר נמצא ארון הברית המקורי, ולא העתק שלו כמו בכנסיות האחרות. את הארון הזה נושאים לטבילה הסמלית בבריכת שבא. גם מכנסיות אחרות בעיר מתנקזות תהלוכות אל הבריכה הזאת: בראש התהלוכה רצים גברים נושאי מקלות, אחריהם צועדות הנשים ויחד עמן צועדים כמרים, פרחי כמורה וקבוצות של תלמידים, ובתווך – הארון מוקף במלווים ובשומרים נושאי מטריות ססגוניות. לעיתים עומדות על המטריות יונים צחורות. הבגדים הלבנים, הדגלים הצבעוניים, סמלי הדת השונים, השירה, הריקודים והטקסים הדתיים, שמשלבים בין יהדות (ארון הברית) לנצרות (טבילה), בין ציון לישו, כל אלה הופכים את חגיגות הטימקט לחוויה יוצאת דופן ומיוחדת עד מאוד.

המטריות הססגוניות נועדו להגן ולשמור על ארון הברית

הגעה לאקסום בתקופת החגיגות מאפשרת לא רק להשתתף בחגיגות המלהיבות, אלא גם לחקור את האתרים המרתקים שנמצאים באזור זה של המדינה. באקסום עצמה נמצאת הכנסייה הנוצרית החשובה ביותר באתיופיה – כנסיית מרים מציון. כדאי גם לבקר במתחם האובליסקים מרתק. בתקופה שעוד לפני הפיכת אתיופיה לנוצרית, הוקמו באקסום אובליסקים עצומים, הגדולים מסוגם בעולם, גבוהים אף יותר מאלו של מצרים הפרעונית. האובליסקים שימשו, ככל הנראה, כמצבות מעל חדרי קבורה תת קרקעיים והגבוהים שבהם, שניצבו מעל קברי מלכים ונכבדים, מעוטרים לכל אורכם. ב-1937 נבזז האובליסק הגדול של אקסום על ידי חיילים איטלקים, אשר הביאו אותו לארצם. במשך עשרות שנים ניצב האובליסק במרכז רומא, ורק ב-2005, לאחר לחצים ממושכים, הוא הוחזר לאתיופיה. כיום האובליסק האדיר, שגובהו 24 מטר והוא שוקל 160 טונות, ניצב על כנו ולצדו ישנם כאן עוד אובליסקים רבים – חלקם זקופים, אחרים נטויים על צדם ורבים נשברו והם שוכבים על הקרקע, עדות אילמת לתקופת הזוהר של הממלכה. במוזיאון המקומי באקסום אפשר לצפות בפריטים ארכיאולוגיים שונים שהתגלו באזור.

אובליסקים באקסום, חלקם זקופים, אחרים נוטים על צדם או שוכבים שבורים על הקרקע

כ-400 ק"מ מדרום לאקסום (אפשר לקצר את זמן הנסיעה ולטוס בטיסה פנימית קצרה) נמצאת לליבלה (Lalibela), המכונה "ירושלים החדשה" ו"פטרה האפריקאית". לליבלה היתה בירת הקיסרים משושלת זאגווה במאות ה-12 וה-13. על פי המסורת, ביקר קיסר לליבלה בירושלים וכשחזר למולדתו החליט לשחזר את המבנים שראה לטובת המאמינים שלא היו יכולים לעלות לרגל לעיר הקודש. הכנסיות קרויות על שמות מקומות בירושלים, וכך גם הנחל החוצה את העיר, ששמו הירדן וההר הסמוך לה, שנקרא דברה זיית, הר הזיתים. הכנסיות של לליבלה, ש-11 מהן הוכרזו כאתר מורשת עולמית, חצובות בסלע כשהמפורסמת שבהן, ביתה גיורגיס, צורתה כצורת צלב יווני והיא ניצבת בתוך חלל החפור בסלע, כשקירותיה חופשיים מקירות הסלע.

ביתה גיורגיס, הכנסייה המפורסמת ביותר בלילבלה, בנויה בצורת צלב וחצובה בסלע

אתיופיה היא לא רק תרבות ודת, היא גם נופים נפלאים. אחד המקומות המומלצים לטיול בצפון המדינה הוא הפארק הלאומי סימיאן. הפארק, שנמצא ברכס הרי הסימיאן (Simien), מציע נופים מכושפים של פסגות מחודדות, צוקים נישאים וערוצים עמוקים. זהו רכס ההרים הגבוה באתיופיה, ובו נמצאת הפסגה הרביעית בגובהה באפריקה (4,533 מ'). בהרים חיים כמה מינים של בעלי חיים נדירים האופייניים לאזור, בהם זאבים חבשים, בבוני ג'לדה (בבון זנוב) ויעלים אתיופיים. הפארק, שהוכרז כאתר מורשת עולמית בסוף שנות ה-70 הוא מהראשונים ברשימת אתרי המורשת של אונסק"ו.

רכס הסימיאן מציע נופים מכושפים של פסגות מחודדות וערוצים פראיים

ילדים רוכבים על חמור ברכס הסימיאן

מדרום-מערב לרכס הסימיאן נמצאת העיר גונדר, שמוכרת לרבים כמקום ממנו הגיעו רוב יהודי אתיופיה שעלו לישראל. גונדר (Gondar), בירתה הקיסרית של האימפריה האתיופית עד אמצע המאה ה-19, משמשת כמרכז דתי של הכנסייה האתיופית ומרכז אזורי של מחוז אמהרה. ביקור בגונדר אינו שלם ללא ביקור במתחם הקיסרי פאסיל גמב, המבוצר והמוקף בחומה, ששימש את שליטי הממלכה. במתחם יש ארמונות, כנסיות ומבני ציבור מרשימים. עוד אתר שלא כדאי להחמיץ הוא כנסיית Debre Birhan Selassie, אור השילוש, שלא רק קירותיה, אלא גם תקרתה מעוטרים להפליא בציורי קיר מרהיבים. בכפרים הסמוכים לגונדר, בהם הכפר וולקה (Wolleka), חיה בעבר קהילת ביתא ישראל של יהודי אתיופיה, וגם כיום אפשר להתרשם משרידים שלהם, בהם בית כנסת ובקתת נידה.

המתחם הקיסרי בגונדר

מכאן, אם זמנכם בידיכם תוכלו להמשיך לאדיס אבבה, בירת אתיופיה ומשם לצאת דרומה, לביקור אצל שבטים המשמרים מנהגים מסורתיים. כך, למשל, בני שבט ההאמר הנוהגים למרוח את בחמאה ולקשט את גופם בנוצות וחרוזים, או בנות שבט המוריסי שבצעירותן מחדירות צלחות חרס לשפתן התחתונה. בין אם מטיילים בנפרד בכל אחד מחלקיה של אתיופיה או משלבים ביקור אצל השבטים בדרום המדינה עם טיול בצפון בתקופת חגיגות הטימקט – בסוף הטיול תיכבשו גם אתם בקסמה האינסופי של אתיופיה.

צילום תמונה פותחת: demidoff / Shutterstock.com