ז'ול ורן – הנביא

נבואה המגשימה את עצמה
ורן נולד ב־8 בפברואר 1828 בנאנט (Nantes) למשפחה בורגנית עשירה. אביו היה עורך דין, ואמו באה ממשפחה של בוני אוניות. בגיל עשרים נשלח לפריז ללמוד משפטים, אבל השקיע את רוב זמנו בכתיבה לתיאטרון. הוא הצליח לסיים את לימודיו, אולם העדיף את התיאטרון ואת פריז ולא חזר למשפחתו ולעירו לעבוד כעורך דין. בגיל 29 נשא לאישה את אונורין מורל, אלמנה ואם לשתי בנות, וב־1861 נולד בנו היחיד מישל.
ב־1862, לאחר שנדחה בידי מו"לים רבים, העביר ורן אל המוציא לאור פייר ז'ול הטצל את כתב היד של "חמישה שבועות בכדור פורח" (ראו "מסע אחר" 81). הטצל, שהתמחה בפרסום ספרים לנוער, הנחה אותו לערוך בכתב היד שינויים רבים, וב־1863 פרסם את הספר. ההצלחה היתה מיידית, והטצל החתים את ורן על הסכם שלפיו יעביר אליו בכל שנה שלושה כתבי יד. ורן כתב למעלה משישים ספרים ויצירות אחרות, וכבר בחייו נחשב לאחד הסופרים הפוריים והפופולריים ביותר בצרפת.

ז'ול ורן (1905-1828). הטענה המעניינת ביותר באשר לכתיבתו היא שבמקרים רבים נבואותיו הגשימו את עצמן

בניגוד למרבית גיבוריו – שוחרי ההרפתקה וחובבי המסע – ורן דווקא לא היה טייל גדול, ובוודאי לא הקיף מעולם את כדור הארץ. הוא היה אמנם חובב שיט ובעליה של יאכטה גדולה למדי, ואף נהג לערוך מסעות תרבותיים קצרים – הוא ביקר בכמה מדינות באירופה וסייר פעם אחת בארצות הברית – אבל לא יותר מזה. ב־1886 ירה בו אחיינו שאיבד את שפיות דעתו, ופצע אותו. מאז צלע באורח קשה וכמעט לא יצא למסעות.
הוא הלך לעולמו בגיל 77, ב־24 במרץ 1905. בימים האלה מציינים בצרפת ובעולם מאה שנים למותו של מי שהפך את המדע לתשוקתם של בני דור שלם. כמה מספריו נחשבים ללא פחות מנבואות טכנולוגיות שבישרו את מה שעומד להתרחש על פני כדור הארץ, וורן עצמו זוכה לעתים קרובות לכינויים כמו "הנביא" או "אבי המדע הבדיוני". כמה מגיבוריו, ובייחוד קפטן נמו, מפקד הצוללת "נאוטילוס", ופיליאס פוג, שהקיף את העולם בשמונים יום, היו לדמויות מוכרות כמעט בכל בית בעולם המערבי.
התבוננות בספריו כיום מעלה את השאלה "מה מכל זה התגשם?". כמה תחומים בולטים מיד: כך למשל חזה ורן בספרו "עשרים אלף מיל מתחת למים" את פיתוחה של הצוללת (צוללות קטנות ובסיסיות שטו מתחת לפני המים כבר במאה ה־17), וכמה שנים אחר כך ניבא את המסע לחלל ואת ההגעה אל הירח. המדקדקים בפרטים יצביעו על כמה דיוקים שלא ייאמנו: ורן תיאר ספינת חלל שיושבים בה שלושה אנשים, המשוגרת מן החוף המרכזי של פלורידה, לא רחוק מן המקום שניצב בו כיום מרכז החלל האמריקאי בקייפ קָנָבֶרָל (Cape Canaveral), ונוחתת בחזרה במרחק של חמישה קילומטרים בלבד מן המקום שפגעה במים החללית אפולו 11 ששוגרה לירח ב־1969. ורן הצליח לחשב באופן מדויק את המהירות שדרושה לחללית לצאת מכוח המשיכה של כדור הארץ, ואף תיאר את השפעת היעדר כוח המשיכה על האסטרונאוטים ואת הלהבות שיעטפו את החללית כשתשוב לאטמוספירה.
המעריצים מוחאים כפיים ואומרים "הוא נביא". הספקנים, לעומתם, מחייכים בנימוס ושואלים: אם כל זה נכון, מדוע טסו גיבורי ספריו בכדור פורח ולא במטוס סילון? מדוע שעטו במרכבות רתומות לסוסים ולא התרווחו בדגם קדום של סיטרואן אדומה, ואיך לא חשב גאון כזה על הטלפון הסלולרי?
הטענה המעניינת ביותר באשר לכתיבתו של ורן היא שבמקרים רבים נבואותיו הגשימו את עצמן. כלומר, במהלך המאה העשרים שאבו ממנו קוראיו השראה ורעיונות, ואלה דחפו אותם להמציא או לפתח טכנולוגיה שוורן דמיין במאה ה־19. ציטוטיהם של גגרין וארמסטרונג, לצד אמירות דומות של מדענים שונים, מוכיחים שספריו של ורן היו במקרים רבים כזרעים שנטמנו כמה עשרות שנים לפני שנבטו ופרחו.

האבא של המדע הבדיוני
ביתו של ורן בנאנט היה למוזיאון, ואילו בביתו באמיין שוכן כיום "המרכז הבינלאומי ז'ול ורן". מציגים בו את חפציו של ורן לצד ספרים במאות מהדורות, כרזות של סרטים, הזמנות לתערוכות וכל פרט אפשרי מן הביוגרפיה של בעל הבית. האוספים והספרייה בבית ורן מעידים על כך שהאיש ממשיך לפרנס תעשייה שלמה גם כיום. מאות מחקרים שנערכו במהלך מאה השנים האחרונות בעשרות שפות עסקו בשאלת אבהותו על התחום של המדע הבדיוני.

קירק דאגלס ופיטר לורה בעת צילומי הסרט "עשרים אלף מיל מתחת למים" (1954). גיבור הספר, קפטן נמו, מפקד הצוללת נאוטילוס, היה לדמות מוכרת כמעט בכל בית בעולם המערבי

הפריט המושך ביותר את הלב בבית באמיין נמצא בחדר העבודה של ורן בקומה העליונה – גלובוס גדול, חום ומהוה, הניצב לצד שולחן הכתיבה הגדול. "כן", מאשרת ססיל אוטייה מבית ורן, "אנחנו סבורים שזה היה הגלובוס שניצב כאן גם ב־1872, כאשר ורן כתב את 'מסביב לעולם בשמונים יום', שנה לאחר שעבר לגור בבית הזה". דווקא בספרו הזה, המפורסם ביותר, שזכה לתרגומים רבים יותר מכל ספריו האחרים ונחרת בזיכרון האנושי עמוק יותר מהם, לא עשה ורן שימוש בשום פיתוח טכנולוגי לא מוכר.
בניגוד לספריו האחרים, שבהם הגיבורים נכנסים אל בטן האדמה דרך לועו של הר געש, מפליגים למסע אל מעמקי האוקיינוס או משוגרים מלוע תותח אל החלל ואל הירח, הספר הזה ריאליסטי לחלוטין, ומסתמך אך ורק על אמצעי התחבורה שהיו זמינים בתקופתו של ורן. פוג ופספרטו מקיפים את העולם ברכבות קיטור, בספינות קיטור, על גבו של פיל, בריקשה או במזחלת. אפילו הכדור הפורח, שהופיע בעיבוד הקולנועי של הספר, כלל לא מוזכר בספרו של ורן.

פוג של ורן, המשכיל להשתמש באמצעי התחבורה העומדים לרשותו באופן המהיר והיעיל ביותר, הוא ככל הנראה הדוגמה הראשונה להקפת העולם לשם ההקפה. מבחינות רבות פוג הוא בעצם התייר המודרני הראשון: הוא אינו סוחר, כובש, מגלה ארצות,
מרגל, או פושע נמלט, אלא הוא נוסע מסביב לעולם במטרה להוכיח שאפשר להקיף אותו במהירות
שנחשבה אז לעצומה. הוא מקיף העולם הראשון שעשה זאת לשם ה"ספורט", כדי לזכות בהתערבות, לא כדי להפיק תועלת.
תפיסה זו שבתה את דמיונם של מיליוני קוראים והיתה למנטרה של מקיפי העולם התחרותיים. שיא העולם בהקפת כדור הארץ במפרשית, על שמו של ז'ול ורן, עומד כיום על 63 ימים, 13 שעות ו־59 דקות. מחזיק בו השייט אוליביה דה קרסוסון, שהשלים את ההקפה בשנת 2004.
פיליאס פוג הוא כיום שם נרדף לנוסע גדול, אבל בעצם הוא תייר מחורבן. "מסביב לעולם בשמונים יום" מציג אותו כניגודו הגמור של פספרטו, נושא הכלים הצרפתי שלו. פספרטו מתעניין במראות הדרך, ובמובן זה הוא תייר. הנופים והאנשים שהם פוגשים בדרך

איור מספרו של ורן "מסע אל בטן האדמה". בניגוד לאופטימיות של ורן, אבותיו האחרים של המדע הבדיוני – כמו ה.ג'. וולס, ג'ורג' אורוול ואלדוס האקסלי – פרשו בפני קוראיהם נבואות בלתי נעימות בעליל צילום: אימג'בנק ישראל

מסקרנים אותו, ולכן קל להסיח את דעתו ממטרת הנסיעה. הדבר היחיד שמדאיג את פספרטו בקשר לנסיעה הוא בזבוז הכסף האדיר של פוג. אצל האנגלי, לעומת זאת, המטרה מקדשת את האמצעים, והוא מוכן לשלם כל סכום ובלבד שיתקדם במהירות.

הרומנטיקן של הטכנולוגיה
הפופולריות הרבה שז'ול ורן זוכה לה גם היום, מאה שנה לאחר מותו, קצת מתמיהה: הוא שורד מצוין וזוכה לתרגומים חדשים ולמהדורות חוזרות אף על פי שיש הטוענים שאינו סופר גדול. ודאי לא מוכשר בכתיבה כבני דורו הענקיים אלכסנדר דיומא ("שלושת המוסקטרים" ו"הרוזן ממונטה כריסטו"), ויקטור הוגו ("עלובי החיים") או גוסטב פלובר ("מדאם בובארי"). רבים מסכימים כי גם אם מדובר בסופר די בינוני, הרי שהצליח – בזכות הבנה מדויקת של התשוקה לקדמה טכנולוגית ולעולם טוב יותר – להיות הרומנטיקן הגדול ביותר של הטכנולוגיה במאות ה־19 והעשרים. ורן הצליח להלהיב את הקוראים ולגרום להם לחשוב שבזכות ההתפתחות הטכנולוגית אנו עומדים בפני עולם חדש ונפלא.
איש מעמיתיו, אבותיו האחרים של המדע הבדיוני, לא ניסה למכור את הסחורה הזו. ה.ג'. וולס, מחבר "מלחמת העולמות", ג'ורג' אורוול, מחבר "1984", ואלדוס האקסלי, מחבר "עולם אמיץ חדש", פרשו בפני קוראיהם נבואות נעימות הרבה פחות. העולמות העתידיים שתיארו היו אפלים, לא נעימים, לא משעשעים, ובעיקר מאיימים מאוד. הטכנולוגיה, לדעתם, עומדת להרוס לנו את החיים. ורן, גם אם חשב אחרת, הקשיב היטב למה שאמר לו המוציא לאור שלו, אימץ את הגישה האוהדת והרומנטית וגרף את הקופה.
"הוא סופר מענג מאוד", אומרת אוטייה מבית ורן. "תענוג לקרוא את ספריו גם יותר ממאה שנים לאחר שנכתבו. הוא לא הפך לטרחן, למרות מרחק הזמן, והוא בהחלט ידע לרקום סיפור עלילה טוב ומרתק מהסוג שכולנו התענגנו עליו בגיל 15 ורובנו ממשיכים להתענג עליו גם בגיל מבוגר הרבה יותר. מייגע לקרוא סופרים כהוגו ופלובר, אף אחד לא רוצה לקרוא את האקסלי המעיק, אבל נעים לקרוא את ורן".