ויהי אור

מנורה ממרקש שבמרוקו. פח פליז רקוע ומוחתם, שורת בזיכים ושמש יצוקים | צילומים מתוך התערוכה "אורות בהרי האטלס", מוזיאון ישראל

מנורות החנוכה מעידות על מקום מוצאן מכיוון שסגנון החיים ודרכי העבודה האופייניים לכל אזור ואזור השפיעו על עיצובן, עיטוריהן והחומר שנעשו ממנו. במרוקו, למשל, בערי החוף ובצפון המדינה נעשו המנורות מרדיד פליז ומפליז יצוק, ואילו בדרום נעשו מאבן מסותתת ומחרס וכן מחרס מזוגג בשלל צבעים.
אזור הדרום במרוקו נודע מאות בשנים כמקום בו מכינים דפוסי אבן ליציקת מטבעות וזה מסביר מדוע העיטורים על חנוכיות האבן דומים לאלו המוטבעים על המטבעות. המנורות המרוקאיות העשויות אבן מעוצבות כתיבה ומידותיהן קטנות. אולי בשל קושיו של החומר שסותת ועובד ידנית.
במנורות ניכרות הן השפעות מוסלמיות והן השפעות אירופאיות. מסורות ודגמים של בעלי מלאכה משולבים עם מוטיבים מעולם הצורפות של מגורשי ספרד. לבבות, פרחים ומעגלים במנורות הצפון־ אפריקאיות אמנם מזכירים עיטורים מהמאה ה־18, אך הם נשתלו בין עיטורים מזרחיים וערבסקות. דוגמאות נוספות הן חלון השושנית הגותי שהפך לערבסקה, והשער הגותי הצר והארוך שהפך לחלון־קשת כפרסה מוסלמית.

השמש במרכז
יהודי מֶקנס (Meknés), פֶס (Fés) ומַרַקֶש (Marrakesh) היו מעורבים בקשרי מסחר עם ארצות השפלה באירופה, ובעיקר עם הולנד. הקשר ביניהם השפיע על תחומים רבים וכך נמצאו מנורות חנוכה עשויות פליז דומות מאוד למנורות ההולנדיות. הדמיון מתבטא בקווי מתאר של דופנות הרקע, בריקועי הדגמים הגדולים והממורקים, שיועדו להכפלת אור הלהבה, בעיטורים מעולם החי והצומח, ובמיוחד בריקועי פרח הצבעוני ההולנדי. ההבדלים ביניהם הם במיקום השַמָש: במנורות ההולנדיות הוא מופיע למעלה בצד ואילו במרוקאיות במרכז. כמו כן ניכר הבדל משמעותי בעיבוד ובאיכות גימור המתכת.
בניגוד למנורות אירופאיות, שבהן קיים מקום לנר משעווה, במנורות מרוקאיות יש רק מכלי שמן. בחלקן שלושה או ארבעה מכלי שמן המתחברים לפיות צרות, ובחלקן כל בזיך בנוי בנפרד כנר חרס בעל פייה

מנורה מאלג'יריה עשויה פליז מקודח וחקוק ומפח נחושת בידי הצורף לאלו קליף

מחודדת. בחנוכיות מפליז הבזיכים עשויים מפח מכופף ומחוברים בשורה אחת. לעתים צורתם גלית, לעתים ישרה אך תמיד יהיו קטנים ובולטים. במנורות מאלג'יריה ומתוניסיה הבזיכים מוארכים, מעוגלים ומחודדים ובעלי פיות קטומות, כמו בזיכי מנורות מאיטליה.
בתוניסיה התרכזה הקהילה היהודית בעיקר בצפון (בעיר תוניס) ובדרום־מזרח המדינה, באזור ג'רבה (Jerba). מנורות החנוכה מג'רבה מתאפיינות בשורה של תשעה עמודים זעירים נושאי בזיכים לשמן. כל בזיך דומה בעיצובו לנר חרס עתיק. השמש גבוה מיתר העמודים. המנורות עשויות חרס מזוגג, רובן בירוק, עיצובן אחיד וההבדלים ביניהן נובעים בעיקר מצורת עיבוד החומר.
באלג'יריה שכן היישוב היהודי לאורך חופי הים התיכון ומיעוט קטן גר בעיירות ובכפרים בפנים הארץ. הקשרים הכלכליים של בעלי מלאכה יהודים עם השלטון התורכי וקשריהם עם קהילות יהודים בתורכיה משתקפים בעיצובי המנורות ובדגמיהן. כאן נמצא את עיטורי חצי הסהר והכוכב, אגרטלי פרחים ומגיני דוד המזכירים את העיטורים בבתי הכנסת שבאיזמיר (Izmir).
את מנורות החנוכה מאלג'יריה ניתן למיין לשתי קבוצות. הראשונה היא של חנוכיות מפליז יצוק שמורכבות מכמה חלקים: דופן שלאורכה חלונות בעלי קשת פרסה ולמעלה במרכז הדופן משולש שריגים מפותלים וטבעת תלייה. הקבוצה השנייה היא של חנוכיות מדופן שעשויה מקשה אחת, שעליה עיטורים סימטריים ערוכים בקפידה ובראשה כוכב בתוך מעגל. ציפורים ואריות יצוקים משלימים את המראה.
עיטורי החנוכיות של  אפריקה הצפונית קשורים לעתים לעולם האדריכלות: מוטיבים דוגמת עמודי תמיכה, חלונות, שערים, ערבסקות ודגמים גיאומטריים. לאלו נוספו עיטורי ציפורים המופיעים גם בתכשיטי נשים יהודיות ומוסלמיות וכן באמנות האיסלאמית. גם בפרט קטן כמו זה ניכרים הבדלים בין הארצות השונות: הציפורים שבמנורות החנוכה האלג'יראיות והתוניסאיות שונות מאלה המרוקאיות: הן גדולות, כנפיהן פרושות ומקורן מעוקל.

תודה רבה לאוצרת התערוכה חיה בנג'מין ולמוזיאון ישראל על ההדרכה, ההסברים והתצלומים.