המסע הראשון שאני יכול לחשוב עליו (ומאז אני מתנהג באופן די דומה) התחיל בארגז החול ברחוב המייסדים בבית הכרם, כשהייתי בן שלוש. שתי בנות (שלא הכרתי והיו מבוגרות ממני בעשר שנים) שאלו אותי אם אני רוצה לבוא איתן לטייל. הצטרפתי מיד. אמא שלי, שדאגה, קראה לשוטרים, ואנחנו, שאולי הרגשנו שהחילוץ בעקבותינו, נפרדנו ברחוב ביאליק, ומשם עליתי ברגל הביתה. הטעות היתה, כמובן, שמרוב שמחה על זה שחזרתי בשלום, קיבלתי במתנה קטר פלסטיק ירוק. למדתי שאם אתה יוצא לדרך בלי לתכנן, פוגש אנשים, מבלה, נפרד וחוזר הביתה במפתיע – זה משמח את כולם, וכולם משוכנעים שאתה הרפתקן גדול ושבמזל חזרת בשלום. שום דבר ממה שבא אחר כך לא הראה לי שאני טועה. בגיל 13 נסעתי באנגליה בטרמפים עם אחותי (שהיתה אז בת 16). שנה אחר כך ירדתי בטרמפים לסיני לצלול עם חבר בן גילי. הגענו למפרץ נעמה, שהיה אז חול ושני מועדוני צלילה. יצאנו לצלילות ארוכות במפרץ, מבוהלים והרפתקנים באותה המידה. איש לא טרח להסביר לי שהעולם מסוכן ומלא באנשים רעים. זה כנראה נכון, אלא שבתקופה הרכה שלי נתקלתי בעיקר בנדיבות ובטוב לב, ומאז יש לי דעה טובה יחסית על העולם ועל כמה שאנשים בעצם אוהבים את זה שנמצא בתנועה. הם שונאים הרבה יותר את השכנים שלהם. החלטתי להיות פחות שכן ויותר מבקר.
למה המים עושים לי את זה? את ההסבר הסביר היחיד מספק דאגלס אדמס, שכתב שהמים המציאו את בני האדם כדי להעביר את עצמם ממקום למקום. אחרי הצבא נסעתי לארצות הברית, לקנדה ולאלסקה (צדפות על השרטון בהומר, עפנו מהדרך בכזיאר הייוויי ליד מכרות הזהב, צד אחד אגם, צד שני יער. לא קרה לנו כלום. מזל), ואחר כך טרמפים באירופה עם אוהל (היו לנו שלטי־יד קטנים: לונדון, פריז, רומא, ברצלונה. קמים בבוקר ומחליטים לאן לנסוע). ואחר כך טיילתי בסיני. למדתי משהו על סלעים ועל נאות מדבר, על פסגות ועל אלמוגים. תנועה מורכבת וזהירה. נסעתי להודו. לא היה לי לא מושג על הודו ולא שום סיבה לנסוע דווקא לשם, אבל אולי זה מעיד על כך שהתשוקה חשובה יותר מההיגיון (כמעט נהרגתי בהודו, והמשכתי לנפאל, לבורמה, לתאילנד). ואז החלטתי שאני רוצה להכיר את ישראל, הארץ הקטנה הזאת, מצפון לדרום, וחציתי אותה מצד לצד, נחל־נחל. הלכתי. נסעתי בטרמפים. אני מרגיש פה בבית. כשהתחלתי, רוב המטיילים היו תרמילאים. מאז ועד היום לא השתנה מספר התרמילאים – אלא שהמטיילים רבים יותר, והם מטיילים בתנאים טובים יותר. נמהלנו.
אמריקה הדרומית. מרכז אמריקה. שוב הודו. דרך המשי. מונגוליה. שוב הודו. סיביר. שוב אסיה מקצה לקצה. ברכבות, במטוסים, במשאיות, ברגל, על גבי יאקים, סוסים, גמלים. אפריקה. הקילמנג'רו לזריחה. גלפאגוס כדי לראות את ריקוד האלבטרוסים ואת הסולות צוללות לתוך להקות האנשובי. האטלס. הסהרה. שקע קטרה ונאות סיווה שבמצרים. טימבוקטו. קטמנדו. קולומבו שבסרי לנקה. רעידות אדמה. הרי געש. מלחמות. ושוב להודו. רוב חיי מורכבים מתנועה ומהיחס שבין זמן לתנועה ובין עונג למחשבה. איפה נמצא הרגע הזה של עונג מוחלט, שברור שהוא מצוי במקום שבו נגמרת המחשבה וממלא אותך באופן שאין צורך להוציא מילה או לחשוב על זה?
אצלי זה בתנועה. ביציאה למסע. במסע. בכמה ימים אחרי החזרה, כשזמן המסע עוד לא התפורר לזמן יום־יום. שמתי לב לזה במסיבה מול הים. כל מרכיבי העונג האנושי (כפי שהוא מקובל אצל נהנתנים) היו. חברה טובה ויפה, אלכוהול, מוזיקה וכל השאר. אני לא נזיר, אבל עובדה שבחלקים הכי טובים של המסיבה (והם היו טובים מאוד) ידעתי שאני מוכן לוותר בקלות על התענוגות האלה כדי למצוא את עצמי באפיק מדברי קטן ומצוקי. מקום שהגעתי אליו בהליכה ולמחרת אצא ממנו למקום כלשהו. מה אני מחפש בהליכה חסרת המטרה? כלום. אין שום דבר שאני יודע עליו שהוא שווה חיפוש. אני סוג של מכונה שמניעה את עצמה לשם עצמה. אבל מכיוון שאני לא משוחרר מהמוח, שחייב להמציא סיבות רציונליות לתנועה, אני מייצר לעצמי תירוצים בדיעבד — בפינה הזאת של הודו עוד לא הייתי. ומה עם שיני החזיר בפפואה ניו־גיני? ומתי זה הברנינג־מן בנוודה? וכמה אנשים יהיו בקומבה־מלה באלהאבד שבהודו, בכינוס הכי גדול של המאה (היו שם שלושים מיליון, וזה היה נפלא. אני לא אחזור לשם בחיים. מתי הקומבה־מלה הבאה? זה היה כבר לפני שש שנים, יש עוד שש שנים לחכות)? ומה עם יריד הגמלים בפושקר? ועמק מוסטנג שבדרך שבין נפאל לטיבט? ומה עם השמאנים של קמצ'טקה? והדוגונים במצוק שעל גבול מאלי ובורקינה־פאסו. ומה עם מכרות המלח של אגדז שבניז'ר ומסיבת שנה חדשה בגואה (אף על פי שהמסיבות הטובות הן בסוף העונה והכי טובות הן בכלל באיביזה)?
סופר המסעות ברוס צ'טווין אסף לרשימה גדולה מקורות על הנדודים. הוכחה לזה שהנוודות היא גנטית ושבריאותנו הנפשית, כמין אנושי, תלויה בנדודים. מה שאולי מסביר כמה מהצרות שלנו. אולי תאוות הנדודים של הישראלים (שהולכת ומקיפה מעגלים גדולים יותר ויותר) היא תנועה של ריפוי עצמי? אני מקווה שהתיקון הוא בתנועה. לא משנה לאן, לא משנה איך. טקס של קניית תרמיל, נעליים, סנדלים, ביטוח, חיסונים, מדריך, חיפוש באינטרנט, והופ – יצאנו לדרך. את החיבור שבין ההפכים – המסע והמנוח, הקיבעון והאושר – עשו כבר די מזמן. ב"ריג־ודה", הקובץ הדתי שנחשב העתיק ביותר בהינדואיזם, אומר האל אינדרה לעלם רוהיטא: "אין אושר לזה שאינו נודד, רוהיטא! ככה אומרים. כשחיים בחברת אנשים, גם הטוב ביותר חוטא, ולכן צא לנדוד! כפות רגלי הנווד הן כמו פרח, נפשו צומחת ומבשילה את הפרי, וכל חטאיו מתמוססים בעייפות הנדודים, ולכן צא לנדוד! מזלו של זה שנשאר במקום דורך במקום. הוא מתרומם כשהוא קם, הוא ישן כשהוא ישן, הוא יוצא לדרך כשהוא יוצא לדרך. ולכן, צא לנדוד!"
לפני כמה שנים עמדנו דנדן בולוטין ואני במערכת "מסע אחר". מאחורינו היתה תלויה מפה ענקית של העולם. "מאחוריך", אמרתי לדנדן. הוא הסתובב, סרק את מפת העולם (דנדן, עם הגובה שלו, רואה רחוק וברור) ונאנח: "יש עוד הרבה עבודה". ברוך השם יום יום. |
מהמסע העצמאי הראשון, בגיל שלוש, דרך אינספור מסעות ברחבי העולם - צור שיזף, נוסע בלתי נלאה, מספר על הסיבות שמניעות אותו לצאת שוב ושוב לדרכים. מניפסט של מוצ'ילר נצחי עודכן 20.5.19 |
Array
(
)