כמה מידידי טוענים שאני נקרופיל. יש מידה של אמת בטענתם; בכל מקום חדש שאני מגיע אליו אני מחפש את בית הקברות. לדעתי, אין כמו המתים לספר על החיים. איסטנבול מלאה בקברים ובבתי קברות, והמצבות שבהם מיוחדות במינן. על רבות מהן מתנוסס כובע. המצבות והכובעים מספרים את סיפור האימפריה העות'מאנית, ששלטה במשך 400 שנה, גם בארצנו.
תעודת זהות על הראש הסולטן מֵחמֵט הרביעי אהב ציד יותר מכל, ועל כן כונה "מחמט הצייד". בשנת 1657 יצא מחמט למסע ציד סולטני בראש פמליה של 700 איש – משרתים, אנשי חצר, אנשי צבא, אנשי דת ושאר פונקציונרים של הארמון. השגריר השוודי באיסטנבול התרשם כל כך מהמחזה שביקש מצייר לא ידוע לצייר אותו. התוצאה: ציור פנורמי באורך של 32 מטרים ובגובה 120 סנטימטרים, המורכב מעשרים ציורים. בציורים 170 דמויות המייצגות את 700 המשתתפים בתהלוכה, כל אחת בבגדים המיוחדים לה, עם הסברים בתחתית התמונות. 16 מהציורים הוצגו לקראת סוף השנה שעברה במוזיאון פֵּרָה (Pera), מוזיאון חדש ויפה באזור גלטה (Galata) שבאיסטנבול. התערוכה מלמדת אותנו על הראוותנות של העות'מאנים בכלל ושל הסולטן בפרט. ראוותנות זו באה לידי ביטוי במבנים המפוארים שבנו העות'מאנים, בחגיגות ובתהלוכות, בתכשיטים ובלבוש, בתוארי הכבוד ובסמלי המעמד – וגם בכיסויי הראש. התורכים היו משוגעים על כובעים. הם התהדרו בכובעים מרשימים עוד כשהיו שבטים נודדים במרכז אסיה. סולַימאן המפואר הכובע באימפריה העות'מאנית היה מעין תעודת זהות על הראש, וגילה את הכל על דתו, מקצועו, תפקידו ודרגתו של החובש אותו. ככל שהיה אדם חשוב יותר, היה כובעו גדול יותר. לכל סוג של כובע היה שם. היו כיסויי ראש שהתנוססו לגובה של מטר וחצי מעל לראש חובשם, ואחרים היו כה רחבים שהקנו להם מראה של פטריות מהלכות. הכובע התורכי הנפוץ הורכב בעיקרו משני חלקים: קָבוּק ודוּלְבֶּנְד. הקבוק היה מין כובע קשיח מלֶבֶד או מצמר, שצורתו וגובהו משתנים. לקבוקים גבוהים במיוחד נקבעה מסגרת של עץ או של מתכת בתוכם כדי לשמור על צורתם. על הקבוק היו כורכים בד – כותנה, מוסלין, ברוקאד, משי או בד אחר, לעתים בצבע לבן ולעתים צבעוני או רקום. הבד היה יכול להיכרך בקפלים או בגלילים. הבד הכרוך על הראש נקרא בתורכית דוּלְבֶּנְד, וממנו נגזרה המילה האירופית טורבן – בעברית "מצנפת" – בד שצונפים בו את הראש. לעתים כונתה המצנפת עִמָמָה, בעיקר כשזו התנוססה על ראשם של אנשי דת. לטורבן היו מצמידים גדילים, תכשיטים, אבני חן, נוצות ושאר קישוטים. כשכבשו התורכים הסלג'וקים את הח'ליפות העבאסית במאה ה־11 הם מצאו על ראשי האנשים את הקלנסואה. הקלנסואה, כובע גבוה בצורת חרוט, התנוסס בתחילה רק על ראש הח'ליף, אך לימים נעשה נפוץ בח'ליפות, והתורכים נהגו לחבשו. הסלג'וקים הביאו את הקלנסואה לאנטליה, ואצל העות'מאנים היא קיבלה את השם קוּלָה. דרך אגב, הכפרים בארץ – קלנסואה וקולה (ליד בן שמן) קיבלו כנראה את שמם מגבעה מקומית שנראתה ככובע. הקולה, העשויה מחומרים שונים ומופיעה בעשרות צורות, היתה נפוצה באימפריה העות'מאנית גם על ראשי גברים וגם על ראשי נשים. הקולה היתה אופיינית לדרווישים, כשלכל מסדר הקולה האופיינית לה. השיח'ים שעמדו בראש המסדרים התהדרו בטורבן מעל לקולה, סמל למעמדם. רובנו מכירים את הקולה החומה שבראש "הדרווישים המחוללים", המשתייכים למסדר המוולווייה.
כובע לגבר, ורד לגברת הכובע היה סמל מעמד מובהק עד כדי כך שבלוויה היו מניחים את כובעו של המנוח על גב הארון הנישא, ומהמאה ה־15 החלו להניח את הכובע גם על גבי המצבה. אח"מים, כמו סולטנים ובני משפחתם, או אנשי דת, זכו להיקבר במבני קבורה ("טוּרְבֵּה" בתורכית), ושם הכובע נשמר לדורות. באיסטנבול אפשר לראות את כיסויי הראש של רוב הסולטנים ובני משפחתם, מהטורבן העצום של סולימאן המפואר – בטורבה המפוארת שליד מסגד הסולימאנייה, ועד התרבוש הצנוע של עבד אל־חמיד השני, הסולטן האחרון שהיו בידו סמכויות (והוא מוכר לנו מתולדות הציונות), בטורבה שברחוב דיוואן יולו.בתוך תחומי איסטנבול יש קרוב ל־400 בתי קברות קטנים, רובם ליד מבני דת למיניהם, וברובם קבורים אנשים חשובים ובני משפחתם. פשוטי עם אינם יכולים להיקבר בתחומי העיר והם נקברו בעשרות בתי הקברות מחוצה לה. בתי הקברות הרגילים נמצאים תחת כיפת השמים, וכדי לשמר את הכובע פיסלו אותו באבן. כך אפשר לשוטט בבתי הקברות האלה ולהתבונן באוסף של כיסויי הראש העות'מאניים שבראשי המצבות.על מצבות הנשים מפוסל לרוב זר פרחים, בדרך כלל ורדים, אך לעתים גם פרחים אחרים, או פירות. מספר הוורדים בזר מציין בדרך כלל את מספר הילדים שילדה האישה השוכבת כעת תחת המצבה. מים לציפור הנפש על פי מסורת האיסלאם, המוות הוא אנונימי ואין להבדיל בין קבר לקבר. במצבת הקבורה הנכונה יש בצד אחד אבן המסמנת את מקומו של ראש המת ובצד השני אבן המציינת את רגליו, כשלרוב פני המת פונים לכיוון מכה.אף שהתורכים היו מוסלמים אדוקים, את הגזֵרה הזאת הם לא היו מוכנים לקבל. את הראוותנות שנהגו בה בחייהם, שגם היא מנוגדת לרוח הסונה, המשיכו התורכים גם לאחר המוות. ככל שהנפטר היה חשוב יותר, או עשיר יותר, הוא דאג לכך שאחרי מותו תהיה מצבתו מפוארת ובולטת יותר. על גבי המצבה נחקקו שמותיו, תאריו וייחוסו, וגם פנייה לעוברים ושבים שיתפללו בעבורו. על כן השתדלו לא רק שהקבר יהיה בולט, אלא גם שיוצב בסמוך למעבר או לדרך. בחומות בתי הקברות שבעיר נקבעו חלונות מסורגים, ודרכם יכולים העוברים והשבים להביט בקברים, להתפעל מהמצבות ולהיענות לבקשת התפילה שעליהן.עוד רכיב ייחודי למצבות התורכיות הוא הגומות המיועדות לאגור מי גשמים בשביל הציפורים. על פי המסורת התורכית הקדם־איסלאמית, הציפורים נושאות את נשמות הנפטרים השמימה. בציורי לוויות עתיקים אפשר לראות לעתים ציפור על גבי ארון המת. על מבנים עתיקים רבים באיסטנבול יש "בתי ציפורים" – מבנים קטנים מאבן או מעץ לקינון הדרורים. ליד כל מסגד חשוב מתקבצות יונים, ונשים זקנות מוכרות גרגרים להאכלתן.
עלייתו ונפילתו של התרבוש הסולטן מחמוד השני, ששלט בשנים 1839-1808 החליט להקים צבא מודרני בתורכיה. במסגרת המודרניזציה ניתנו לצבא גם מדים חדשים, כדוגמת מדי הצבאות באירופה. באותם ימים לבשו חיילי אירופה מדים צבעוניים, ולראשם חבשו כובעים גבוהים עם מצחייה שנועדה להצל על עיני החיילים מקרני השמש בזמן הירי. חכמי הדת, העוּלמא, התנגדו בכל כוחם למצחייה הזאת: המוסלמי המאמין חייב להתפלל חמש פעמים ביום, ובתפילתו עליו לכרוע ולגעת בראשו באדמה – והמצחייה תפריע לכך.למרות הרצון למודרניזציה, לא יכול היה הסולטן להתעלם מהעולמא, ועל כן נבחר התרבוש לכובע הרשמי של הצבא. התרבוש היה מקובל באותה תקופה בצבאות מצרים ותוניסיה, וגם דמה מעט לכובעי החיילים באירופה. חוץ מהמצחייה, כמובן. בעקבות הצבא אולצו גם הפקידים לחבוש תרבושים, ולבסוף חבשו את התרבוש כל האזרחים העות'מאנים, למעט אנשי הדת. כך תם עידן מגוון הכובעים באימפריה.במשך כמעט מאה שנה התנוסס התרבוש על ראשי העות'מאנים. עם תום מלחמת העולם הראשונה ייסד מוסטפא כמאל, הוא אתאתורכּ ("אבי התורכים"), את הרפובליקה התורכית, ובתור נשיאה הראשון החליט על מודרניזציה של תורכיה, וראה בה חלק מאירופה. הוא חייב את התורכים ללבוש לבוש בסגנון אירופי, ובנובמבר של שנת 1925 אף נחקק חוק הגוזר חודש מאסר על כל מי שיחבוש תרבוש. התרבוש, שעלה על פי חוק כסמל למודרניות, ירד על פי חוק בבחינת סמל לשמרנות. מי שלא חבש תרבוש בימי מחמוד השני הלך לקלבוש, מי שכן חבש תרבוש כעבור מאה שנה – הלך גם הוא לקלבוש.אתאתורכּ דרש מהתורכים לחבוש כובע בעל שוליים או מצחייה, וגם הוא עצמו קיים זאת. יותר מזה, באספות העם הסיר את כובעו מול עיני הציבור. בשביל מוסלמים, גילוי ראש בציבור הוא מעשה שלא ייעשה, אבל התורכים מעריצים את אתאתורכּ, ובכל עיר וכפר נמצא לפחות פסל אחד שלו. לרוב הוא נראה בהם חובש מגבעת פדורה. לעתים המגבעת לראשו, אבל פעמים רבות הוא מחזיק אותה בידו, סמל להעזה הגדולה ביותר שלו: חילון המדינה התורכית.
תודה לבני יורם על עזרתו בהכנת הכתבה. |
כיסוי הראש בתורכיה גילה את הכל על אודות החובש אותו, עד כדי כך שכובעים הוצבו על גבי המצבות כדי ללמד על מי שנקבר תחתן. דנצ'ו ארנון מגולל את סיפורו של הכובע התורכי עודכן 20.7.17 |
כדור פורח בקפדוקיה
תגובות
תגובות
Array
(
[continent] => WP_Term Object
(
[term_id] => 526
[name] => מזרח-תיכון
[slug] => middle-east
[term_group] => 0
[term_taxonomy_id] => 526
[taxonomy] => location
[description] =>
[parent] => 0
[count] => 1871
[filter] => raw
[term_order] => 0
) [country] => WP_Term Object
(
[term_id] => 456
[name] => תורכיה
[slug] => turkey
[term_group] => 0
[term_taxonomy_id] => 456
[taxonomy] => location
[description] =>
[parent] => 374
[count] => 175
[filter] => raw
[term_order] => 0
) )
אבי יפרח הגיב:
אשמח לדעת באיזה כרך של מסע אחר ואיזו שנה פורסם המאמר של אנצ'ו ארנון על התרבוש התורכי
תודה