נחתתי באוגנדה ב-4:00 לפנות בוקר, אחרי שש שעות קונקשן בטורקיה, עם 39 חום וערפול חושים מטורף. בת 25, אחרי "הטיול הגדול" ושנתיים של לימודי עיצוב, שיום אחד החליטה לעשות פנייה חדה במסלול ולעבור לתחום הפיתוח הבינלאומי והסיוע ההומניטרי. אחרי כמה חודשים של חיפושים אחר המקום הנכון, מצאתי את עמותת “אור קטן” הפועלת בסלאם נמוונגו בקמפלה, אחת משכונות העוני הקשות באוגנדה ובעולם.
ברחבת מקבלי הפנים הזנוחה באנטבה מחכה לי גודפרי, אחד מאנשי הסגל המקומיים בעמותה. הוא מקבל אותי בחיוך רחב, שעם הזמן למדתי שהוא סימן היכר של האנשים כאן, ומסיע אותי לדירת המתנדבים בקמפלה.
עדיין חשוך ותאורת רחוב אין באוגנדה, אבל כבר יכולתי להרגיש את הכבישים הרעועים ולראות, באור הזריחה, את הנשים מתכוננות ליום עבודה, סוחבות סלים מלאים על הראש.
ביום הראשון שלי ב"אור קטן אוגנדה" לוקחים אותי לסיור בנמוונגו (Namuwongo). שכונה ענקית, אלפי סמטאות צרות בין ביתנים קטנים עשויים בוץ ופח, מלאה בזבל, ביוב זורם באוויר הפתוח וילדים קטנים מתרוצצים ומשחקים בתוך כל אלה. אני, אחרי שני טיולים ארוכים בהודו, נתקלתי כבר בעוני מחפיר, אבל המראות כאן הצליחו לזעזע גם אותי.
להביא שינוי לאנשים מדהימים שאין להם דבר חוץ מחיוך תמידי על הפנים | הצילומים באדיבות אור קטן אוגנדה
לתת הזדמנות ללמוד
העמותה הוקמה לפני 10 שנים על ידי ישראלים שראו את המצב הקשה בסלאם ורצו להביא שינוי לקהילה של אנשים מדהימים שאין להם דבר חוץ מחיוך תמידי על הפנים. הם חברו למקומיים מהקהילה וביחד הקימו מקום שמספק חינוך, השכלה, העצמה ותמיכה למאות ילדים, נשים ונוער. כל העשייה הזאת נעשית על ידי הצוות המקומי, חלקם אנשי השכונה בעצמם, ומתנדבים צעירים, רובם ישראלים.
העמותה עובדת מתוך מתחם בשולי השכונה. בשעות הבוקר פועל המתחם כגן ילדים ובית ספר, בשעות אחר הצהריים פועלות בו קבוצת הנוער וקבוצת הנשים.
חינוך והשכלה לילדי השכונה הוא אחד הפרויקטים הגדולים של "אור קטן". הילדים לומדים במתחם העמותה עד כתה ב’ ולאחר מכן ממשיכים לבתי ספר בקמפלה תחת מעקב וליווי צמוד של העמותה. בתי הספר באוגנדה עולים כסף, לא הרבה במושגים שלנו, אבל סכום שמשפחה החיה מעד 15 שקל ליום לא יכולה לשלם. לכן, כל זה מתאפשר רק בזכות אנשים פרטיים עם לב ענק, שמאמצים ילד מרחוק, מממנים לימודים, כולל ספרים ותלבושת אחידה, לילד אחד מסוים, "שלהם".
"אור קטן" הוא בראש וראשונה בית חם ומחבק
קבוצת הנוער שלנו מקבלת שיעורי העצמה, ידע כללי, בריאות, כישורי חיים ועוד, וגם עושה פעילויות שונות בקהילה, כמו מבצעי ניקיון בשכונה, העלאת מודעות ל-HIV ועזרה לילדים הקטנים. בעזרת המתנדבים, הם בנו מערכת בחירות בה כל מספר חודשים הם עורכים הצבעה להנהגה מתוך הקבוצה. מתחם "אור קטן" מספק להם גם מרחב לעשות בו את הדבר שהם אוהבים יותר מכל – לרקוד. הם הקימו קבוצת מחול, שהופעותיה מספקות לנערים והנערות האלה מעט הכנסה, אפילו הצלחנו להביא להם מאמן מקצועי לסדנת מחול מתרומות שהגיעו מישראל. חלקכם ודאי זוכרים את הסרטון שלהם רוקדים לצלילי השיר של נטע ברזילי לאירוויזיון, שקיבל תהודה בתקשורת בישראל והפך לוויראלי ברשת. רגע מרגש ומלהיב בתוך מלחמת קיום יומיומית.
וידאו
קבוצת העצמת הנשים, המורכבת ברובה מאמהות של ילדי אור קטן, היא עולם קסום בפני עצמה. נשים שעברו חיים לא פשוטים, רבות מהן פליטות מאזורי מלחמה לשעבר ואמהות חד הוריות, מגיעות כל יום למתחם. הן מקבלות מקום בטוח לשהות בו, לרכל קצת, לחזק זו את זו, וגם סדנאות יצירה והעשרה. הן מכינות ביחד תכשיטים מנייר ממוחזר, אותם אנחנו עוזרים להן למכור בארץ ובעולם, ובכך מאפשרים להן קיום בכבוד, יציבות ועצמאות כלכלית.
מישהו אוהב ודואג
אבל מעבר לכל זה, בעיני, “אור קטן” הוא בראש ובראשונה בית. בית לילדים, לנוער ולנשים שבאים להרגיש שמישהו אוהב, דואג ושומר, שלמישהו אכפת.
המקום נכנס לי כל כך עמוק ללב, שבתום שלושת החודשים שהתכוונתי לשהות שם אני לא יכולה להעלות בדעתי לעזוב. המשפחה באה לבקר, טיול בצפון אוגנדה, איזור יפהפה ומעניין (סיפור לכתבה אחרת) ואני מתחילה סבב נוסף של שלושה חודשים.
המתחם מספק לילדים ולבני נוער מרחב לעשות בו את הדבר שהם אוהבים יותר מכל – לרקוד
המטרה היא כמובן שבשלב כלשהו הם לא יצטרכו אותנו יותר. שיהיו להם מספיק כלים להמשיך ולקדם פרויקטים כאלה בעצמם. אנחנו עוד לא שם, וזה בסדר. אפריקה זו מנטליות אחרת, קצב אחר, והמצב בשכונות העוני ובכפרים כל כך קשה שייקח זמן עד שיוכלו להניע את הגלגל בעצמם. אבל אנחנו חושבים ועובדים יחד איתם, יד ביד, מנסים לתת כלים ודרכי חשיבה חדשות, ובעיקר השכלה על מנת שזה יגיע מתוך התרבות שלהם ולא שלנו.
מעבר לתקווה שהעמותה נותנת, וזה בפני עצמו לא מעט, היא פותחת דלתות ואפשרויות לקהילה שכנראה לא הייתה מקבלת אותן. אנחנו, אני ואתם, חיים בעולם שבו אף אחד לא מעלה על דעתו שאולי הילדים שלו לא ילכו לבית ספר, עולם עם חוק חינוך חובה, עולם שבו השכלה בסיסית היא לא פריבילגיה אלא נחלת הכלל. והרי חינוך והשכלה הם הדרך היחידה להתקדם ולהתפתח.
בשעות הבוקר פועל במתחם גן ילדים ובית ספר, אחר הצהריים נשים מוצאות כאן מקום חם ובטוח
סיפורים על ילדים
אין דרך טובה יותר להמחיש את האפשרות שנפתחת מאשר לספר כמה סיפורים אישיים, מהמרגשים שקרו בתקופה שהייתי שם.
את שלום פגשתי כל יום במפגשים של קבוצת הנוער. היא הייתה באה עם אחד הנערים, משתרכת אחריו לכל מקום. הסתבר שהוא שומר עליה כשאמא שלה עובדת. ילדה מהממת, חכמה ומצחיקה, רואים שאוהבים אותה ומשקיעים בה, אבל לממן בית ספר זו פשוט לא אופציה, אז היא מבלה כל היום בחוץ, ברחוב. את שפרה ראיתי באחד מסיבובי הבוקר בשכונה. היא צעקה מרחוק "שירז" ורצה אליי. לא זיהיתי אותה, אבל הנחתי שאם היא יודעת את שמי היא בוודאי מילדי בית הספר שבמתחם ונזפתי בה שהיא מאחרת לכיתה. הסתבר, לאחר בירור שעשיתי עם המורה, שהיא בכלל לא לומדת אצלנו. היא פשוט באה כל יום, מתגנבת פנימה, יושבת מחוץ לכיתה ומקשיבה למה שמלמדים. ילדה חזקה, שנונה ואינטליגנטית, שרק רוצה ללמוד אבל אין לה את האמצעים. גם לשלום וגם לשפרה מצאנו ספונסרים דרך העמותה, שני אנשים שהסכימו לשים 80 שקלים כל חודש ולילדות המדהימות האלה יש סיכוי לעתיד טוב יותר.
המטרה: לתת לילדים שמשפחותיהם לא יכולות לממן לימודים עתיד טוב יותר
אני רוצה לספר לכם גם על דזרט, מקבוצת הנוער. בן 21 שמגיע להגיש צהריים כל יום במתחם בתמורה לארוחה. הוא רקד, הוא צחק, אבל מזמן ויתר על הרעיון שיצא ממנו משהו. המשפחה ויתרה עליו, הוא הפסיק ללמוד בגיל 11 ונהיה הליצן של החבורה. במשך 4 חודשים שוחחתי אתו כל יום על אפשרות לעתיד אחר והוא רק צחק, בכל זאת שנים של ייאוש עושות את שלהן. אבל האמונה שלנו בו חלחלה ולאט לאט הוא התחיל שוב להאמין בעצמו. יום אחד הוא הודיע שהחליט שהוא רוצה להילחם על חיים טובים יותר והיה רוצה לעשות הכשרה מקצועית. מצאנו לו ספונסר דרך העמותה, הוא סיים בהצלחה מרובה הכשרה מקצועית של שלושה חודשים והיום יש לו מקצוע, עבודה, פרנסה ואוכל על השולחן. והילדים שלו, לא יצטרכו להפסיק ללמוד בגיל 11.
וכריס. הנער שוויתר על הכל למען היקרים לו. כי יש מקומות בהם זה אחד או האחר. ההורים של כריס הצליחו לממן לו בית ספר, לאחיו הקטן כבר לא. נער בן 20 המפרנס משפחה של 4 נפשות, בעבודות מזדמנות, בדוחק, לאוכל ולתשלומים לבית הספר של אחיו. היו ימים שלא נשאר כסף לאוכל לו עצמו. כריס תמיד חלם להיות רואה חשבון. הוא תמיד אהב מספרים וזה גם מקצוע שיכול לספק פרנסה ראויה. רק שבאוגנדה אין מלגות, אין סבסוד של שכר לימוד ואין סיכוי שמישהו כמו כריס יוכל לשלם על לימודים. כך קרה שהחלטנו להתחיל פיילוט לפרויקט ספונסרים להשכלה גבוהה וכריס מתחיל עכשיו את השנה השנייה לתואר בראיית חשבון באוניברסיטת קמפלה.
כשתומכים בנער אחד, הוא יהווה דוגמה לקהילה, ובעיקר לילדים, שאסור להתייאש
צריך להבין שבאוגנדה, ברגע שתמכנו במישהו כמו כריס, הוא ילמד, ימצא עבודה וישלח כנראה עוד 2 עד 5 ילדים לבית ספר. הוא יהווה דוגמה לקהילה ובעיקר לילדים, שאסור להתייאש, ושיש תקווה לחיים אחרים. הגלגל תמיד מתחיל להסתובב בעצמו באיזשהו שלב. לפעמים הוא פשוט צריך דחיפה קטנה והרבה אמונה.
תמיכה לצאת ממעגל העוני
אלה רק כמה סיפורים שאני מכירה מקרוב כי הייתי מעורבת בהם, אבל יש עוד מאות, והמכנה המשותף לכולם – הם צריכים שיאמינו בהם ויתנו להם את הדחיפה והתמיכה הראשונית לצאת ממעגל העוני לחיים בכבוד.
עברה חצי שנה ואותו גודפרי שחיכה לי בשדה התעופה נפרד ממני יחד עם הילדים, הנוער והנשים. הפעם בחיבוקים, ואני טובעת בדמעות שהזלתי מתחילת השבוע. הרגשתי שאני עוזבת אנשים שהיו לי למשפחה.
המפגש עם הילדים, בני הנוער והנשים, נכנס עמוק ללב ולא קל להיפרד בסוף תקופת ההתנדבות
מאז אני לוקחת חלק בפרויקטי פיתוח אחרים בעולם, אבל אני ממשיכה בעבודה בעמותה כחלק מצוות המתנדבים ושומרת על קשר רציף עם הסגל המקומי, המתנדבים החדשים ורבים מבני הנוער.
כולנו רקמה אנושית אחת
אומרים שהדור שלנו הוא כזה שלא מעניין אותו כלום. דור של טלוויזיה ופריבילגיה. אני מנסה לעשות אחרת, ויש עוד רבים כמוני. אנחנו דור שרוצה גם לעשות, לשנות ולמחות ומוכן להשקיע בכך זמן ומאמץ. דור של נתינה ושל שינוי. נכון, לא כולם, אבל רבים. חבר'ה צעירים שבוחרים לטייל אחרת, לטייל ולתת משהו בחזרה. כי מחלחלת ההכרה שכמאמר השיר: "כולנו רקמה אנושית אחת". ותאמינו לי, עד שלא היינו שם, אנחנו לא יכולים להבין מה זה עוני באמת, ילד שלא אכל יומיים עם בטן נפוחה ממחסור. כשהשכלה היא מותרות, ומקלחת, נעליים או ארוחה חמה הם ממש לא דבר מובן מאליו.
אם במקום אחד יש מחסור ענק, זה משפיע על כל אחד מאתנו ויש לנו את החובה המוסרית לפעול. הפילנתרופ האמריקאי סורוס אמר שהמטרה של האנושות היום צריכה להיות קהילה שמבינה שבכל אחד, בכל מקום, קיים הצורך בחופש, שוויון והזדמנות לגדול ולהתפתח.
אז אני מזמינה אתכם להצטרף אלינו, באיזה דרך שתבחרו. עקבו אחרי דף הפייסבוק שלנו, קנו תכשיט מהנשים באתר שלנו, אמצו ילד או תרמו בכל דרך אחרת, או בואו לחודשיים להתנדב אתנו במקום הקסום הזה שנקרא "אור קטן אוגנדה".
איך יוצרים קשר?
פייסבוק: https://www.facebook.com/littlelightuganda
מייל: Littlelight.volunteers@gmail.com
פרויקט הנשים: אתר אינטרנט