הרי ספרד – ממפל זנב הסוס אל פסגות אירופה

את "ההר האבוד", בספרדית זה נשמע אפילו יותר טוב, MONTE PERDIDO, פגשתי לפני שנות דור. הכשלונות הרצופים להגיע אל פירמידת הסלע, שעליה הצטברו קרח ושלג, היו השיעורים היפים ביותר בבית הספר שנקרא "אראגון הגבוהה", או "הפירנאים המרכזיים".
על מדרונו הדרומי של הפרדידו (PERDIDO) חתוך עמק קרחוני ענק – האוֹרְדֶסָה, ומי שרוצה להגיע אל פסגת ההר חייב לעבור בעמק הזה, מהלך יום מפתחו ועד לרֶפוּחיוֹ שבגוריס (REFUGIO DE GORIZ) – נקודת הלינה וגם נקודת הזינוק לפסגה ביום שלמחרת.
את תפילת הדרך סיימתי ליד פסל המדונה הסמוך למגרש החנייה, בפתחו התחתון של עמק אורדסה, והתחלתי לצעוד במעלה הדרך עם קו האפיק. חיש מהר נבלעים המטפסים ביער עשיר של עצי אשור וערמון רחבי עלים. השביל עולה ומטפס במדרגות הטבעיות של המדרון, עד לנקודה שבה היער מידלדל עד שאפשר לראות את העמק.
למרות הגובה, שומעים בדרך את רעם מפל המים. מי שאינו מוכן לוותר על השימוש בחוש הראייה, שיירד אל הרעם בכל פעם שהוא נשמע. זהו מפל מים באפיק הנחל, ששמו אָרָה, ובמורדו הופך להיות אראגון. המפגש איתו תמיד מרגש. הוא מעוקל ומפותל ומדלג מעבר לנקיק חבוי. ההפתעה גדולה עד כדי כך שאינכם מבינים מהיכן מסתערים עליכם המים. הזרם צונח דרך שורשים של עץ ענק, שכאילו מקיא מתוכו את המים השואגים אל תוך בריכת טורקיז צלולה ומרססים אתכם באבק יהלומים. בפעם הראשונה עמדתי שם רטוב ופעור פה.

כשתמה העלייה אל ראש קו היער, נפתח העולם; כלומר, מתגלה התבנית הקלאסית בצורת U של עמק הקרחון הזה. עכשיו אפשר לזהות את מצוקי הענק של הקניון וגם את בסיסו של הפרדידו, ומתחילים לראות שבשמים מרחפים פרסים, העופות הכמעט היחידים ממין זה באירופה, וגם כמה נשרים, שאינם היחידים באירופה. ואז אפשר לחנות ליד מפלי אואסו (OASO), שהם מדרגות ענק מטורקיז או מג'ייד (ירקן), עד שנשמע רעם מחריש אוזניים, ומסך של פנינים זוהרות יורד על הכל.

התזרח השמש?
לפי עונת השנה, אביב או סתיו, קיץ או חורף, מתחלפים צבעי היער מירוק עמוק לירוק בהיר, או מכתום וחום כמו אש דועכת לאדום וצהוב – אש לוהטת. הסלעים עשויים להיות שחורים ומנומרים ברצועות קרח ושלג או אפורים נוצצים, ומי השלגים המפשירים מזנקים בנקיקים בכל פינה, ומכל עיקול. מפלים אלה צונחים מליבו של עמק קרקסי מעוגל וענק, דבר האופייני לכל עמק קרחוני שמכבד עצמו. כעת אתם נמצאים בחלקו העליון של עמק אורדסה, ממש למרגלותיה של פירמידת הסלע של ההר האבוד.

חציית עמק הקרקס, שנראה מעט כמו מכתש הסוגר עליכם בפרסת סלע אדירה, היא מעבר בסביבה אלפינית לחלוטין. הכל חשוף. אין עץ, אפילו אחד, לרפואה. כרי הדשא שבונים את קרקע העמק מופרדים אלה מאלה באלפי שלוליות וערוצים קטנים, שנפרדים ומתחברים במקצב לא ברור. האוויר מלא שני דברים: קור מקפיא וצלצול אינסופי של פעמוני פרות. מאות מהן משוטטות באחו האלפיני הזה, לועסות את אניצי העשב הקוצני. החלב הדשן והשמנוני שלהן יהפוך ברובו לגבינה האראגונית הצהובה והרכה, אותה נאכל בגוֹרִיס.

המנוחה האחרונה אחרי חציית העמק היא בנקודה שבה מפסיק נחל ארה להיות זרם מפולג על מדרון הפרדידו, מתלכד לערוץ אחד ומגיח מעבר לנקיק אפור־ירקרק בשאגה מטורפת, ומנפנף בזרמו הלבן ימינה ושמאלה כזנב סוס עצבני. שמו "מפל זנב הסוס", וגם הפעם בספרדית זה נשמע טוב יותר – דולה דל קבאיו (DOLA DEL CABALLO).

אם היום מעונן, המנוחה ליד דולה דל קבאיו תהיה דומה למנוחה בקוטב הצפוני; אבל אם השמים שמעל עמק הקרקס זורחים בתכלת הררית עזה, אפשר להעז ולהיכנס אל בריכת המפל, לפלוט צווחה מחרידה בשל הקור ולברוח החוצה בבהלה קפואה.

שעות אחר הצהריים ולפנות ערב הן שעות של טיפוס מתון בשביל אלכסוני, על מדרון הפרדידו, בדרך אל הרפוחיו, מקום הלינה, של גוריס. מכאן יש סיכוי לראות אל הפסגה של ההר האבוד, תלוי כמובן במזג האוויר. כאן מחכה לכם אחת משתי האפשרויות: אם מזג האוויר יפה ובהיר, אפשר לחצות את הרכס אל צרפת מיד עם הנץ החמה, ולרדת צפונה אל עמק הקרקס הקרחוני של גווארני (GAVARNIE). אפשרות סבירה יותר: בגוריס נאכל, נשתה, נכרסם גבינה אראגונזית שמנה, נלך לישון ליד אח של עצים בוערים, נקום בבוקר ונרד חזרה אל עמק אורדסה, כי השמש פשוט לא תזרח.

תהומות הסייה
זמן רב קסם לי שמו של דון פלאיו (DON PELAYO). לא בזכות תולדותיו העלומות, שהפכו בשנת 716 לנקודת מפנה של הנצרות הנסה בפני האיסלאם, לאחר שנחל ניצחון על הצבא הערבי ליד קובדונגה (COVADONGA); אלא משום שדמותו עטוית הכתר וגלימת הפרווה, החרב אדירת הממדים, מגפי העור ואלת העוקצים הרצחנית היו תפאורת חלומותי. בגינם אני מסתובב כבר כמה עשרות שנים על פני כדור הארץ עם תחושת החמצה גדולה על כך שנולדתי לפחות 1200 שנה מאוחר מדי.

חלק מן המסע במכונת הזמן האבוד הזה היה הניסיון לשחזר את המסע של דון פלאיו, הנסיך הגרמני־קלטי, אל בקעת קאין (CAIN) הקטנה, שבלב הגוש המרכזי של הרכס הקנטברי (MACHICCO CENTRAL EN LA
CORDILLERA CANTABRICA) או מה שנקרא בפי ההמונים הוויזיגותים, שעדיין רוחם מנשבת בין חריצי הגבינה וכדי היין החמוץ – LOS PICOS DE EUROPA, "פסגות אירופה". לא פחות.

מה שיפה בכל הסיפור הוא שלא משנה לאן תתבוננו, אתם עשויים לקבל סחרחורת; כזו שמקורה בפחד גבהים, בפחד מעמקים או באימה מהיופי ההיסטרי של המקום. שם הרחק ניצבים כפרים קטנטנים תלויים על פסגה, או נחבאים מאחורי כמה סלעים ענקים בשולי העמק. בניגוד מחויך לפשטות, שלא לומר לעוני, המאפיין את בתי האיכרים החבויים בעמקים והתלויים על הפסגות, יש כפרים נוספים, אלה שנמצאים על נתיבו של נהר הסייה (SELLA) הקניוני, שחורץ את הרכס ומאפשר מעבר אל חופי ביסקיה.

אלה נקראים "כפרי האינדיאנים" (PUEBLOS INDIOS) לא משום שגרים שם מניפי טומהוק, אלא משום שתושביהם – אסטורים ממוצא ויזיגותי־קלטי מובהק – היו עניים עד כדי כך, שכאשר שמעו כי מעבר לאוקיינוס יש ארץ עם עתיד, נסעו לשם, שדדו את האינדיאנים והפכו לדרום־אמריקנים. חלקם הקטן חזר הביתה, לפעמים עם כסף. אלה שחזרו עם כסף בנו בתים. לא סתם בתים, אלא כאלה שחיצוניותם מעידה על כספם הרב. הבתים באמת יפים, בנויים אבן ורודה, מרפסותיהם תלויות על תהומות הסייה ומול צוקי הסלע האפורים של הפיקוס.

מלחמה ושלווה
כדי להגיע אל העמק של קאין, צריך להעפיל מן החוף דרומה במעלה קניון הסייה, ממש על פרשת המים, שהיא פחות או יותר הגבול בין אסטוּריה  לקסטיליה אי ליאון. יש לפנות מזרחה בכביש צר ומפותל, שיורד אל חלקו העליון של נהר קארז (CARES). הכביש עובר בין מצוקים מדהימים, המעטרים את העמק שנוצר בקו השבר שבין המאסיב המרכזי לבין זה המזרחי (MACHICCO ORIENTAL).
בתחתית העמק המוקף יערות עצי אשור, לבנה וערמונים ניצב כפר קטן ושמו פוסדה דה ואלדיאון, "פוסדה של העמק הקטן" (POSADA DE VALDEON). כאן תמה הדרך הקלה למעבר, ומי שרוצה לחוות את יופיו האמיתי של הרכס חייב לעשות זאת במו רגליו. כלומר, ללכת 20 קילומטרים מפוסדה דרך קאין. זה המקום שבו נלחם דון פלאיו, גיבור נעורי.

בין פוסדה לקאין פזורים בשדות העמק הקטן ביתני עץ על עמודים – אלה ההוראוס
(HORREOS) – אסמי התירס, החיטה והשיפון, הבנויים מעץ וניצבים על עמודי אבן. בין גוף האסם לעמודים תחובים לוחות אבן עגולים, המקנים לעמודים תבנית של פטרייה. הרעיון שמאחורי זה הוא למנוע את ביקור העכברים באסם. לטפס על העמודים העכברים אמנם יכולים, אבל ללכת הפוך – רגליים למעלה, וגב למטה, על לוח האבן – זה נבצר מיכולתם. כך מצילים את התבואה.

קאין יפה בעיני משני טעמים, שאינם נוגעים כלל בהיסטוריה הסוערת של המקום. קודם כל, יש כאן זקן אחד שמכבד את העוברים בשביל בסידרה (CIDRA), משקה אלכוהולי המופק מתפוחים שהותססו. טעמו הראשוני כשל שמפניה קלה, אלא ששתי כוסות סידרה, די בהן למסמר את השותה למקומו, כאילו נוצקה עופרת ברגליו. את הסידרה יוצקים לכוס, כך שחצי מתכולת הבקבוק נשפכת לארץ, וכך עוברים את בחינת "ראו כמה נדיב אני". פעולת המזיגה עצמה היא הצגה שלמה, שבה המוזג מניף אל על את היד עם הבקבוק, כך שהזרם ניגר ממנו, מחציתו לתוך הכוס ומחציתו לאמא אדמה.

הדבר השני שבזכותו חביב עלי המקום הוא הנקיק הצר, שבתחתיתו גועש זרמו הכחול של הקארז. אמת מים חצובה על מצוקו במנהרות או בנויה בתעלה, קירות הקניון מתגבהים והולכים, מעיינות נובעים בדרך, יער עבות תלוי מן המצוקים, וחודי הסלעים של הסרדו (CERREDO) או של הנראנחו דה בולנס (NARANJO DE BULNES) מתרוממים מעל הראש ומפלחים את השמש. עדרי עיזים שנראות כמו הקַבְּרָאל – עז הבר המקומית – עוברים פה ושם, ובעקבותיהם מזדנב הרועה.

בתום כ־20 קילומטרים נפתח הנהר. כאן הוא גם נפגש בכביש קטן הבא מארנאס
(ARENAS) ועולה לבולנס. בנקודה זו, הנקראת קמרמניה (CAMRMENA), אפשר לסכם את היום. כדאי לשבת על כוס סידרה טובה במרפסת הבר המקומי ולהסתכל על חודי הסלע של הפיקוס, על הנהר ועל היער. זה המקום להתפלל לכך שהרכב שהזמנתם כדי להיחלץ מן המקום אכן הגיע. שאם לא כן, צפוי לכם לילה באכסניית קמרמניה כשריח של עיזים עולה מהשביל.

נקודות לבנות באנדלוסיה
שמות הענק שייכים לאנדלוסיה: קורדובה, גרנדה וסביליה. כולן ערים הנעוצות בזיכרון ההיסטורי של כל מי שתרבות המערב אינה זרה לו. הרי הפרא של אנדלוסיה, חורשות אלון השעם שלה, חתולי הבר  הפוסעים חרישית בלילותיה בשבילי ההרים, גני הלימון שפדריקו גרסיה לורקה שר עליהם, וריבועי האזולחוס (AZULEJOS) – אריחי קרמיקה כחולה מצוירת, שהופכים לקשתות מחודדות מעל קמרונות מעוטרי זהב ערבי קדמון. כל אלה הם אנדלוסיה.

מכאן הגיחו אל העולם שמות נועזים: מיימוֹנִידֶס (הרמב"ם) מקורדובה, אלסיד מן ההרים, כריסטובל קולון (קולומבוס, האיטלקי) מסביליה, חואנה לה לוקה ("המשוגעת") מגרנדה, איסבלה קתוליקה, המלכה שגירשה את היהודים, לא לפני שקיבלה את הצעת קולומבוס וזכתה באמריקה (כמה שנים מאוחר יותר). כל אלה הבזקים מסנוורים מתוך ארץ ההרים, ביתם של הוונדלים (ונדלהוס), שהפכה לוַונדלוסיה – אנדלוסיה.

לצד כל הפאר המוכר הזה, נחבאים מעט ומשובצים בלובן בוהק שלושה שמות שאהבתי – רוֹנְדָה, גוואדיח (GUADIX) ואלבורגו (ELBURGO), אלה הנציגים היפים של מה שנקרא במנשרי התיירות "הערים הלבנות". למעשה, הן אינן ערים לבנות, גם לא כפרים לבנים. אלה ערים וכפרים שחזותם לבנה, נשותיהן לבושות שחורים, גבריהם כהי פנים וחרושי קמטים. ים של עצי תפוז וזית נע בעדינות ברוח ההרים של אנדלוסיה; חמורים כבדי מטען פוסעים בשבילים; בָּתוֹת של לוטם חוגרות יערות של אלונים כהים ואדומי גזע, ועורבים ונשרים חגים בשמי ההרים האלה, צורחים בשפה לא ברורה.

עיר על מצוק
רונדה נבנתה כבר לפני אלפיים שנה מעל נקיק, בקצה מצוק ענק המפריד אותה מן העמק שבלב הרכס הקטן (SIEROLA DE RONDA). תושביה לחמו ברומאים ושדדו את אוצרותיהם. הרומאים רמסו  את התרבות הקלטית והפכו אותה ללטינית; הערבים טיפחו כאן את תרבות הבנייה, ואצולת ממון יהודית נאנסה כאן על דתה (דניאל די רונדה הוא מכאן).

כל אלה צבעו את הקירות בלבן, בנו סמטה אחת והדביקו לאחותה, ירדו במדרון וציפוהו באבנים, עלו במתלול ועיצבו בו את גני הארמונות הסגורים מעין רואים. וכך נולדה העיר הלבנה על המצוק, שסמטאותיה העתיקות מסוידות לבן ומאחורי הקירות נחבאים ארמונות של אצולה שהיתה ואיננה. מכיוון שרונדה נבנתה על מצוק ועל נקיק, חיברו את שני עברי הנקיק בגשר ענק. בקשת המרכזית היה בית סוהר קודר, והיום זוהי מסעדה. מצידו האחד בנויה זירת הפרים הראשונה בספרד, ומעברו האחר – ארמונות, שרוח מההרים נושבת בגניהם ובחלונותיהם. אני זוכר איך צפיתי באיש ספרדי הלום יין ישן על ספסל אבן, והוא אדיש לחלוטין לנקיק העמוק, לגשר הגדול, ליערות האלון ולבתות הלוטם שסביב הרכס הקטן.

סערה שקטה
כך גם אלבורגו, אמנם בהקטנה, ואמנם נטולת גשר עתיק וזירה ישנה. רונדה לבנה יותר, השחורים של זקנותיה שחורים יותר, "הפרלמנטים" של סמטאותיה יותר צפופים בזקנים שפניהם כהות וחרושות קמטים, והשמש נראתה בעיני מסנוורת יותר. זו תחושה יותר מאשר אמת מדודה.

אל תוך היופי העדין של סמטאות המגובבות בלבן, בתוך אוקיינוס של זיתים ומתוך המסגרת ההררית הפראית מגיחים ראשוני האנשים בעשר בבוקר. ואז הם מפלבלים בעיניהם מול אורה הבוהק של השמש. בחצות היום הלהט כה רב, ששוב נחבאים הכל מאחורי גלילי התריסים המוסטים כווילונות, שאינם מאפשרים לשמש להציץ אל פנים הפאטיו. רק עם התארכות הצללים שוב ייצאו האנשים והנשים לבושות השחורים אל נתיבי הסמטאות המרוצפות. אחר כך ילכו לקיים את מצוות הישיבה בצוותא, הפרלמנט המקומי. אין זה פרלמנט סוער; הסערה האמיתית מתרחשת למרגלות פסגתו של מולחאסן (MULHASEN) שברכס השלג הצחיח – הסיירה נוואדה.

בשולי מדבר נוואדה, במקום שנהר חניל (GENIL) חרץ בגבעות הטוף הוולקני והצהוב נקיקונים, קמה העיר גוואדיח. זו עיר אנדלוסית לבנה, שמאחורי חזותה הקלאסית – מצודה וסמטאות לבנות, כיכר וכמה ברים עמוסי רעש ונסורת מעורבת בשרידי סנדוויצ'ים – מתחבאת הטרגדיה הספרדית, הצוענים.

מרכז החיטאנוס (JITANOS), השבט השני בגודלו מארבעת שבטי הצוענים של אירופה, חי כאן. נידחים מן החברה, מוקצים בגלל צבע עורם השחור, חזותם ההודית ולשונם העילגת, הצליחו הצוענים – על אף חוקי הגזע הקשים שחוקקו נגדם בימי פרננדו הקתולי (בעלה של איסבל) – להחדיר את תרבותם אל התרבות הספרדית החדשה. ריקוד המוות של האלה שלהם נתן את חלקו לפלמנקו, וצעדיו הפכו לטפיפות המטאדורים בקורידה. חבטות היד על ירך שמאל וקריאותיהם הגרוניות הפכו לקאנטו חונדו (CANTO JONDO), "הזֶמֶר העמוק", שפדריקו גרסיה לורקה ורואיס דה גונגורה התפרסמו בזכותו.

כאן, בבתים חפורים באדמה שחזיתותיהם מסוידות לבן ועשן שחור מיתמר מגגותיהם, גרים צועני גוואדיח בשכונתם הענייה והמזוהמת. יפה גוואדיח של הצוענים, למרות עוניה. יפה היא בבוקר, כשקרני השמש מגיחות מעבר למצודה וצובעות את הגבעות בצהוב. אז מגיחים מחוריהם קבצני גרנדה (הנמצאת 50 קילומטרים מכאן מערבה). יפה היא בערב, כאשר המולחסן מטיל את צילו על העמק, ואז מתגנבים אל נקיקי השכונה קבצני גרנדה הצוענים, ואיתם ילדיהם ונשותיהם. ובלילה אפלה גוואדיח, ואת השירים על הסכין ועל הוורד שרים הצוענים בתוך האדמה, שבלילה אין לה צבע.

_____

תודה לפרופ' דב ניר, האוניברסיטה העברית