הטיול הזה יוקדש ברובו לסביבות הגטו היהודי בפראג, המכונה יוזפוֹב (Josefov), על שם הקיסר יוזף השני, שבסוף המאה ה-18 ביטל את ההגבלות על המקומות שבהם רשאים היו היהודים לגור. הגטו הוא בעצם מיזוג של שני מרכזים יהודיים: של "האשכנזים", שהתרכזו סביב האלט-נוי שול (בית הכנסת של המהר"ל), ושל "הספרדים", שגרו סביב בית הכנסת הספרדי. בעבר היה הגטו אזור עני ומוכה שטפונות, ורק לפני כמאה שנה, לאחר שהוגבהו הסוללות שעל הנהר, לבש הרובע את דמותו הנוכחית. למרות שכמעט אין עיר באירופה שבה תפסו היהודים מעמד רם בחיי הכלכלה והתרבות וקיימו קשרים הדוקים עם השלטונות כמו בפראג, גם כאן היו רדיפות, עלילות דם, האשמות בהצתות ובהרעלת בארות. מי שירצה לקבל מושג איך נראה המקום כשהיה עדיין גטו יהודי, ייסע למוזיאון העיר פראג (Muzeum Hlavniho Mesta Prahy), שם מוצג דגם מדויק של הגטו. יוזפוב הוא אחד האזורים המתוירים ביותר בפראג, והעברית היא כמעט שפה רשמית בשדרות פריז (פרז'יסקה, Pariska) וברחובות שירוקה (Siroka) ומייזלובה (Maiselova). אלפי ציידי "שורשים" באים הנה לקבל חיזוק לגאוותם, וכדרכם של מחפשי שורשים, עיניהם נעוצות בקרקע ובקברים. אבל ביוזפוב כדאי מאוד להביט גם למעלה. אין שום מקום בעולם שבו מרוכזים כל כך הרבה מבנים מקושטים בעיטורי האר-נובו כמו כאן. גם לקוביזם ולאר-דקו יש כאן נציגים מעניינים.
פסלי מוסיקאים ומטרונום ענקאם אהבת החופש והחירות היא תכונה יהודית, הכיכר על שם יאן פאלאך (Namesti Jana Palacha) היא המקום להתחיל בו את המסלול. נקודת המוצא היא בניין הפקולטה לפילוסופיה, ובו מוצגת מסכת המוות של יאן פאלאך. תחנת המטרו הקרובה היא סטארוֹמסטסקה (Staromestska). כשמביטים צפונה, לכיוון רחוב קז'יז'ובניצקה (Krizovnicka), רואים מצד שמאל את הרודולפינום (Rudolfinum) הנהדר, שנבנה בסוף המאה ה-19 ומשמש כיום כביתה של התזמורת הפילהרמונית של פראג. את גג המבנה מעטרים פסלים של מוסיקאים ויוצרים אחרים. והנה סיפור ששמעתי מפי רות בונדי, המורה שלי לפראג: כשכבשו הגרמנים את פראג, ציווה מפקד הכוח על אחד החיילים לעלות על הגג, ולהרוס את פסלו של "היהודי מנדלסון". "איך אדע מי זה מנדלסון?" שאל החייל. "לפי המראה היהודי", ענה נציגו של הגזע הארי. עלה החייל והרס את פסלו של ואגנר. אינני יודע אם פסלו של ואגנר היה מהפסלים המקוריים שעל הגג; אבל מנדלסון עדיין עומד שם בחברת פאלסטרינה, אורלנדו לאסוֹ, ויטורינה, הנדל, קֵרוביני, באך, גלוק, מוצרט, היידן, בטהובן, שוברט ושומאן. ואגנר אין שם. מול הרודולפינום, ומימין כשהולכים ברחוב ליסטופאדו (Listopadu, רחוב ה-17 בנובמבר), נמצא המוזיאון לאמנויות דקורטיביות (Umeleckoprumyslove Muzeum), שמושך אליו את אוהבי הזכוכית הבוהמית; אבל גם את מי שהבינו כבר, שההתעוררות הלאומית הצ'כית בתחילת המאה העשרים קשורה הדוקות לזרמי האר-נובו, הקוביזם והאר-דקו. מעניין למשל לראות את הכורסה הקוביסטית שעיצב אחר מאמני הקוביזם הצ'כי, יוזף קוחול. ביציאה מהמוזיאון פונים ימינה והולכים לאורך הקיר המכוער, שהוא החומה של בית הקברות היהודי הישן. מגיעים לרחוב בז'הוֹוָה (Brehova) וממשיכים עד שדרות פריז (Parizska Trida), השדרות המפורסמות של הרובע היהודי, המובילות מגשר צ'כוב (Cechuv Most) בצפון ועד לכיכר העיר העתיקה בדרום. משמאל, על גבעה שבפארק לטנה (Letenske Sady), עומד פסל מוזר, "המטרונום", שהוצב כאן ב-1991. ייתכן ששהפסל משקף חיבה למוזיקה, ואולי הוא רמז לזמן החולף. המטרונום עומד היכן שבעבר ניצב פסל ענק, שהראה את סטאלין המוביל לעתיד טוב יותר פועל סובייטי, אשה גיבורה, חייל ואינטלקטואל. הפסל התנשא לגובה של שלושים מטר, וראשו של סטאלין לבדו שקל 52 טון. 600 פועלים עמלו במשך 500 ימים על הכנת הפסל, על פי התכנון של המעצב אוסקר שְוֶוק, שהתאבד בטרם הושלמה המשימה. הלוט הוסר ב-1953, והפסל השנוא – שבו נראות הדמויות עומדות בשורה – קיבל את הכינוי "התור לבשר". ב-1962 פוצץ הפסל בפקודת חרושצ'וב. גם המטרונום אינו מעורר גאווה גדולה בלב תושבי פראג. בשדרות פריז עומד עוד מונומנט מכוער – מלון האינטרקונטיננטל. הסיור ברובע היהודי עומד כמעט תמיד בחותם ארכיטקטוני, והמבנה הראשון חייב להיות הדבר המסורבל הזה. אפילו המטבע המוזהבת, סמלו של המלון, יש בה משום זילות בוטה למושג "פראג המוזהבת". עם זאת, בקומה העליונה יש תצפית מצוינת על העיר.
הרובוט של המהר"ל על המבנה הגותי המרשים אפשר לקבל שפע פרטים במקום, אבל חובה להוסיף מילה על הגולם, על יוצרו ועל עליית הגג. המהר"ל, שהצ'כים קוראים לו רבי לב, הוא דמות היסטורית-פולקלוריסטית בפראג, ולא רק בין היהודים. לסיפור הגולם יש כמה וכמה גרסאות, ובהשראתו נמכרות בדוכני המזכרות של פראג אינספור בובות קטנות בעלות סדק בחזה. כשקרל צ'אפק כתב את המחזה Rur שבו המציא את המושג (והמילה) "רובוט", המבוסס על הפועל הצ'כי "לעבוד", הוא הסתמך על אגדת הגולם, שנוצר כדי לעשות ליהודים את העבודה. כמה סרטים מפורסמים נעשו על פי אגדת יוסל'ה נער הבוץ, ובהם סרט גרמני אילם ב-1920 וסרט צרפתי מדבר ב-1937, ובשניהם ניכרת ערבוביה של כל מי שהמציא אי פעם משהו שעושה משהו כמו שוליית הקוסם, יחד עם ריח חריף של קבלה. המנוע של הרובוט הקבלי הזה היה השם המפורש, שרבי לב רשם על פתק ושם לגולם מתחת ללשון. ופעם בערב שבת, כששכח הרבי להוציא את הפתק (יש אומרים האבן), התחיל יוסל'ה להשתולל, וגרוע מזה – לחלל את השבת. הרבי כעס, סילק את השם המפורש, וכך בא קיצו של יוסל'ה. לפי האמונה, גופת הבוץ שלו מונחת עד היום בעליית הגג של האלט-נוי שול. מול בית הכנסת הישן עומד בית הכנסת הגבוה (Vysoka Synagoga; בהשוואה לישן), ששימש בעבר כבית העירייה של הגטו היהודי. הוא נבנה ב-1586, במימונו של מי שהיה "ראש העיר" של הגטו, מרדכי מייזל: דמות מופלאה, שמונצחת בגטו אף יותר מהמהר"ל (קראו בבקשה את "בלילה מתחת לגשר האבן" מאת ליאו פרוץ). ב-1765 הוקם המבנה מחדש, לאחר שנהרס בשריפה. על המגדל שמעל למבנה הזה יש שעון ספרות רגיל, אבל נמוך יותר, על הגמלון שפונה ל"אלט-נוי שול", יש שעון "יהודי", שמחוגיו נעו במעגל הפוך, משום שהשעות סומנו באותיות עבריות. היום מהווה המבנה חלק מהמוזיאון היהודי.
קו הגגות ותיאטרון בובות ממשיכים ברחוב שירוקה, וגם בו מביטים למעלה, אך לא מחמיצים את הכניסה לבית מספר 9, עם פסליהן של שתי הנשים העירומות. הכניסה הזו היא אחת מיצירות האר-נובו היפות ביותר בפראג. ברחוב מייזלובה פונים שמאלה, אך לפני כן ממשיכים כמה מטרים ברחוב שירוקה ומעיפים מבט בבית מספר 5 (מימין), שבכניסתו כתוב: "חברא קדישא גומלי חסדים". ה"חברא" כבר לא שם, ומי שגומל חסדים כאן הוא הבנק האוסטרי. ברחוב מייזלובה (הקרוי על שם מרדכי מייזל), בצד שמאל, בבית מספר 16, נמצא בית הכנסת על שם מייזל (Maiselova Synagoga), שנבנה על ידי משפחת מייזל. הוא הוקם בסוף המאה ה-16, עלה בלהבות ב-1689 ונבנה מחדש בסוף המאה ה-19. כראוי למייסדו, היה זה בית הכנסת העשיר והיפה ביותר בגטו. היום הוא מהווה חלק מהמוזיאון היהודי. גם ברחוב מייזלובה כדאי להתבונן בכל בית. גוש המבנים ממספר 3 עד 9 מתאפיין בקישוטי אר-נובו. משמאל נשקף רחוב יחימובה (Jachymova),ומרחוק נשקף קו השמים של צריחי פראג. ברחוב יחימובה 3 נמצאים המרכז והמשרדים של המוזיאון היהודי. בפנייה הבאה פונים ימינה לרחוב קאפרובה (Kaprova). כדאי להביט למעלה ולהתעלם מהחנויות, פרט לחנות הספרים הנפלאה במספר 9. כשיוצאים ממנה וממשיכים הלאה, כדאי לשים לב לתבליט האשה והדגים שבפינת הרחוב מימין. זהו תמהיל מעניין של אר-נובו ואמנות מצרית עתיקה. גם ברחוב ז'אטקה (Zatecka), שאליו פונים ימינה, יש תבליט דומה. מאחוריכם, בהמשך רחוב ז'אטקה, נמצא תיאטרון המריונטות (Narodni Divadlo Marionet), שמציג בדרך כלל את "דון ג'ובאני". ממול נשקפת חומת בית הקברות היהודי.
חיי המתים בפראג היהודית ביקור ראשון בבית הקברות הוא חוויה מהממת. בין השנים 1478 ל-1787 נקברו כאן כ-100,000 יהודים ב-12 שכבות, וכיום אפשר לראות כ-12 אלף מצבות. המפורסמות שבהן הן של מרדכי מייזל, הרב דוד אופנהיים וכמובן של המהר"ל, שמתפקד כאן כשליח לבקשות הציבור, כמו הכותל. אבל המצבה היפה ביותר היא של אישה (שמסופר שגם היא היתה יפה), היינדלה בשביס, שקברה נמצא לא רחוק מקבר המהר"ל. היציאה מבית הקברות היא בין המבנה הניאו-רומנסקי היפה של בית הטקסים לבין בית הכנסת קלאוזן (Klausova Synagoga), שניהם מהווים כיום חלק מהמוזיאון היהודי. ביציאה ממשיכים לכיוון האלט-נוי שול. על רקע שאר המבנים, המראה של האלט-נוי שול ושל בית הכנסת הגבוה הוא מפעים. יוצאים שוב לשדרות פריז, פונים ימינה בקטע שכבר עברנו בו, אבל ברחוב שירוקה פונים שמאלה, והולכים במדרכה הימנית. משם אפשר לראות היטב את הבתים שבמדרכה השנייה. אבל כשמגיעים לכנסיית הרוח הקדושה (Kostel sv. Ducha) – שהיתה בעבר אי נוצרי בין הרובע היהודי הספרדי לרובע היהודי האשכנזי – עוברים לצד השמאלי, כדי לראות בחזית הכנסייה את הפסל מעשה ידיו של האמן פרדיננד מכסימיליאן ברוקהוף: הקדוש נפומוּק נותן צדקה לאיש עני. כשיוצאים מבית הכנסת הספרדי, פונים ימינה לרחוב דושני (Dusni) וממנו שוב ימינה לרחוב סטארה שקולה (Stara Skola). פירוש שמו: "בית הספר הישן", על שם בית כנסת עתיק שעמד פה פעם. לפני שפונים שמאלה ונכנסים שוב לרחוב וייז'נסקה (Vezenska), המשכו של רחוב שירוקה, מתבוננים בכניסה לבית מספר 2, שמעליה קבוע תבליט אבן של מטוס. ברחוב וייז'נסקה הביטו בעיטורים העדינים שעל בית מספר 10, צירוף של תבליטי אר-נובו ושל עיטורים צבעוניים צנועים בסגנון אר-דקו. מכאן ממשיכים לאחת הכיכרות היפות בפראג, למרות שאין לה שם; אני רוא לה "הכיכר עם שלושת העצים" – הגדול, הבינוני והקטן. זה המקום לשבת באחד מבתי הקפה, שגם בשיא העונה אין בהם הרבה תיירים.
בית צהוב ומלון יפהפה ביציאה מהמנזר הולכים ברחוב אנז'סקה (Anezska) לכיכר השטלסקה (Hastalske), שבמרכזה כנסיית הקדוש קאסטולוס (Kostel Sv. Hastala), ועוקפים אותה מימין. הכנסייה היא מבנה גותי יפה, אם כי לא שמור. כדאי לשים לב לגדר הקטנה הצמודה למבנה, שמגינה על פסל של ישו המחופה בעצים. ממשיכים ברחוב ריבנה, מימין למלון סנטראל המכוער (בעוד כמה מטרים אפשר להשוות אותו למלון פריז האגדי), וחוצים את רחוב יקובסקבה (Jakubska). מימין נמצאים אחוריה של כנסיית יקוב הקדוש (Kostel sv. Jakuba), וממול, במרחק, נראים הצריחים הנפלאים של כנסיית טין (Kostel Panny Marie Bozi pred Tynem). במרכז הצומת הבא הביטו שמאלה, לעבר מלון פריז. זו אינה הכניסה הראשית אליו, אבל כאן התצפית היפה ביותר על הבניין. המלון הוא פנינה של הסגנון הניאו-גותי, ומשלב עיטורים של אר-נובו. ב-1984 הוא הוכרז כמונומנט היסטורי. פונים שמאלה לרחוב או אובֶּצ'נַיהוֹ דוֹמוּ (U Obecniho Dumo). ברחוב הזה נמצאת הכניסה למלון פריז, שהסופר הנפלא בוהומיל הראבאל הנציח אותו ברומן "שירתתי את מלך אנגליה". מסעדת המלון קרויה "מסעדת שרה ברנאר", לא רק משום שהגברת היתה פריזאית, אלא גם משום שהיתה אהובתו של צייר האר-נובו הצ'כי, אלפונס מוּחָה. בקצה הרחוב – כיכר הרפובליקה (Namesti Republiky), שהיא ממש תחנה מרכזית, ויש בה גם שוק. פונים ימינה, ומיד מגיעים להיכל העם (Obecni Dum).
היכל העם והיכל הממון השלטון הקומוניסטי תיעב את הבית הזה ותכנן להרוס אותו, אבל החשש מתגובת הציבור, ובעיקר הרצון ליהנות מאולם הקונצרטים הממוקם בטבורו, השאירו את המבנה על כנו. אבל במשך חמישים שנה הוא היה מוזנח, ורק ב-1997 החלו לשפץ אותו ולהחזיר לו את גדולתו. מלבד אולם הקונצרטים היפהפה על שם סמטנה, יש במקום אולם תערוכות גדול, מסעדה צרפתית, בית קפה ענק ופופולרי וחשוב מכל – וזאת המלצה חמה – מסעדה צ'כית עממית בשם פלזנסקה (Plzenska), הנמצאת בקומת המרתף. הבעיה היא שכדי לראות את כל מה שהמבנה הזה מציע, כולל הציורים של מוחה ב"אולם ראש העיר", צריך להצטרף לסיור מאורגן ארוך ומייגע (ולמרות זאת, מומלץ). אין בפראג שֵם פופולרי יותר באמנות הפלסטית מאלפונס מוּחה, הצייר המובהק ביותר שהיה לאר-נובו. בכל חנות ספרים יש עשרות ספרים, גלויות, לוחות שנה ופוסטרים שלו. פרט לוויטראז' שנמצא בכנסיית ויטוס הקדוש ברדשאני, הציורים היחידים מעשה ידיו המוצגים בפראג נמצאים ב"אולם ראש העיר", שבהיכל העם. את הסיור אפשר לסיים בהיכל העם, או להמשיך למדרחוב נה פז'יקופה (Na Prikope), הגדוש תיירים וקניונים, והמוליך מכיכר הרפובליקה למוסטקו (Na Mustek). אל תחמיצו את ז'יבנוטנסקה (Zivnostenska banka), הבנק שבמספר 15, שנבנה בשנים 1896-1894. פלא גדול בעיני שספרי ההדרכה טובים מתעלמים מהמבנה הנפלא הזה. מדובר באחד המקדשים המדהימים בפראג, היכל הממון עוצר הנשימה. מעולם ובשום מקום לא הושר לכסף, להלוואות, למשכנתא ולאוברדרפט שיר תהילה שמיימי כזה. הציורים בחלק העליון של החזית רק מרמזים על הפנים. בכניסה תלויים ציורים של יאן פרייזלר (Preisler), שצוירו ב-1909, כ-13 שנים לאחר שהושלמה בנייתו של הארמונבנק הזה. פרייזלר, שציורים נוספים שלו נמצאים באולם פלצקי ב"היכל העם", היה צייר מובהק של האר-נובו (הצ'כים הוציאו מקרבם ציירי אר-נובו רבים), אבל בגלל משיחות המכחול הפוסט-אימפרסיוניסטיות שלו, הוא נקרא בפי אחדים "גוגן הצ'כי". שני פסלי אבירים מגינים על גרם המדרגות שבתוך הארמון, הנראה כאילו סינדרלה רצה עליו זה עתה והשמיטה את פנקס הצ'קים שלה, ומנהל הבנק רץ אחריה, כדי לצעוק באוזניה שהוא מוכן להוריד לה שני אחוזים מהריבית, מצא אותו ושלח את השומרים (אלה שלא מרשים לצלם), לסרוק במחשב את כל צ'כיה, כדי למצוא את בעלת הפנקס ולהפוך אותה ליועצת השקעות ראשית. דני קרמן הוא מאייר, סאטיריקן, מעצב, כותב מדריכי נסיעות ומרצה; ספרו "פראג – המדריך לילד המטייל" יצא בהוצאת זמורה ביתן רוצים לדעת לאן הגיעו היעדים האחרים בקטגוריית תרבות ומורשת? הדירוג המלא בתיבה למעלה משמאל |
