| תרועת החצוצרות נשמעה ראשונה, מעט אחריה הלמות התופים, ויחד עמן, בערבוביה מרנינה, צלילי כלי ההקשה והנשיפה האחרים. על הפנים צרובות השמש של הכפריים, ילידי הרמה הבוליביאנית השוממת והקפואה, נראו חיוכים יוצאי דופן. להקות החוגגים עברו זו אחר זו, ושפע הצבעים והתחפושות נראה סוריאליסטי כמעט על רקע האפרוריות של בתי הבוץ המכוסים בגגות פח מחלידים. עיר הכורים אורורו (ORURU) שבבוליביה חגגה את קרנבל השטן, הדיאבלדה (DIABLADA) כפי שהוא מכונה כאן, עם כל הלב. בנסיעת האוטובוס הארוכה מלה פאז הבירה לאורורו שבמערב בוליביה, השוויתי בתסכול את האלטיפלאנו, הרמה הקודרת שבה נסענו, לאסוציאציה של ארץ טרופית יפה, שמעוררת בדרך כלל המלה "קרנבל". הרמה הבוליביאנית, איזור סחוף רוחות המיושב על ידי אנשים קשי יום, אינה דומה במאום לארץ טרופית. בעין מיומנת אפשר אולי להבחין בסימנים ראשונים לקרנבל: ערימות עצים ענקיות, מקושטות בסרטים צבעוניים לכבודה של פאצ'א מאמא – "אמא אדמה" – אחת מגיבורות הפולקלור הבוליביאני. עיירת הכורים אורורו, מקבץ של בתי חומר עלובים למראה, לא הבטיחה הרבה יותר. רק האוטובוסים הרבים שפרקו מאות בני אדם בתחנה המרכזית רמזו לכך שמשהו לא שגרתי עומד להתרחש כאן. כולם היו שם יום פתיחת הקרנבל היה שטוף שמש. נסענו ברחובותיה הצרים של העיירה באיטיות רבה, נזהרים לא להתנגש במכוניות שהצטופפו בכל פינה. מראש ההר נראו המכרות הנטושים. פעם הפיקו כאן כמויות גדולות של כסף, שהעשירו את הספרדים הכובשים והמיתו עשרות אלפי עבדים אינדיאנים. הכיכר המרכזית של העיירה, פלאסה דה ארמס (PLAZA DE ARMAS), המתה אדם. מבקרים הגיעו לאורורו מכל רחבי בוליביה. היו כאן סטודנטים שהגיעו באוטובוסים ישנים אחרי שעות רבות של נסיעה, בני עשירים מלה פאס וקוצ'במבה שבאו במכוניות פרטיות, אישי ציבור ומועמדים לכס הנשיאות שבאו לראות ולהיראות, ובעיקר אינדיאנים מקומיים, המכונים כאן "קמפסינוס" (CAMPEZINOS), שהגיעו במשאיות, ברכיבה על חמורים שקושטו לכבוד האירוע או ברגל מהלך של יום או יומיים. המצעד של הקרנבל התחיל בשמונה בבוקר, במרחק חמישה קילומטרים מפלזה דה ארמס. מסלול הרקדנים עבר ברחוב מרכזי, משם הגיע לכיכר, סובב אותה והמשיך בתהלוכה במעלה ההר אל הכנסייה. חמישים להקות שונות השתתפו בתהלוכה הארוכה של אותו יום, ולהקות נוספות לקחו חלק בתהלוכות של שלושת הימים הבאים. לא היו להקות המוניות של אלפי רקדנים כמו בקרנבל המפורסם של ריו דה ז'נירו, גם לא עגלות ענק מקושטות באופן מעורר השתאות. לא היו תלבושות מפוארות, אפילו לא כוכבות טלוויזיה או דוגמניות בעלות שם עולמי. היתה כאן הצגה ססגונית ומרשימה של המאפיינים המסורתיים של האלטיפלאנו רחב הידיים, ובעצם – של בוליביה כולה. כבר בשעות המוקדמות היו המושבים בפלזה דה ארמס גדושים קהל. שוטרים אדישים למדי ניסו ללא הצלחה לשמור על הסדר ולהרחיק את אלפי האנשים המחופשים שניסו להידחק לרחוב הראשי. מעבר לטריבונות, בכיכר המוקפת מבנים קולוניאליים הדורים ובדרך הראשית המובילה אליה, משמונה בבוקר רקדו לצלילי מוסיקה סוחפת להקות עוטות מסיכות בתוך ענן של עשן צבעוני. בין הרקדנים היו עשרות נערות חובשות מסיכות של השטן, שנקרא גם לוזבל (LUZBEL), ואחריהן נערות עם מסיכות שטניות לא פחות של אשת השטן, צ'ינה סופאי (CHINA SUPAY). לצדן היו מיני מסיכות של דמונים מהמיתוסים האינדיאניים והספרדיים. אנשים מחופשים לספרדים, למוסלמים, לשחורים, לאינדיאנים ולכורים מהמאה ה־16 צעדו אחריהם, וביניהם הסתובבו קבוצות של ילדים מחופשים לליצנים ונערים מחופשים לבעלי חיים. היתה זו ערבוביה עליזה של תלבושות ומסיכות. הקרנבל של אורורו הוא, קודם כל, קרנבל של מסיכות, בעיקר של בני שטן, דבר הנרמז כבר בשמו, דיאבלדה, "קרנבל השטן". אבל המסיכות אינן מיוחדות לקרנבל של אורורו, הן חלק בלתי נפרד מתרבות הקרנבלים בעולם כולו, וכאן כמו במקומות אחרים הפך עיצובן לענף כלכלי חשוב, ואומנים שוקדים על הכנתן במשך השנה כולה.
השטן יוצא מהמחילות מהחיים הקשים הללו צמח פולחן השטן – לוציפר. השטן, ולא האדונים הספרדים, נתפס על ידי הפועלים כאדון המכרות, כמשעבד והמדכא האמיתי. ואולי היתה זו צורה של התנגדות לכובשים ולכנסיית "החסד והרחמים" שהביאו עימם לעולם החדש. עבודת השטן נעשתה בדרך כלל בלילה, במקדשים נסתרים שנבנו במחילות של המכרות, הרחק מעיני האינקוויזיטורים הקתולים שאיימו להעניש כל מי שאינו הולך בדרכי ישו. במהלך הזמן, השתלב פולחן זה עם פולחן אינדיאני נפוץ אחר – העבודה לאלת האדמה האינדיאנית, פאצ'א מאמא. עם הזמן, יצא פולחן השטן מן המנהרות אל הרחובות והתמזג עם הקרנבל, החגיגה הנוצרית, הנחגגת במקומות שונים בעולם. כמו חלק מהקרנבלים האחרים, גם זה של אורורו מתרחש בימים האחרונים שלפני צום לנט, צום "הארבעים", בין לידתו של ישו, תקופה של ריקודים והילולות, לבין צליבתו – תקופה של צומות וסיגופים. כמה ימים לפני "יום רביעי של האפר", שבו מתחיל צום הארבעים הנמשך עד חג הפסחא, נערכים קרנבלים במקומות שונים בעולם, חגים דתיים של פריקת עול שבמהלכם מסירים את הכבלים החברתיים וכל איש עושה כאוות נפשו. בעוד שפולחן השטן נולד מתוך מצוקה כלכלית קשה, היו חגיגות הקרנבל בבוליביה פרי יוזמתם של הלבנים בני החברה הגבוהה, שחיקו מסורת אירופית עתיקת יומין. החגיגות החלו, למעשה, במועדוני הלילה האקסקלוסיביים של לה פאז והפכו לנחלת המעמדות הנמוכים רק לקראת אמצע המאה ה־19. הקרנבל כונה אז אנטרודו (ENTRUDO) והיה חג אָלים, שכלל השתוללות המונית ברחובות, מלווה בהתזת מים ובזריקת כדורי בוץ. המפגש בין פולחן השטן לקרנבל יצר בבוליביה אינטראקציה תרבותית מעניינת. ישו ומריה הצטרפו לפאצ'א מאמא ולאלי טבע אחרים, ולצד השטן הופיעה דמותו רבת החסד של המלאך מיכאל, אחד מגיבורי הקרנבל במתכונתו הנוצרית. מרבית ראשי הכנסייה הקתולית המקומית הבינו כי המאבק במסורות ובפולחנים הפגאניים המקומיים נדון לכישלון ולא פעלו נגדם. הם התאימו לכל חג אינדיאני קדוש נוצרי, וכך הפכו אותו לפולחן נוצרי. הבתולה של סוקבון (LA VURGEN DE LA SOCABON) היא הגרסה הנוצרית של אמא אדמה, ומושא התפילה העיקרי של הקרנבל באורורו. הפולחן לבתולה של סוקבון נערך בשבת, כאשר הלהקות הגיעו לכנסייה. בדרכם לבית התפילה, עברו הרקדנים את הכיכר המרכזית, הקיפו אותה למצהלות הצופים, ואז כשלו במעלה הרחוב בהתלהבות הולכת ופוחתת. חלקם הסירו את המסיכות ולגמו משקאות חריפים. אבל כשהגיעו לרחבת הכנסייה, הם חבשו שוב את המסיכות על פניהם ושבו לרקוד בהתלהבות עצומה. חיץ מעמדי ותרבותי עם זאת, הקרנבל של אורורו אינו משמש מקום למפגש אמיתי בין המעמדות והגזעים השונים בבוליביה. למרות שהלבנים העשירים הסתובבו ברחובות העיירה במהלך הקרנבל, לא נוצר קשר של ממש ביניהם לבין האינדיאנים העניים. אמנם רבים מהם לבשו, כמו האיכרים, תלבושות אינדיאניות מסורתיות, אבל לא היה בכך לומר דבר על קרבה מעמדית, אלא הצהרת השתייכות ללאומיות הבוליביאנית, שהפכה בשנות השבעים את התלבושות האלה לאחד מסמליה. וכמו להגביר את הניכור החברתי, ערכו הלבנים העשירים מסיבות פרטיות שהיו סגורות בפני בני המעמדות והגזעים האחרים. גם אירוע עממי כמו הקרנבל לא ביטל את החיץ התרבותי־מעמדי החד. לפעמים היה החיץ הזה בולט במיוחד. מצלמות הטלוויזיה הנציחו ללא הרף את ראש עיריית לה פאז שרקד עם אינדיאניות מקומיות ואת שיחותיו של המועמד לנשיאות עם הצופים והרקדנים. אבל המצלמות הללו הופעלו פחות כאשר לתוך מגוון הלהיטים הקליטים והמוסיקה המסורתית השתרבבו שירי מחאה נגד העוני, הרעב והסבל, ובעיקר נגד הקיפוח של האינדיאנים על ידי השליטים.
בקרנבל אורורו השתמר הרבה מהאנטרודו של פעם. תהלוכות הקרנבל מלוות בהשתוללות כללית. המשתתפים מטילים שקיות מים ומתיזים קצף גילוח על עוברי אורח. זו הזדמנות לצעירים לצאת מהאיפוק שהם מחויבים לו במשך השנה והזדמנות לעניים לפרוק עול ולפגוע בבני המעמד העליון במים ובקצף. האירוע נראה כמו מלחמת הכל בכל. מפעם לפעם נזרקה גם על ראשי שקית מים, או רוססתי במיכל קצף והפכתי לאיש שלג, לקול צחוקם של העוברים ושבים. ההתפרעות התגברה מיום ליום. בשבת היא היתה עדיין חבויה. התהלוכות שהתחילו בבוקר נמשכו עד חצות, ולפעמים עד זריחת השמש למחרת. למעשה, התחיל הקרנבל חודש קודם לכן עם שלל אירועים: תפילות המוניות בכנסיות, קונצרטים של מוסיקה עממית וקלאסית ותהלוכות של רקדנים בתחפושות. יום ראשון בשבוע היה חזרה צנועה על האירועים שהתרחשו יום קודם לכן, כשרק הלהקות החשובות צעדו בסך. יום שני, המכונה יום השטן והשחור (DIA DEL DIABLO Y DEL MORENO), הוקדש ללהקות של בני שטן וללהקות של שחורים ומולאטים. לכל להקה מוסיקה משלה, וחיש קל נוצר כאוס גמור. היום האחרון לחגיגות מכונה החגיגה המקומית (LA FIESTA DOMESTICA). בעבר, יוחד יום זה לביצוע טקסים אינדיאניים מסורתיים. היום, לאחר שהפך הקרנבל לאירוע לאומי ותיירותי, ולאחר שהשבת הפכה לשיאו של הקרנבל, הוקדש יום זה – יום לפני תחילת צום לנט, להשתוללות בלתי מרוסנת. ביום זה נראו רחובות אורורו כמהפכת סדום ועמורה. נערים רצו ברחובות, הפכו דוכנים בשוק, שפכו דליי מים על ראשי המוכרים, יידו שקיות מים בעוברים ושבים והשתכרו עד עילפון. התזת המים היתה המוטיב העיקרי. אין פלא לכן שבשנים האחרונות זכה יום זה לכינוי "יום המים" (DIA DEL AGUA). על אף שקהל הקרנבל היה מורכב מכל הגזעים החיים בבוליביה, בלטו בעיקר האינדיאנים. כמעט כל כפר אינדיאני מרחבי המדינה הענקית הזו שלח את נציגיו לאורורו. היו כאן אנשי טרבוקו (TARABUKO) בכובעי העור הנוקשים, בפונצ'וס המפוספסים ובדורבנות כסף על מגפי הרכיבה. אנשי קנדלריה (CANDELARIA) רכבו על סוסיהם הזעירים שכוסו בפונצ'וס רקומים. אבל את מרבית התשואות קצרו אנשי פוטולו (POTOLO), שהפונצ'וס המסורתיים שלהם רקומים בקונדורים בצבעי אדום ושחור.
תמורות ותהליכים אבל מה שחשוב ומעניין יותר, ואולי מיוחד לבוליביה, הוא שקרנבל השטן באורורו, שהיה במקורו קריאת תיגר של האינדיאנים המדוכאים על מדכאיהם הלבנים, הפך למכשיר ליצירת הזהות הלאומית הבוליביאנית החוצה את כל הגזעים והמעמדות. הוא גם הוצא מהקשרו הדתי־חברתי – כמקום מפגש בין בני השטן לקדושים, כרגע של השתוללות – והפך לפסטיבל של פולקלור בוליביאני. זוהי אולי עוד הוכחה לתפקידו החברתי־תרבותי המגוון והמשתנה של הקרנבל. |
