זרם של בני אדם. נהר של עולי רגל מתפתל כמו נחש צבעוני. אלפי אנשים, עשרות אלפים, מאות אלפים, מיליונים. אי אפשר לתפוס את המספר הזה. זרמי אנשים באים והולכים, נשים בסארי, גברים בבגדים חומים או אפורים, יוגים עירומים מרוחים באפר שנשרף מגללי פרות, סהאדואים עם זקן ארוך ורעמת שיער קשה מאבק, נשים עם סלים על ראשיהן, שמיכות, כדי נחושת למים, ילדים על הידיים, אבק מיתמר מהרחובות. אני עוצר לרגע, מתבונן בזרם האינסופי, בנהר האנושי. מנסה להתרכז בראשים. לאחדים שיער משוח בכמות הגונה של ג'ל, אחרים קירחים, ויש עם ראסטות ארוכות. רבים חבושים כובעים, מעין כאפיות או תרבושים. כמה מהם מזוקנים – זקני לחיים, זקני תיש, זקנים עשויים בקפידה. יש בערב רב הזה איזה קסם עתיק יומין, מקראי כמעט.
מבטי נמשך אל הטורבנים העשויים בקפידה על ראשי הגברים שהגיעו מרג'סטן, "ארץ הנסיכים" שבמערב הודו. לפי הצבעים אני מזהה בקלות יחסית את רועי הצאן, את הפועלים החקלאיים, את הסוחרים. לנשים יש סארי בכל צבע אפשרי: כתום, ירוק, כחול ופרחוני. למרבה ההפתעה לא רועש כאן. רק רחש לחש, מפתיע ביחס לכמות האנושית העצומה. ארבע ערים קדושות
פסטיבל הכד (קומבה מלה), נחגג בהודו אחת לשלוש שנים, בכל פעם בעיר אחרת מתוך ארבע הערים הקדושות: הארדוואר (Hardwar), שעל גדות נהר הגנגס, אוג'אין (Ujjain), שעל גדות נהר השיפרא (Shipra), אךךהאבאד (Alahabad) שעל גדות נהר הגנגס ונאסיק (Nasik), אשר על גדות נהר הגודווארי (Godwari). כך יוצא שחוגגים אותו בכל אחת מהערים הללו פעם אחת מדי 12 שנה, והאירוע שמתקיים באללהאבאד אחת לתריסר שנים נקרא פורנה קומבה מלה (Purna Kumba Mela) והוא נחשב להתכנסות הגדולה וההמונית ביותר בעולם. פעם ב-144 שנים (תריסר תריסרים) מסתיים מחזור. הכוכבים נמצאים בסדר מסוים, המביא, על פי האמונה ההינדית, לאנרגיה קוסמית גבוהה, אז חוגגים את החג מהא קומבה מלה (Maha Kumba Mela). בשנת 1989 התקיימה התכנסות כזאת באללהאבאד, אליה הגיעו כ-70 מיליון מאמינים. כל עשרה הינדים שלחו נציג מכל רחבי הודו. הפעם הבאה שתתקיים מהא קומבה מלה תהיה בעוד 120 שנה. סביר להניח שאני לא אהיה שם, אבל אין ספק שהנהר יהיה וכך גם הודו, על מאמיניה, קדושיה וחוגגיה.
כמה השתתפו בקומבה מלה של 2013 באללהאבאד? אומרים שלטבילה הגדולה שהתקבצו 20 מיליון, ושלסך כל הטבילות הגיעו 55 מיליון. איך אפשר בכלל לתפוש את המספר הזה? בגוש דן חיים מיליון בני אדם, בכל ישראל פחות משמונה מיליון. אבק צבעוני עולה מרחובות דאראגאנג' (Daraganj), רובע של אלהבאד ששוכן במקום בו נפגשים הימונה והגנגס. ממה גנגה, אם כל הנהרות, מקור הבריאה. הכול צפוף ודחוס. זרם בלתי פוסק של אנשים זורם אל מפגש הנהרות. המבצר האדום של אכבר עומד מעל צומת הנהרות, מביט אל הסנגהם (Sangam), המקום בו מתערבבים המים הכהים יחסית של הימונה עם המים החומים-אפורים של אמא גנגה. למפגש המכושף הזה, מצטרף נהר שמימי, סרסווטי (Saraswati).
מפגש הנהרות הגעתי לכאן מוורנסי, מרחק ארבע שעות נסיעה מאללהבאד, עירו של אללה, שבמדינת אוטר פראדש (Uttar pradesh). זוהי עיר משעממת למדי, הממוקמת 650 ק"מ מדרום-מזרח לדלהי וחיים בה כמעט שני מיליון תושבים. ייחודה הוא מיקומה על מפגש הנהרות גנגס ויאמונה (Yamuna). בימים כתיקונם, העיר האפרורית אינה זוכה למבקרים, אך אחת ל-12 שנים יש לה עדנה. המחירים מאמירים, מאות אלפים מוצאים עבודה בהקמת המאהל והרוכלים מתפרנסים מעולי הרגל. יש סדר בבלגן. יש הגיון בשיגעון.
זה כמה חודשים שנערכים בעיר להגעת מיליוני המאמינים ובסביבת הנהרות קמה עיר אוהלים ענקית. רחובות מאולתרים נמתחו בקווים ישרים, דוכני מזון מהיר ומשקאות הוקמו בכל צומת ואפילו דאגו לשירותים מאולתרים. 14 בתי חולים זמניים הוקמו באזור ולמעלה מ-200 רופאים מועסקים מסביב לשעון כדי לתת מענה לקהל העצום. 30,000 שוטרים וסדרנים אמורים לשמור על הסדר במהלך ימי הפסטיבל. הצופרים מפלחים את האוויר, האוטובוסים פורקים את מטענם האנושי ועולי הרגל מתחילים לנוע לדרכם. יש מאות מקומות לינה: יוגים הישנים על המזרונים באוהלי הסגפנים, עולי רגל המצטופפים על הרצפה, במאהלים של הגורו שלהם, מאהלים עבור תרמילאים ובקדקוד היקר של הפירמידה, מאהלים שהוקמו במיוחד עבור התיירים המפונקים יותר. אנו מתאכסנים במאהל כזה, נהנים מאוהלים מסודרים, מקלחת חמה, ניקיון מופתי ואוכל צמחוני משובח. למרגלותיי עיר האוהלים, מתפרשת מקצה אל קצה, מאופק על אופק. אני מתקשה להתאפק, אוחז במצלמה ורץ בעקבות המראות. עובר לצד שיירות של עולי רגל, רועים המובילים את עזיהם, מקדש קטן, חבורות מתגודדות סביב מדורות. אני רץ, מתקשה להסביר לעצמי מדוע, מנסה לראות כמה שיותר, לדחוס מקסימום של חוויות. מצלם כאחוז אמוק, כאילו מנכס לעצמי את המראות הללו. אני נותן לזרם האנושי להוביל אותי, הצפיפות הולכת וגדלה והנה אני על גדת הימונה.
המוני אדם נדחסים, נדחקים, מבוססים בבוץ, יורדים לטבול בנהר הקדוש. מיליוני העולים לרגל נמשכים אל מקום הכינוס של הנהרות מתוך תקווה לבוא במגע עם סהאדואים, המעוררים השראה אצל מחפשי הרוחניות, והדחף לרחוץ בנהרות הקדושים, שנטענו בקדושתם של אלפי מודטים ומתפללים לאורך הדורות. פה ושם נראים גם תיירים. הם בטלים בשישים נוכח המוני ההינדים, אבל אי אפשר לפספס אותם. בשנים האחרונות הקומבה מלה הפכה לטרנד מערבי והיא מושכת אליה צלמים הבאים להנציח במצלמותיהם את רגעי הקסם, מחפשי רוחניות ובעיקר סקרנים. יתכן שהתייר הראשון שביקר באירוע המופלא הזה היה שואן דזנג הסיני, נסיך הנוסעים, גיבור הספר הסיני "המסע למערב". הוא הגיע לפראיאג' בשנת 634 במצוות הקיסר הסיני, בימי הזוהר של שושלת טאנג. הוא כתב שהמאמינים מרעיבים ומטביעים את עצמם במים הקדושים כדי להיוולד מחדש. בלהט קולמוסו הוא הוסיף שגם קופים ואיילים באים לצום ולטבוע במים הקדושים. נזכרתי בנוסע הזה, שאני הולך בעקבותיו, מפגודת האווז הגדול אשר בשיאן, דרך ערי השיירות שבמדבריות של שינג'יאנג' והרי הלהבה של גאנסו, והנה אני שוב בעקבותיו. בהודו, ממנה הביא את הכתבים הבודהיסטיים הקדושים.
כשהאלים והשדים נלחמו השדים רצו למנוע מאינדרה את חידוש כוחו, ולכן התרחש מאבק בין השדים לבין האלים. ידם של השדים היתה על העליונה והאלים פנו בתחינה לאל שיווה שיצילם מידי השדים. זה הורה לצדדים הניצים לחבוץ יחדיו את ים החלב לחמאה. רק בכוחות משותפים, הסביר, יוכלו להשיג את מטרתם. כל אוצר שייפלט מהאוקיינוס שיתקשה, כך הבטיח, יחולק שווה בין האלים והשדים. הוא שלח את קורמה (Kurma), הצב הענק – המופע השני של וישנו – לצלול אל קרקעית ים החלב. על גבו הציב את ההר הקדוש מדורה (Madura), ומעל פיקח על הקרב וישנו בכבודו ובעצמו. שני הצדדים כרכו סביבו את הנאגה, נחש מיתולוגי ענק הנקרא וסוקי, והחלו במשיכת חבל מצד לצד, עד שהחלב נחבץ לחמאה. יהלומים ואבני חן, כתבים חשובים ואוצרות אחרים יצאו מהאוקיינוס וחולקו בין האלים והשדים.
אלא שלרוע מזלם של האלים, עת פלט האוקיינוס את הקומב, קנקן חרס ובו נקטר האלמוות, היה זה תורם של השדים. האלים המאוכזבים לא כיבדו את התוצאה ופנו בבהלה לוישנו וביקשו את התערבותו. וזה, המיר את עצמו למוהיני, התגלמותו כאישה מפתה (מוהיניאטאם). הוא-היא הזמין את השדים למשתה משותף לאלים ולשדים, בו יחולק תוכן הקנקן, לפי תור, בין כולם. השדים שנפעמו מדמותה הארוטית של מוהיני הסכימו לחלוקה. וישנו-מוהיני סידר את התור כך שהאלים יקבלו ראשונים, וחילק את המנות כך שלא ייוותר לשדים מאום. משהבינו השדים כי הונו, ביקשו לחטוף את הקומב ובו האמריטה. וישנו הצליח לחלץ מידיהם את הכד ונתן אותו לגרודה, ציפור האדם, שהיה גם כלי הרכב שלו. זה נס אל ההימליה, כשהכד תלוי על מקורו. בדרך נשרו ארבע טיפות. בכול מקום בו נפלה אחת מהן, התקדשה עיר וכל אחת מהן מהווה יעד לקומבה מלה – חגו של הכד. מאחר שיום אחד של האלים משול לשנת אדם – חוגגים את החג בכל אחת מהערים פעם ב-12 שנים – לזכר 12 הימים בהם נמשך קרב הענקים הנורא. זהו אחד המיתוסים הרווחים בתרבות ההינדית וניתן לראותו, בין היתר, בתבליט מעודן להפליא על קירותיו של אנקור ואט אשר בקמבודיה.
כל מראות הודו במקום אחד
בבקרו של יום המחרת נסגרה עיר האוהלים לתנועת כלי רכב והכול עושים את דרכם ברגל. דומה שמספר עולי הרגל גדל פי כמה ביחס לאמש. אל הקומבה מלה נדחסים מראותיה של הודו. כך, למשל, ישנם כינוסים דתיים חשובים באוהלי הארמון, שם מסתופפים התלמידים ומאזינים למוריהם בשקיקה, ומנגד, אפשר לפגוש את אותם מראות רחוב מרהיבים ומחליאים כאחד, כמו פקיר שישב באחד הצמתים על מיטת כידונים התלויה מעל אש ושוחח בשלווה סטואית עם צוותי התקשורת. בכמה מקומות ראיתי פילים עומדים לאורך שדרות המקדשים המאולתרים, כשהמהוט היושב על עורפם מכוון אותם במיומנות מעוררת השתאות. אנשים נוגעים בחדקיהם, מניחים רופיות, שהפילים מניפים בחן עדין אל הנוהג בהם. מולי עוברת קבוצה של קדושים קירחים שפלג גופם העליון חשוף, לצדי אנשי הנומן מאופרים כקופים וכהני שיווה עם קלשון בעל שלוש שיניים. ראיתי מערביים, שראסטות ארוכות יורדות מראשם ועד למותניהם כמעט, מנסים להידמות לפרושים ההודיים, למרות שאיש אינו תופש אותם ככאלו. באחד מעיקולי הנהר פגשתי דמויות נשיות למדי אך לא באמת נשים. הן היו לבושות בסארי ורוד ועטופות בצעיף שצבעו ארגמן, היו להן שדיים ועכוז נשי, אבל משהו בהילוכן ובפניהן המאופרות בכבדות לא היה אמיתי. מבט מקרוב התעכב על כפות ידיהן הגדולות ועל גרוגרתן הבולטת. אלו ההיג'רה, סריסים, גברים שאונם ניטל מהם והם משוטטים בעולם ללא טסטוסטרון. הם מסתובבים ברחובות, שרים בקול ורוקדים בתנועות מוחצנות וגסות, שונות כל כך מהעידון המוכר של המחול ההודי.
קהילת הסריסים בהודו שואבת את שורשיה מאחד מסיפורי האפוס ההודיים העתיקים, הראמאיאנה (Ramayana). שם מגורש האל ראמה מהעיר לחיי גלות ביער ובדרכו החוצה הוא פונה למאמיניו ומבקש מכל "הגברים והנשים" לשוב העירה ולא ללכת בעקבותיו. מכיוון שהם חשו שהאיסור אינו חל עליהם, ליוו בני ההיג'רה את ראמה אל תוך היער ומתוך הכרת תודה למסירותם הוא העניק להם כוחות מיוחדים המאפשרים להם להעניק ברכות באירועים מיוחדים, דוגמת חתונות ולידות. הם נמצאים בתחתית הסולם החברתי, מתפרנסים מזנות הומוסקסואלית, מעניקים ברכות לרכים הילודים וזוכים ליחס של בוז ומורא. רובם שורדים הודות לפחד העמוק הקיים מפניהם בקרב הציבור הרחב. פחד זה נובע חלקית מרתיעה טבעית מן האחר, ובמיוחד מהחריג מינית בחברה מסורתית כמו החברה ההודית, אולם חלק גדול מהרתיעה שבני ההיג'רה מעוררים נובעת מהאמונה שברשותם אכן כוחות מיוחדים המאפשרים להם לברך או לקלל אנשים בהתאם לרצונם.
מבט מהנהר
אנו לא שטים לבדנו. סירות נושאות עשרות אלפי אנשים מתחת למבצר האדום. הסירות מפליגות לאט, שתיקה על פני המים הרחבים של הימונה. לאחר כעשרים דקות של סרט עלילתי, בו היינו גם הצופים וגם השחקנים, הגענו לשרטון שבמפגש הנהרות. שם הם מתפשטים ויורדים לטבול בנהר הקדוש. היו שקפצו משמחה, היו שגלשו למים בחיל ורעדה, היו שצילמו זה את זה באייפד מודרני, אחרים עצמו עיניים ושקעו בדממה דקה, והיו שאחזו ידיים והגיחו מהמים בחיוך מלא אושר. בשלב מסוים לא הצלחתי להתאפק וירדתי אף אני לטבול בנהר. כאילו אמא גנגה קוראת אלי, לאסוף אותי בין זרועותיה. חשתי קרירות נעימה אופפת אותי ומבטים תמהים נעוצים בזר שמנסה בכוחות לא לו לגעת בקדושה. למרות הערב רב האנושי שטבל סביבם, לא היססו שותפי לסירה לשלוח את ידיהם אל המים ולהביא אל פיהם מים קדושים.
לאחר ששבנו אל המעגן, פסעתי לאורך הנהר, שם נפרשו עשרות סארי בשמש, לייבוש ולטעינתם בקדושה. הסארי, יריעת בד באורך של שבעה עד תשעה מטרים, מזוהה עם הודו יותר מכול מלבוש אחר. יריעה שמחמיאה לגוף האישה, מדגישה את חושניותה ובו בזמן גם את צניעותה. מראה הנשים מעבר ליריעות הבד הצבעוניות, שהוארו באור השמש היה חוויה אקספרסיוניסטית של צבעים. עצרתי על הגשר לרגע, מתעלם מהמסה האנושית שאפפה אותי, והתבוננתי בהשתאות בגשר שלצדי ובהמונים שהשתקפו במים כשראשיהם כלפי מטה. דומה שגם הזרם האנושי היה לא אמיתי, כמו בבואתו הנשקפת במים. הפורשים הסגפנים
הם נודדים בדרכים, יושבים בפתחם של מקדשים, נוסעים בחינם בתחבורה ציבורית ואינם חדלים מלעשן חשיש. יש בהם המאורגנים במסדרים גדולים, שצברו עושר רב וחלקם הגדל מיוצג כאן בקומבה מלה. המסדרים הללו הם אלו שהקימו את אוהלי הענק, לצורך התכנסות ותפילה, הנראים כארמונות. ישנם פרושים קיצוניים יותר, נאגא-באבּא'ס, נזירים-לוחמים שבעבר אף שימשו כשכירי חרב. אלו מהלכים עירומים כביום היוולדם, מפגינים שאין להם רכוש בעולם, למעט קופסה קטנה בה הם מחזיקים את אפר המתים. גם הם מאורגנים במסדרים, המכונים אקארס (Akharas). שישה מהם ויישנבִיות (חסידי וישנו) ושבעה שיְיוויויטאס (חסידי האל שיווה). הגדול שבין המסדרים הוא הג'ונה-אקארה, המונה כמה אלפים ונוכחותו בפסטיבל מורגשת מאוד.
הנאגא'ס נעים לרוב בחבורות, בדרך כלל זכריות, אם כי ניכרת גם נוכחות לא מבוטלת של נשים במאהל שלהם. הם לא בוחלים במין ומדי פעם מגיחה אישה מרוחה אפר קדוש בין הדמויות המפחידות. בין העוברים גם נאגא הנושא על כתפיו תינוק מרוח אפר, באל-נאגא, תינוק שהוא נאגא. לעתים נראה בין הנאגא פרצוף מערבי, שהחליט גם הוא לבחור בדרך המוזרה הזו. אין סוף למוזרויות ההודיות ואין סוף לאלו שהודו מאמצת אל חיקה. כמו לשיווא גיבורם, גם לנאגא'ס עצבים מתוחים, והם מתפרצים לעתים לעבר מי שמרגיז אותם. היחס כלפיהם אמביוולנטי ומהול בחששות, גם מצד רבבות השוטרים המאבטחים את האירוע הגדול. מרביתם למדו אומנויות לחימה והם מתהדרים בחרבות, פגיונות וכלי משחית אחרים. כאשר התקרבתי לכמה מהם כדי לצלמם, הזהיר אותי סטודנט הודי מפני פגיעתם האפשרית. לפני 12 שנה, רצח אחד הנאגות תיירת גרמניה, מסיבה בלתי ברורה. אולי היא ניסתה לצלמו בניגוד לרצונו. הדבר היחידי שברור באירוע מזעזע זה, שהוא נעץ בה את קלשונו. הודו השלווה והרוחנית יכולה להתגלות כאלימה ומרושעת. רחוק מאד מהתדמית הרומנטית שהמטיילים יצקו עבור עצמם. מה הם עושים בימים כתיקונם, שהרי איננו רואים אותם בדרך כלל? לא ברור כל כך. לעיתים מוצאים אותם כשהם לבושים למחצה בגהאתות (מדרגות היורדות למקור מים או נהר) של ורנסי או הרידוואר. הם מוצאים כנראה מסתור במערות, ביערות, בהימלאיה או במקומות אחרים הרחוקים מעין הציבור והמתאימים להם, שם הם מסתגפים, מתבודדים ומעשנים את עצמם לדעת.
כל עיקול בסמטה של עיר האוהלים חושף באבא'ס נוספים היושבים בחבורות, רובם סביב מדורות גחלים שבמרכזן תקוע טרישול, הקלשון המסמל את האל שיווא, האל הפטרון שלהם. בידיהם הם מחזיקים את הצ'ילם – מקטרת חרס לעישון צ'ראס, החשיש שאהוב כל כך על הנאגא'ס, כמו על שיווא, לו הם סוגדים. שוטטתי בין האוהלים, החלפתי עמם כמה מילים, קיבלתי ברכות ושילמתי עבורן בעין יפה. הכול קדוש. אחד הנאגא'ס התפרסם בכך שכבר שנים רבות אינו יושב או שוכב, רק עומד, וכשהוא מתעייף הוא נשען על גבי נדנדה. כך הוא חי, אוכל, נושם, ישן ועושה את צרכיו – כשהוא שעון על הנדנדה המרופדת. נאגא אחר נדר נדר שלא להוריד לעולם את ידו הימנית. כשהוא יושב היא קשורה בחבל, נראית מנוונת, צפודה וציפורניים מעוקמות גדלות ממנה. אחד הקדושים יושב צמוד למדורה, בחום כבד, פניו אדומים מחום, הוא מגיר זיעה ומנסה להיראות אדיש לסבל ולהפגין שיר הלל לתעצומות הנפש. נאגא אחר קושר מוט לחבל המותח את איבר מינו, בז לכאב. זהו כוחו של הורטאם, הנדר הקדוש.
הטבילה הגדולה
העלטה כיסתה את ההמונים בשמיכה כהה, מנוקדת במאות נקודות של מדורות, הבוערות בכל מקום. נדמה שההודים אינם ישנים כלל, לבטח לא בירידים או באירועים דתיים. אני גורר את רגלי דרך המאהל, פוסע ליד האוהלים הפשוטים יותר הנטויים בשוליה של עיר האוהלים, צונח עייף לארוחה וללינה, רק כדי לקום לפנות בוקר לטבילה הגדולה. לא חלפו שעות רבות ואני שוב בדרכי אל הסנגהם. מיליוני הודים פסעו באותה דרך ממש. מבלי משים חדלתי מלהיות אדם בעל רצונות משלו והפכתי לחלק זעיר מהמון אדם העושה דרכו קדימה כגוש אחד, כדבוקה של בני אדם. הרגשתי שרגליי מתרוממות מהרצפה והנחיל האנושי סוחף אותי קדימה, בין אם ארצה ובין אם לאו. נחיל אנושי התקדם ממול, שני הזרמים הללו נדחסו אלה לאלה כשאת האיפוק ההודי, לו קשרו במערב כתרים רבים, מחליפות דחיפות הגונות. היו שנפלו, קרוביהם בקושי חילצו אותם מרגלי ההמונים.
הדוחק ההודי עלול להיות מסוכן. ב-2003, בפסטיבל קומבה מלה בעיר נאסיק שבמערב הודו, נמחצו למוות כ-40 בני אדם ו-125 נוספים נפצעו בעת שמחיצת במבוק קרסה במהלך טקס הרחצה הדתי. היה זה רגע לא נעים, בלשון המעטה, אך לאחר שנחלצתי משם, יכולתי לחוש שאני חלק קטן ממשהו הגדול ממני ומכל אחד מהאינדיבידואלים המרכיבים את גוש האדם האינסופי. בכוחות אחרונים הגעתי אל הנהר. הגדות הוארו על ידי פנסי ענק, שלאורם הצטופפו המוני בני אדם נאבקים ודוחפים כדי להגיע למים הנכספים. צינת בוקר, שמים ורודים, ענני אבק, זרמי אנשים, היום הוא היום שאין שני לו. בוקר מאובק ודחוס אדם עולה ב-6:00 על הסנגהם, מפגש הנהרות. אני מרגיש שאיני יכול לשאת זאת עוד, ופוסע עייף ומובס אל המאהל. לאחר מנוחה קצרה רצתי לעבר האירוע. חציתי את הגשרים הצפים והלכתי בדרך המוכרת, אל הסנגהם. השמש, שהגיחה מבעד לעננים, שפכה אור רך על החוגגים. לאחר הטבילה הגדולה התארגנו האקארות למפגן של כוח. הצטופפתי בין ההמונים, מרביתם סקרנים, מתבונן בתהלוכה שפסעה מולי. היו שם נאגאס עירומים, מרוחים בוץ אפור, שרצו בטירוף אל הנהר תוך כדי שאגות ונפנוף חרבות. ההמון נחרד ממקומו ופינה להם דרך במהירות הבזק. הם מיהרו בשירה פראית אל המים, משתוללים בסערת יצרים השונה כל כך מהשלווה ההינדית. אחריהם הופיעה עגלה עמוסה בבאבות מזוקנים, עטויה כולה בפרחים. אחריה עוד אחת, ועוד שתיים ועוד עשרות. על אחת העגלות ישב גבר מרשים, בעל זקן ענק ועיניים יוקדות. נראה שהמאמינים שחוללו סביבו מעריצים אותו עד אין קץ. יש לו כמה מערות בהימלאיה, אליהן הוא פורש כשברצונו להתבודד. הבאבא, המחלק את זמנו בין הודו לגרמניה, ניהל מצעד למופת, משומן, מהוקצע, מתוזמן ומתוזמר היטב.
שעה ארוכה עברה התהלוכה. לעתים הקדימו את העגלה חסידים שרצו לפניה, לעתים רקדנים שחלקם נכנס לטראנס של ממש, כשהם מרעידים את ראשם בפראות, נשלטים על ידי הקצב, כאילו נכנסה בהם הרוח. לעתים היו אלו מתופפים שהיכו בתופים בעוז, בזים לשמש שעלתה ולאגלי הזיעה שניגרו מהם. עוד תהלוכה ועוד תהלוכה. טרקטורים סוחבים עגלות מקושטות בפאר הודי מצועצע. הכול גדוש כול כך, מעוטר כל כך. ניחוח הפרחים מכה בנחירי. הרוח מכסה את הכול באבק שאין בו קדושה, אך אין בו כדי לטשטש את יופיו, צבעיו ונפלאותיו של הרגע. הייתי מרותק, מתבונן באירוע הפולקלוריסטי הגדול והעצום ביותר בעולם. גדוש בחוויות, עד שלא יכולתי לשאת יותר. גררתי את עצמי החוצה מבעד לחבלים, משתחל כמעט בכוח דרך ההמון, דוחף ונדחף, עד ששבתי עייף למאהל, מנסה לעכל את מה שחוויתי.
למחרת היום, כשישבתי במסעדה בוורנסי, מתאושש מפקקי התנועה העצומים שחסמו את הדרכים היוצאות מאללהבאד, חשתי רצון עז לחוות שוב את אותה תחושה של התעלות, לקחת חלק שוב באירוע הפולקלוריסטי הגדול עלי אדמות. החלטתי לוותר, חושש שמא אכוון את עצמי לרגע אושר שחלף – את הרגע ההוא לא אחזיר, ואת הרגע הזה אאבד. החלטתי להשאיר את הקומבה מלה מאחורי לפי שעה ולנסוע לאורצ'ה הציורית, בעיקר כדי לנוח מהצפיפות, ומהבלגן, לפוש מהמראות, הקולות והצבעים. להתגעגע אל כל אלו, ולשוב לכאן בעוד 12 שנה. ____ אתר הבית של גילי חסקין – www.gilihaskin.com |
