הצצה לשכונות העוני והפשע בקייפטאון

במשך למעלה משלוש מאות שנים, התקיים שלטון לבן בדרום אפריקה השחורה. משטר גזעני ששמר על אוכלוסיית השחורים במדינה תחת אגרוף של מיעוט לבן "מובחר". שלטון אשר הפך את דרום אפריקה לחברה הכי לא שוויונית בעולם.

כמעט שלושה עשורים חלפו מאז נפילת האפרטהייד וניסיונות הממשלה הדמוקרטית כיום למחוק את מורשתה ומורשת הקולוניאליזם, לא מצליחים לצמצם את חוסר האיזון שנוצר בין העשירים לעניים והמציאות בשכונות העוני והפשע בשולי הערים הגדולות במדינה, לא השתנתה.

בקייפטאון, העיר השנייה בגודלה בדרום אפריקה, מתקיים הפער הגדול ביותר בעולם בין עניים לעשירים.

עברו השני של הצלופן

יצאתי עם בני המתבגר לטיול לדרום אפריקה, כזמן איכות של אמא-בן. התחלנו בקייפטאון והוקסמנו מיופייה. מעובדת היותה מוקפת באמפיתיאטרון טבעי של מצוקים הרריים המהווים כר משורטט לגלישת עננים כמעט תמידית. מחופיה הציוריים על גדת האוקיינוס, מהשכונות האמידות והבתים המפוארים ומהעושר הקולינארי.

התרגשנו גם מהיותה סמוכה למפגש העוצמתי בין שני האוקיינוסים ההודי והאטלנטי ומהקודקוד הדרומי ביותר באפריקה בכף התקווה הטובה.

אולם בזווית העין, בשולי העיר, התגלה לנו מראה אחר לגמרי. מראה שהפר את היכולת שלי לפגוש את קייפטאון רק מבעד לנייר צלופן ורוד.

מעברו האחר של הצלופן התגלתה לנו צפיפות בלתי נגמרת של חיים שחורים, תרתי משמע, במציאות כמעט דמיונית.

טלאים של שכונות עוני צפופות בבתי פחונים קטנטנים. בתנאי מחייה בלתי נסבלים של היעדר חיבור לתשתית של מים וביוב. כשחוטי חשמל פיראטיים מחברים את הבתים לחוטי חשמל העוברים לאורך האוטוסטרדות של העיר.

מעברו האחר של הצלופן התגלתה לנו צפיפות בלתי נגמרת של חיים שחורים, תרתי משמע, במציאות כמעט דמיונית.

שכונות אלו, המכונות "טאונשיפ", החלו את דרכן כאשר האדם הלבן הגיע לדרום אפריקה. לתוכן הוא הרחיק ובודד את האוכלוסיה השחורה וזאת גם באמצעות כח ואלימות.

בשכונות אלו בקייפטאון, ממשיכים לגור גם כיום, למעלה ממיליון וחצי תושבים אשר מורחקים ממערכת שוויונית של חינוך ומקומות עבודה שיאפשרו להם להיחלץ ממעגל העוני. על אף הצפיפות הבלתי נסבלת, הן ממשיכות לקלוט לתוכן עוד ועוד אנשים המגיעים גם מחוץ לדרום אפריקה, ממדינות שכנות עניות יותר. אנשים המבקשים לנסות את מזלן ולהתקרב אל סיר הבשר והאורז.

לא יכולתי להביט עליהן במהירות של 90 קמ"ש מהאוטוסטרדה. לחלוף לצידן ולא לתת למציאות האחרת לגעת בי. התבהר לי שאעשה הכל, כדי להצליח להיכנס אליהן.

הרצון הזה, הפך למשימה מפרכת וכמעט בלתי אפשרית. המקומיים טענו כי לאחר מגפת הקורונה מצב העוני החמיר ואתו גם רמת הפשע. אף אחד מהם לא הסכים לשתף פעולה ולהשיג לנו מדריך מקומי שיכניס אותנו פנימה. טענו שבעבר נעשו שם סיורים, אך אלו הפכו למסוכנים והופסקו.

ככל שהתקשתי להצליח להגיע לשם, כך בער בי יותר הרצון והמאבק העיקש. רציתי לפגוש את המשפחות הגרות שם. לשוחח איתם. להכיר את סיפורי החיים על מנת שלא יכלאו בסמטאות ובין הרי הזבל ויטמנו בשבילי הבוץ לעד.

חיפשתי מישהו שנולד וגר באחת השכונות האלו, על מנת שיוביל אותנו אך גם יגן עלינו וישמור.

עם תיאו

קרוב לשעת חצות, בלילה האחרון שלנו בקייפטאון, תיאו הגיב להודעה שהשארתי לו בנייד.

תיאו נולד בשכונת גוגלטו, אחת מתוך שלושת אזורי העוני של קייפטאון. הוא בן 40. רווק ועדיין גר עם הוריו בבית הפח שבו גם נולד. תקופת הקורונה מוטטה אותו. הוא לא עבד במשך שלוש שנים ואיבד את הרכב ואת חלומו להיחלץ משם. למרות החשש להתקרב לשם עם הרכב השכור שלנו, קבענו להיפגש למחרת בבוקר ושאני אנהג.

בתחילה רציתי שנוה בני, יישאר במלון. העדפתי שלא יבוא. חששתי לשלומו. וגם קצת לשלי. הוא לא הסכים שאצא לשם לבד.

מוקדם בבוקר חיפשנו סופרמרקט מקומי. קנינו שקים של אורז, תירס ושעועית. לילדים קנינו גם ביסקוויטים ותפוזים. 90% מהמשפחות הגרות כאן, סובלות מתת תזונה ורעב. 70% מתוכם מובטלים וגרים בבתים מפח ("שאקס").

קיילישה, לאנגה וגוגלטו

יצאנו לדרך, לקיילישה. לשכונה הגדולה ביותר מבין השלוש. לא יכולתי שלא לגחך בסרקסטיות על השם קיילישה – שפירושו בשפת הקוהוסה "בית חדש". קיילישה נמצאת במרחק של כשלושים ק"מ מקייפטאון בסופם, גשר עילי מוביל מהאוטוסטרדה אל השכונה. נעצרנו בשולי הגשר המומים מהמראה. המומים מהמרחבים האינסופיים של צפיפות בתי הפחונים הצבעוניים.

בקיילישה חיים כחצי מיליון תושבים המצטופפים בשטח של 26 קמ"ר בלבד. צפיפות האוכלוסיה כאן היא מן הגבוהות בעולם – כמעט עשרים אלף איש לקמ"ר אחד. ההכנסה הממוצעת לחודש למשפחה! היא 155 דולר. יותר ממחצית ממשק בית של משפחה הגרה בעיר.

כשנכנסנו לשכונה גילינו שברגע שאנחנו מאיטים, מגיחים אלינו בבת אחת מכל הכוכים, גברים כרוחות רפאים. הם התקרבו אלינו בריצה. תיאו נבהל וביקש שנמשיך בנסיעה. גם כשעצרתי ברמזור אדום, צעק – סעי ! וכך היה. גילינו שאנחנו בעצם לא מעזים לעצור בשכונה.

נסנו על נפשנו ל"לאנגה" (פירוש השם: שמש), השכונה הראשונה שהוקמה לאוכלוסייה השחורה שבודדה והוצאה מחוץ לקייפטאון. רוב אוכלוסיית השכונה שייכים לשבט הקהוסה. כאן לצידו של תיאו, כבר הרגשנו בטוחים יותר לרדת מהרכב ולשוטט בסמטאות. אף ניסינו להיכנס לבתי הפחונים. הצגתי את עצמי ככתבת וצלמת והתקבלנו פנימה בברכה. נכנסנו לבתים חשוכים ואפלים. חבית גחלים חיממה את חלל הבית שלא עלה מעל לחמישה מ"ר. את החלל הקטן מילאה מיטה, מעליה מדפי עץ וכיריים חשמליים בפינה. השירותים נמצאים מחוץ לבתי הפח ומשמשים כשירותים ציבוריים ומשותפים. משאית מרוקנת אותם אחת לשבוע בלבד. תושבים רבים נאלצים ללכת כ 200 מטר או יותר כדי להגיע למקור מים. זו הסיבה שמתירים להם לגור שם ללא תשלום של שכר דירה. המשפחות שהצליחו לבנות לעצמם בתים מלבנים, זוכים לתשתית של מים, ביוב וחשמל ומשלמות גם על שכר דירה.

בשכונת לאנגה, נעשה לאחרונה ניסיון של הממשלה לבנות תשתיות משופרות ומרכז לאומנות ויצירה מקומית כמקום תעסוקה וכמוקד תיירותי המציג דגל לרוחות חדשות של שינוי. לכאן גם פשוט יותר להגיע כתייר.

שכונת גוגלטו, הסמוכה לנמל התעופה הבינלאומי של קייפטאון, הפכה למסוכנת ביותר מאז פרוץ הקורונה. יכולנו להיכנס אליה הודות לכך שתיאו מתגורר בשכונה. תיאו אמר לנו, שבשום מקום בעולם נגיף האיידס לא מתפשט במהירות גדולה יותר כמו בשכונות אלה.

תיאו סייע לנו להתקרב לאנשים. תחילה הכניס אותנו לבתים של משפחתו ושכניו ומשם נפתחו לנו דלתות של בתים נוספים. נפתחו גם דלתות של הלב. התושבים ביקשו לשתף ולספר לנו על חייהם ולדבר את הקשיים.

באסה אחותו של תיאו. אופה מאפה מקומי מדי בוקר ומוכרת אותו בחצר בית הספר היסודי. היא נאלצה לעבור לגור שם לאחר גירושיה. ילדיה נשארו לגור עם האב. בית הפח שלה בן 3 מ"ר, פקוק על ידי מיטה, ארונית קטנה וכיריים של גז. היא גרה שם עם בן דודה. היא סיפרה על הלילות בהם היא לא עוצמת עין מחשש מחבורות הגברים השיכורים שעוברים בשכונה ועושים בנשים כרצונם.

השמאנית של השכונה

פלרמה

פלרמה גרה כאן מזה עשרים שנה מיום חתונתה. היא יוצאת מדי בוקר למפעל הבשר. אוספת את כל החלקים הפנימיים והשאריות שנזרקות לפח ומוכרת אותם בשכונה. בית הפח שלה נמצא באזור הביצה. שני ילדיה שיחקו בחוץ והתחשמלו למוות מכבל חשמל שנגע בשלוליות המים.

פלרמה הכירה לנו את השמאנית (מכונה כאן סנגומה) שגרה מול ביתה. אליה היא רצה בניסיון להציל אותם.

אל השמאנית מגיעים כל בני השכונה. זו המרפאה השכונתית. אין בה ולו תרופה כימית אחת, מזרק או פלסטר. יש בה חצר מלאה בצבים הנחשבים למביאי מזל ואריכות חיים. כאן היא פונה עבור השכנים לאבותיהם הקדמונים שנפטרו ומנסה לפייס את רוחם הסוערת, הממשיכה לפגוע בחיי האהובים שלהם.

פגשנו צחוק ילדים, נשים עבות בשר וקולניות שסביב גיגיות וכיבוס בגדים ביד, צוחקות ומזרימות בתוכן מקצב אפריקני כובש. פגשנו חיי קהילה ושכנות לבבית. קולאז' אנושי מרגש. החשש מלשוטט כאן נרגע ושמחתי שנוה הצטרף אלי. רציתי שיהיה לצידי. שיחווה וידע להעריך. שילמד לראות עולם אחר הקיים כאן. שכולנו נכיר אותו. נרחיב את המודעות אליו ואולי כך יצליח לחול פה שינוי יותר מהיר ומשמעותי.

פלרמה גרה כאן מזה עשרים שנה מיום חתונתה. היא יוצאת מדי בוקר למפעל הבשר. אוספת את כל החלקים הפנימיים והשאריות שנזרקות לפח ומוכרת אותם בשכונה

מספרה מקומית

פלרמה הכירה לנו את השמאנית שגרה מול ביתה. אליה היא רצה בניסיון להציל את ילדיה

——————
לימור שדה-חן צדוק – פוטותרפיסטית, פסיכואנליטיקאית לאקאניאנית ותרפיסטית בתנועה, הבעה ויצירה. מרצה. צלמת ומדריכת טיולים ותיקה ומוסמכת בעולם. התמחות בהדרכת טיולים בדרום מזרח אסיה החל משנת 1991.
פייסבוק
אינסטגרם – zadoklimor