הפיליפינים: בין רוחות, אורז וציד ראשים

רכס הקורדילרה סנטרל עובר כשדרה בחלקו הצפוני של האי לוזון, הגדול באיי הפיליפינים. אורכו, מצפון לדרום, כ-320 קילומטר. פסגותיו הגבוהות מתנשאות לגבהים של 900 עד 2,700 מטר, וביניהן חרוטים עמקים צרים ועמוקים שבהם זורמים נהרות ונחלים רבים. גשם רב יורד באזור במשך כשישה חודשים בשנה, ויערות אורנים, עצים נשירים ובמבוק מכסים את המדרונות בכל מקום שבו השתמרה הצמחייה הטבעית המקורית.

ארץ תלולה ויפה זו היא מקום מושבם של כ-700 אלף בני השבטים הידועים בשמם הכולל איגורוט (IGOROT ). שם זה, שנתנו להם הספרדים, אומץ על-ידי תושבי השפלה להגדרת "תושבי ההרים" הנבדלים מהם. למעשה, אלה שבע קבוצות שונות זו מזו, למרות שיש להן מאפיינים משותפים רבים. הידועות והגדולות שבהן הן איפוגאו (IFUGAO), בונטוק (BONTOC), קנקנאי (KANKANAEY), וקלינגה (KALINGA). האחרות הן איבלוי (IBALOI), טינגויאן (TINGUIAN), ואיסנג (ISENGׂ). כל אחת מהקבוצות דוברת שפה משלה, והקשר ביניהן הוא באילוקנו (ILLOCANO) – שפת הסוחרים מהשפלה – או באנגלית.

לשונותיהם, ובמידת מה גם חזותם החיצונית, מעידות על ההבדל בין האיגורוט לבין רוב תושבי הפיליפינים שמוצאם מלאי. אבותיהם של האיגורוט הגיעו לאיים בגלי הגירה אחדים מהודו–סין בשנים 1500 עד 500 לפני הספירה, והביאו עימם את תרבות הנחושת וטרסות האורז, הנפוצות עד היום בחבלי ההרים שבצפון האי לוזון.

טרסות האורז הללו בפיליפינים הן כיום מאתרי הביקור המפורסמים ביותר בעולם. אך שמם של בני האיגורוט יצא למרחוק לא רק כבוני טרסות אדירות וכחקלאים חרוצים, אלא גם כבעלי מסורת ארוכה ומטילת אימה (בעבר, ובמידת מה גם בהווה) של ציד גולגלות.

המנהג המאיים והתנאים הטופוגרפיים הקשים הגבילו את מגעם של האיגורוט עם העולם שמחוץ לאזור מושבם. החרב והצלב הספרדיים הצליחו לחדור רק לשולי עולמם. הם החלו להיחשף לתרבות המערב רק בתחילת המאה ה-20, כשאנשי ממשל, מיסיונרים וחוקרים, בעיקר אמריקאים, יצרו עימם קשר והצליחו לקיימו לאורך זמן. למרות שינויים ותהפוכות שעברו על האיגורוט, הם עדיין שומרים על אמונתם, על מסורותיהם ועל מנהגיהם המקוריים ועתיקי היומין, המושכים אליהם תיירים וחוקרים כאחד.

בתום כ-200 שנות פעילות מיסיונרית באזור, למעלה משני שליש מהאיגורוט הם, באופן רשמי, נוצרים. גם אלה המוגדרים כנוצרים עדיין נאמנים לרבות מהמסורות ולמנהגים העתיקים. לבני השבטים השונים אין דת עתיקה אחת, אך יש קווי דמיון רבים בין הדתות השונות. בסיסן הוא תמיד מערכת קשרים בין בני אדם לאלים ולכוחות הטבע, כמתווכים וכמדריכים לבני האדם.

האיגורוט עובדים גרמי שמים כמו השמש, הירח והכוכבים, אך ללא האנשתם. האלים נבדלים מהם, ובדרך כלל לכל שבט פנתיאון משלו עם מספר קטן של אלים המדורגים בהירארכיה ברורה, שבה אל אחד הוא "הבורא" או "האב". לכל אל תכונות ומשימה משלו למלא במסגרת שמירת הסדר הארצי והקוסמי, כגון שמירת שלום, הבטחת פוריות, הצלחת הגידולים וכו'. אלי השאול משלימים את אלי העולם שלמעלה בביצוע המשימה הגדולה.

האיגורוט מאמינים ברוחות טבע השוכנים במקומות שונים כעצים, מקורות מים או אתרים בעלי השפעה על-טבעית. מספרם של אלה רב והם מתחלקים לבעלי השפעה חיובית ולבעלי השפעה מזיקה ואף הרסנית. הפינאדינג, לדוגמה, שייכים לקבוצה הראשונה. הם חיים בכפרים והם טובי מזג ומועילים מאד. משום כך יפרישו להם תמיד בני איגורוט ממזונם לפני הארוחה ואחריה, ויעניקו להם מנחות בטכסים מיוחדים. הרוחות המזיקים מסוכנים במיוחד אם התעלמו מהם או פגעו בהם. האמלאג, למשל, לוכדים נשמות, והפסאנג גורמים לאי-פוריות האשה. מאחר שאי-אפשר לראותם, קל מאד לפגוע בהם בחוסר זהירות: לדרוך עליהם, להרוס את בתיהם או להרוג את החיות שהן שליחותיהם: נחשים, עכבישים ונמלים. מחלה היא תמיד פרי נקמתה של רוח מסוכנת. יש לפייס אותה בטקסים ובמנחות מתאימים. שלהבת אש היא חלק בלתי נפרד מטכסים כאלה. אורה אמור להראות לרוחות המפויסים את הדרך לביתם.

לרוחות האבות המכונים אניטו נועד התפקיד החשוב של מתווכים ומורי דרך לצאצאיהם, המקיימים קשרים עם אלים ועם רוחות בטבע. צרכיהם דומים לאלה של בני האדם החיים, הדואגים כמובן לכל מחסורם. אם אינם שבעי רצון יאותתו זאת – בדומה לאלים ולרוחות הטבע – במחלה, במוות, או ביבול גרוע.

באותות ובחלומות הם מעבירים מסרים לחיים: מצביעים על החוטאים, מציעים פתרון ודורשים קורבנות. קשר קבוע עימם מתקיים איפוא בטקסים דתיים מיוחדים שבהם יש תפקיד חשוב ל"מדיומים". אלה הם בני שבט רגילים ולא כת "כהנים" כמקובל בדתות אחרות, אך יש להם היכולת להתקשר עם האניטו ועם הרוחות, בדרך כלל בזכות כוחות או טכניקות מסוימות שהעניקו להם הרוחות. התקשורת היא בדרך כלל בתפילה, במנחה וביכולת לפרש חלומות ואותות.

חשיבותו של האורז
מזונם העיקרי של האיגורוט בעבר ובהווה הוא האורז. סיפור הבריאה המובא כאן כדוגמה מבטא את החשיבות הרבה שמייחסים בני השבטים למזון בסיסי זה, עד כי הפיכתו לערך מקודם שמקורו בטיפות חלבה של אם השבט הקדמונית. כיוון שיבולי האורז אינם מספיקים לצריכה במשך שנה שלמה, משמשים תפוחי אדמה מתוקים כמזון בסיסי משלים. שימוש זה נמשך גם כיום, כשהאיגורוט מכירים זנים עמידים למחלות ומשובחים יותר של אורז. תפוחי אדמה מתוקים, תירס ושעורה וכן חלק מהפירות והירקות שצורכים האיגורוט, גדלים בשדות שבוראו ביער. חלק אחר נאסף ביער עצמו. בשר אוכלים האיגורוט בדרך כלל רק באירועים מיוחדים, ומקורו בחיות הבית – תאו, תרנגולות, חזירים, עיזים וכלבים. בעבר הייתה חשיבות לבשר ציד (חזירי בר, תרנגולות יער ונחשים), לדגים ולחיות מים מהנחלים ומהשדות המוצפים. כיום הופכים האחרונים לנדירים יותר ויותר על שולחן האיגורוט, בשל היעלמותם מהיערות (הנכרתים ונעלמים גם הם בקצב בלתי מרוסן) וממקורות המים ההולכים ומזדהמים.

האורז ממשיך להיות בסיסה של כלכלת האיגורוט, וטרסות שנבנו לראשונה לפני קרוב ל- 3,000 שנה עדיין מצויות במוקד הכלכלי, החברתי והדתי של האיגורוט. בתוספת שכלולים מסוימים בבנייתן (האיפוגאו בונים אותן מעפר והבונטוק והקלינג מאבן) מגדלים בהן אורז במשך כל השנה. אבל טרסות אורז הן יותר ממקור מזון ומאסם תבואה עבור האיגורוט. הן רכוש פרטי, מקור עושר וביטוי למעמד. מבקר בליבו של חבל ההרים, בטריטוריות של בונטוק, קנקנאי, קלינגה ואיפוגאו, עומד המום מול האינטנסיביות של טרסות על המדרונות התלולים. צפייה בבניית קיר אדמה או אבן של טרסה חדשה, שגובהו לפעמים כ- 10-15 מטרים, והערכת עבודת האחזקה והשיפוץ הנדרשת במערכת טרסות שכזו, מגבירה עוד יותר את הכבוד שרוכש המבקש לבוני הטרסות.

בעל אדמה וטרסות אינו יכול לבנותן ולתחזקן לבדו. בדרך כלל הוא מעסיק פועלים. בעבר שילמו להם בחלק מהיבול. כיום נהוג לשלם בכסף. עבודת השתילה, העישוב והקציר נעשית בעיקר על ידי נשים. גברים עוסקים בבניית טרסות ובתיקונן, בהכשרת השדות ובנשיאת האלומות הקצורות לאחסון. עיבוד האדמה נעשה גם כיום במעדר. במחרשות ובתאו אפשר להשתמש רק בשדות גדולים ובמדרונות מתונים. תאו יש לעשירים בלבד. לפעמים ניתן לשכור אותם לעבודה או לקנותם כדי שישמשו כקורבן בטכס דתי. באין תאו יצלחו לקורבן גם תרנגולת, חזיר או עז.

אחד הטקסים החשובים ביותר הוא זה המיועד להבטחת שלומם של יבולי האורז. הוא נערך בצורה דומה אצל כל השבטים, עם גמר בנייתה של טרסה חדשה, בתום תיקונים שנעשו בה, או עם הכנתה לשתילה עונתית. אצל האיפוגאו מכונה הטכס קניאו (CANIAO). אגדת הבריאה המובאת כאן מתייחסת למקורותיו ומהירה את חשיבותו. כשלון היבולים בגלל מחלה או מזיקים הוא אחד הפחדים הגדולים ביותר של האיגורוט.

לא מפתיעה איפוא ההכרה בכך, שאחד המניעים החשובים למנהג "ציד הראשים", שהיה מקובל אצל שבטי האיגורוט בימים עברו, היה הרצון להביא קורבן אדם מובחר לרוחות ולאלים, ולהבטיח בכך את פוריותם של אנשים וחיות, ובראש ובראשונה של שדות האורז עם שתילתם.

ציד ראשים וקורבנות אדם
ב- 1913, בעת שבפיליפינים שלטו האמריקאים, שאסרו את ציד הראשים ואכפו את האיסור בכל מקום לשם הגיעה ידם, היה גידול מדהים במספר מקרי המוות ה"בלתי טבעיים" בקורדילרה סנטרל. הסבר רשמי לתופעה כרך אותה בכמות המשקעים הנמוכה וביבולים הדלים של אותה שנה: בני האדם הוקרבו כדי לשפר את פוריות השדות.

אין זו כמובן הסיבה היחידה. סיבות אחרות לציד ראשים אצל האיגורוט קשורות גם הן לרגש חזק של אחריות כלפי אחיהם בני האדם וכלפי הטבע: לנקום רצח שאר בשר, להעניש על פשע, לתקן עוול, להבטיח זכויות השבט, להשקיט נשמת נוח יקר, להבטיח רפואה למנהיג חולה.

אין מדובר כאן איפוא בפראות רצחנית לשמה, אלא בעניין עמוק הרבה יותר. עובדה מעניינת היא, שלמרות שצייד ראשים אמיץ ומבטיח היה נערץ בשבטו, בדרך כלל לא יצאו לוחמים ל"ציד" כדי לזכות ביוקרה לבדה, אלא השתדלו לזכות בה כאשר ציד ראשים נתבקש מסיבות אחרות. שבט הקלינגה הוא היחיד יוצא הדופן. כאן, מלבד הסיבות האחרות, יש חשיבות רבה להטלת אימה ולזריעת פחד בקרב השבטים השכנים כאמצעי חיוני להבטחת קיום השבט. גם צבירת יוקרה היא סיבה מספקת לקיום המנהג בשבט שבו "צייד ראשים" הוא מקצוע, והצלחה בעיסוק זה משמשת קרש קפיצה למעמד המנהיג. הקלינגה אכן הצליחו להפוך לאימת השבטים השכנים, אך גם הביאו את האלימות לתוך השבט. מלחמות בין כפרים מוכרות עד עצם היום הזה.

למרבה המזל זכה צייד הראשים בקלינגה בהסמכתו המקצועית כש"לזכותו" רק שני ראשים, שחויב להביא מטריטוריה חוץ-שבטית. כך מותנה מעט האלימות הפנים-שבטית. מלבד זאת מחזיקים גם הקלינגה, כיתר שבטי האיגורוט, בשיטה של הסכם שלום שנועד לנטרל בעיקר איבות פנים-שבטיות, על מנת לאפשר יציאה, ולו זמנית, ממעגל הרצח והנקמה. הסכם שלום כזה מושג בדרך כלל בתום מפגש בן מספר ימים בין ראשי הקבוצות היריבות. במהלכו נערכים תפילות וטכסים, מוקרבים זבחי חזיר ותאו ומוחלפות מתנות מיוחדות.

הסכמי שלום מסורתיים מסוג זה, שלקיומם אחראיות דמויות מרכזיות ורבות יוקרה בכל אחת מהקבוצות היריבות, הן התחליף המקובל כיום לציד ראשים אצל רוב בני האיגורוט. עם זאת, אצל הקלינגה נמשך כנראה המנהג באופן חלקי. אלימות ורצח הם עניין נפוץ למדי בטריטוריית הקלינגה כיום, בין היתר על רקע מחלוקות עזות עם ממשלת הפיליפינים וצבאה בנושאים של פיתוח ופגיעה בקרקעות ובשדות של בני השבט. חלק מלוחמי השבט מסייעים כיום ל"צבא העם החדש" הקומוניסטי (NEW PEOPLES ARMY) ורובי M-16 החליפו את החנית ואת הגרזן של צייד הראשים.