ההיסטוריה האנושית משופעת בנסיונות לתכנן ולבנות ערים אידיאליות. ערים אלה היו אמורות לא רק לשקף את תפיסות העולם הרצויות, את סדרי העדיפויות, את הצרכים והמשוגות של התרבויות שמתוכן נוצרו, אלא גם לממש ללא פשרות את הקשר בין צורה לתוכן. קשר זה היה לא רק סמל, אלא גם גורם ממשי בהגשמתו של מצב רצוי, והיה אמור להפוך את העיר להתממשות של אוטופיה.
ארכיטקטים בזמנים היסטוריים שונים התייחסו לרעיון העיר האוטופית בשני מובנים: אוטופיה עירונית כהרהור על התאמה מושלמת בין תוכן לצורה, שתיצור מעין גן עדן עלי אדמות; ואוטופיה כמכשיר לשינוי חברתי. בשני המקרים מצויה בבסיס התכנון התפיסה כי הצורה מבטאת תוכן, וכי ערכים מסוימים עשויים להתממש במלואם באמצעות בנייה קפדנית. כלומר, ארכיטקטורה עשויה להחליף תנועות למהפכה חברתית.
אוטופיה, מעצם הגדרתה, אינה יכולה להתגשם, ואם היא מתממשת – היא אינה אוטופיה. המעבר מהרעיון אל הביצוע הופך ערים מהסוג הראשון לבלתי אפשריות. ואמנם ערים אלה נותרו על הנייר, והן בגדר הרהורים מרהיבים על מבנים המשקפים שלמות רעיונית ופיזית והרמוניה בין חלקי הקוסמוס, בין האנושות לבין האלים. הערים מן הסוג השני לעומת זאת, הן ערים אידיאליות (תכנונים ארכיטקטוניים המממשים מערכות ערכים ספציפיות), כלומר, רעיונות אוטופיים שהיו לתכנונים ולבנייה של ערים ממשיות: לעיתים השתמר בהן משהו מן הרעיון האוטופי שעמד בבסיסן, ובדרך כלל פירושו היה מערכת ערכים חברתית חילונית.
מחקים את הקוסמוס
אחד המודלים הנפוצים לעיר אידיאלית הוא המודל הקוסמי, המבקש ליצור תואם הרמוני בין צורתו הפיזית של מקום יישוב לבין האופן שבו נתפסה צורת היקום. כלומר, העיר תוכננה כמעין דגם מוקטן של היקום, ואמורה היתה לשקף את הכוחות הפועלים בו ואת היחסים בין האנושות לבין האלים. לפי מודל זה, נתפסה העיר כאמצעי הקושר בין האנושות לבין הכוחות הפועלים ביקום, וכדרך לקבע ולייצב את הסדר וההרמוניה שבקוסמוס.
מתכנני ערים הודיים יצרו, למשל, קשרים ברורים בין האלים, האנושות, הפולחן והארכיטקטורה. הם כתבו ספרים על תכנון ערים, כמו הסילפשאסטרא (SILPASASTRAS). בכתבים אלה נטען כי תכנון העיר בהתאם לעקרונות הסדר הקוסמי עשוי לווסת את פעולת כוחות הרוע ואף לשלוט בהם.
בסילפשאסטרא נכתב כי בבסיס תכנונה של עיר אידיאלית מצויה המנדלה: תרשים קוסמי שמייצג את יחסי האדם עם הקוסמוס ומשמש לצורכי מדיטציה טנטרית. המנדלה עשויה לסייע למי שמבצע מדיטציה להזדהות עם הקוסמוס ועם האלים. תרשים המנדלה בנוי על פי עקרונות קבועים, והסימטריה שלו נוקשה ומדויקת. מנדלה מסורתית כוללת מרכז (שנחשב לנקודה המשמעותית ביותר ועשוי לייצג את הריק, מקור כל היש והתכלית), וסביבו מעגל, אשר משוליו למרכזו עוברים, בדרך כלל, מספר עיגולים שלכל אחד מהם משמעות סמלית.
לא תמיד נשמרו עקרונותיו הקלאסיים של תרשים המנדלה בתכנון ערים. בתרשים העיר האידיאלית המופיע בכתבי הסילפשאסטרא ההרמוניה בין האדם ליקום מתוארת באמצעות דמות אדם, הנפרסת על פני כל שטח העיר המתוכננת. חלקי העיר הולכים וקטנים, וכל אחד מהם מוקדש לאל אחר. בנקודת המרכז רשום שמו של האל ברהמה, בורא העולם לפי ההינדואיזם.
ערים הודיות לא מעטות תוכננו כך שהתאפשר לבצע טקסים במרחב בהתאם לקווי המיתאר של תרשים המנדלה. לפי המסורת ההינדואית, תנועות ריטואליות במרחב, מן החוץ כלפי פנים, והקפתו של המרחב בכיוון השעון עשויות להפוך את האדמה למקודשת ובטוחה למגורים. צורתה הכללית של העיר מדוריי (MADURAI) שבדרום הודו, מיקומם של הכבישים הראשיים והמקדשים בה מחלקים את העיר באופן ההולם את הסמליות הזו, ומאפשרים לפיכך לקיים טקסים כאלה.
מודלים קוסמיים אחרים אפשר בתכנון ערים באמריקה הדרומית והצפונית, מצרים, המזרח הקרוב ועוד. למעשה, תפיסה זו אינה נעדרת גם מן הארכיטקטורה המערבית: הסימטריה המעגלית למדי של ערי הרנסאנס היא ביטוי סמלי ליקום המסודר כולו, היקום המתמטי. אחת הדוגמאות היפות היא העיר פלמנובה (PALMANOVA) שבאיטליה, וגם היום יש בה זכר לתכנון המקורי.
מכונה עירונית
ייתכן שאחרי המהפכה התעשייתית, כשתפס האדם את המקום המרכזי שניתן קודם לכן לאלים, לבשו צורות אלה משמעות חילונית והומניסטית. העיר האידיאלית שו (CHAUX) בצרפת, שנבנתה בתחילת המאה הקודמת, היא אחד הפרויקטים הראשונים בארכיטקטורה התעשייתית. היא תוכננה על ידי הארכיטקט קלוד ניקולא לדו (LEDOUX) ונבנתה כמעגל מושלם סביב מכרות מלח. בתוך המעגל נכללו המכרות, מגורי הפועלים ומנהלי העבודה ויחידות הייצור.
לדו השתמש במעגל על מנת לסמן את הרודנות שבבסיס עיר התעשייתית. אבל ליישוב מעגלי עשויים להיות גם תכנים אחרים. צורת המעגל בנהלל, למשל, גילמה תפיסה של הרמוניה חברתית וסוציאליסטית. למרות זאת, במשך כל השנים נשמר הקשר בין הצורה המופשטת שעל פיה תוכננה העיר לבין הפונקציות החברתיות והאידיאולוגיות שיוצגו והתממשו באמצעותה.
עם השנים, נעשה תכנון הערים ביטוי מובהק של העידן התעשייתי. המתכננים הוקסמו מהמיכון הגובר ותפסו את המציאות כנשלטת על ידי המכונה. במכונה כשלעצמה הם ראו אידיאל של עוצמה ויופי; מהות שאינה נזקקת לדברים שמעבר לה, ובמובן זה – חילונית. תפיסה זו הכתיבה סגנון חדש של תכנון ערים ובניינים, שיתנתק מהעבר ויפנה לעולם חדש, נקי, מעוקר ופונקציונלי. העולם שערים אלה אמורות לשקף יכול להתקיים בכוחו שלו ואינו תלוי באיתני הטבע. ברוח זו השתעשעו ארכיטקטים בתרשימי ערים, אשר שמשות וירחים מלאכותיים יאירו אותן ויהפכו את המאורות הטבעיים למיותרים.
ערים אידיאליות שתוכננו על פי קו מחשבה זה נמצאות בין עבודותיו של לה־קורבוזייה, למשל. ביטוי קיצוני להלוך־רוח זה מצוי ב"עיר הליניארית" של מיליוטין (MILIUTIN), ארכיטקט רוסי אוונגרדיסטי. את אידיאל העיר הליניארית גיבש מיליוטין ב־1930. עיר זו בנויה מספר פסים, או אזורים, מקבילים: איזור רכבת, ובו תחנת רכבת, איזור תעשייתי שיכלול גם מרכזי חינוך ומחקר; אוטוסטרדה המוקפת ריאה ירוקה; איזור מגורים שיחולק לאזורים קהילתיים; איזור ובו בנייני מגורים לצעירים שיכלול גני ילדים ובתי ספר, פארק ומתקני ספורט; ולבסוף – איזור המיועד לגידולים חקלאיים. על פי מיליוטין, צריכה העיר להיות ביטוי מובהק של עידן המכונה, ועליה להיתפס במונחים של תחנת כוח. הוא הפריד בין ילדים לבוגרים, והדגיש פשטות, חסכנות וסדר. התכנון שלו חדר לתוך הבתים ולחיי התושבים. הוא ציפה שהתושבים יישנו במיטות יחיד ולא יתלו שטיחים מלוכלכים לניעור בחלונות הבתים.
עיר חיה
אידיאל "העיר הקורנת" (VILLE RADIEUSE) שיצרו לה־קורבוזייה וז'נרה (JEANNERET) ב־1935 הוא פיתוח של אידיאל העיר הליניארית. עקרון הסדר מומש על ידי חלוקה לאזורים: ערי לוויין שבהן מוקמו מוסדות החינוך; איזור שיועד לפעילות עסקית; איזור שבו התרכזו תחנות הרכבת, האוטובוסים ושדה התעופה; איזור לבתי מלון ולנציגויות דיפלומטיות; איזור מגורים; ריאה ירוקה ואזורים תעשייתיים, שחולקו על פי התחומים התעשייתיים השונים.
"העיר הקורנת" אמורה היתה להיבנות, לפי לה־קורבוזייה, במקום מרכז פאריס של היום. אבל התכנון לא יצא כמובן מעולם אל הפועל, וכמוהו פרויקטים רבים – חלקם מרהיבים, חלקם מעוררי אימה – של ערים עתידניות. אחת הדוגמאות המרהיבות ומעוררות החלחלה גם יחד לעיר כזו הוא פרויקט מ־1964, המכונה "העיר המהלכת" (WALKING CITY) של הארכיטקט רון הרון
(RON HERRON). העיר, שמבני הענק בה נדמים למפלצות בעלות רגליים, עוצבה באסתטיקה של המדע הבדיוני, המתאר עולם לאחר הרס גרעיני.
ואם מדובר בעתידנות, מה יכול למצות אותה יותר מאשר תכנון ערים במציאות מדומה? ואמנם יש דבר כזה: סימסיטי (SimCity), סדרה של משחקי סימולציה על סי.די. רום, שבמסגרתם יכול המשחק לתכנן עיר או חלקים מערים, גם ערים עתיקות, על המחשב וליצור עיר וירטואלית שתתאים לתפיסתו ולמשאלותיו. הערים המתוכננות בסדרת משחקי הסימולציה הללו אינן בהכרח אידיאליות. המתכנן נתקל במהלך המשחק בסדרה מורכבת של קשיים השאובים מן העולם הממשי דווקא: בעיות אקלים, רעידות אדמה או שריפות שמחריבות את כל שבנה עד כה, נפילות בבורסה, אזורי פשיעה שיש לטפל בהם ולבנות תחנות משטרה בקרבתם ועוד. המשחק מקבל לרשותו תקציב, ואסור לחרוג ממנו; עליו לתכנן מערך מיסים שלא ירתיע את התושבים; עליו ליצור מקומות תעסוקה שימשכו תושבים נוספים, ולבנות עבורם מגדלי ענק למגורים הצורכים חשמל רב, ולהביא בחשבון אפשרות של התפוצצות אוכלוסין.
עם כל הקשיים הללו, מה הפלא שהמודל האידיאלי ההופך לאופנתי יותר ויותר – אם כי לא ברור האם וכיצד יתממש – הוא זה של עיר אורגנית; עיר כאורגניזם חי. תפיסה זו מושפעת מן העלייה במודעות האקולוגית ומן התביעה החוזרת ונשנית ליצור התאמה רבה יותר בין התרבות האנושית לבין הסביבה הטבעית.
העיר היא אורגניזם, ואינה מכונה. יש כמה מאפיינים המבחינים בינה לבין מכונות. אורגניזם הוא ישות שלה גבולות ברורים, והיא אינה משנה את מידותיה באמצעות פלישה למתחם אחר או באמצעות בליעה של חלקים אחרים; צורתו ותפקודו של האורגניזם מושפעים מתהליכים ריתמיים ומחזוריים, שהם טבעיים כמו פעימות הלב. עיר הנבנית על פי מודל כזה אמורה להיתפס כיישות העוברת תהליך דינמי, שבו נכללים גם מצבים של מחלה. במובן זה, היא אמורה לשקף את מעגל החיים: לידה, גדילה ומוות.
