על המסע לאנטארקטיקה ידעתי לא מעט לפני שעשיתי אותו בעצמי. קראתי חומר, צפיתי בסרטונים, ראיתי מאות תמונות, דיברתי עם מדריכים מומחים לאזור האנטארקטי, דיברתי עם מטיילים שחזרו ועם מטיילים לפני שנסעו, ולמרות הכל – בזמן אמת הייתי מוכת הלם, השתאות, התפעמות וחסרת מילים, כאשר דרכתי בעצמי על אדמת אנטארקטיקה.
המסע הזה, אליו יצאתי במסגרת טיול שייט של אקו טיולי שטח, מפגיש אותך עם העוצמות האדירות של הטבע. טבע בתולי, אימתני, מסעיר. חוויה אותה אתה חש כבר בדרכך לשם, כאשר אתה חווה את הגלים והרוחות במעברי דרייק, דרך הקרחונים הראשונים המדהימים ועבור בפינגווינים, בפילי ואריות הים ובציפורים – אשר נמצאים על האיים שהאדם הוא האורח בהם, ומזלנו שטרם הצליח לקלקל.
טיול של פעם בחיים: הכותבת מתיידדת עם פינגווינים | צילומים בכתבה: טלי גפן
אתה עומד ומנסה להכיל את המראות, הקולות, החוויות ומוצא את עצמך כה מאושר, לעיתים אף לא מסוגל להכיל שאתה באמת פה, במסע שהוא אכן מסע של פעם בחיים.
האדם הוא האורח
אחרי טיסה ארוכה מהארץ לבואנוס איירס, הגעתי לאושוויה – היישוב הדרומי ביותר בכדור הארץ, ממנו אנו יוצאים לשייט. יצאנו לשייט בשעות אחר הצהריים המאוחרות, ובאחת בלילה הגענו למעבר דרייק (Drake Passage), שרבות נכתב וסופר עליו. בדיעבד אני יכולה לציין שנכון שמזג האוויר במעבר דרייק תלוי במזל, ושיש הפלגות סוערות יותר או פחות – אבל בעיניי זה חלק מהחוויה. לאחר שייט של כיומיים במעבר דרייק, "הרווחנו" את זכותנו להגיע לאנטארקטיקה.
יכול להיות שאם היה קל, פשוט או זול במיוחד להגיע לכאן, אנטארקטיקה הייתה עמוסת תיירים, והאדם כבר היה הורס כל חלקה טובה בה. העובדה שהטיול לאנטארקטיקה מתחיל באתגר ושהירידה לאיים נעשית בקבוצות קטנות, כחלק ממסע ולא שייט תענוגות, מותירה אותה בתולית, אמיתית. זהו באמת המקום היחיד בכדור הארץ שבו האדם הוא רק אורח.
מסע לאנטארקטיקה מהווה הצצה לעולם שבו האדם הוא רק אורח
השער לאנטארקטיקה
אחר הצהריים ירדנו, לראשונה בשייט, בסירות זודיאק אל השער לאנטארקטיקה, אל פורטל פוינט (Portal Point). הנוסעים חולקו לשתי קבוצות. קבוצה אחת נהנית משייט בן כשעה בסירות זודיאק, והשנייה – מירידה אל החוף, כשלאחר מכן הקבוצות מתחלפות. הקבוצה שלי ירדה ראשונה אל החוף. ראינו לראשונה פינגווינים! המשכנו לצעוד באי ולראות את כל השלג הלבן המדהים שמכסה אותו, ואת הקרחונים המונחים בים כאילו מישהו פיסל אותם אחד אחד.
למחרת הגענו לתחנת מחקר בריטית שממוקמת בפורט לוקרוי (Port Lockroy) ובה סניף דואר מקומי וחנות מזכרות. יש שם מוזיאון עם פריטים, שבהם השתמשו החוקרים שגרו פה בעבר, וחנות מזכרות קטנה. ניתן להחתים את הדרכון עם חותמת אנטארקטיקה ואף לשלוח מפה גלויות. חברי התחנה סופרים את הפינגווינים וחוקרים האם כמות האנשים שמבקרת באי מפריעה או פוגעת בהם. בינתיים נראה שכמות המבקרים עוד לא מזיקה לפינגווינים.
קרחון מפוסל וסירת זודיאק
אי אפשר לשבוע ממראה הקרחונים הצפים סביבנו
שוברים קרחון ענק כדי לעבור
אחרי הצהריים חצינו את תעלת למר (Lemaire Channel), אשר מהווה מיצר ארוך, כ-11 ק"מ בין האי בות' (Booth Island) לבין חצי האי האנטארקטי. רוחבו של המיצר, בנקודה הצרה ביותר שלו, הוא 800 מטר בלבד. כדי לחצות את התעלה, עלינו לשבור קרחון ענק בן שנה. האנייה מתקרבת לקרחון ומתחילה לחצות אותו, תוך כדי שהיא פוערת בו סדקים שהופכים לשברי קרח.
עשרות פינגווינים, שהלכו או נחו לתומם על הקרחון, מתחילים לנוס על נפשם. פילי וכלבי ים שוכבים להם בעצלתיים על הקרחון ולא זזים, עד שהם מבינים שהם אינם נמצאים עוד על קרקע בטוחה, ואז הם מתחילים להתפתל ולנוע את המינימום האפשרי. האנייה נתקעת בשלג. לוקחים רברס ושוב שועטים קדימה.
אמרתי כבר שהמחזה מרהיב? הים מתמלא באלפי שברים קטנים וגדולים של קרח. לבסוף אנו מצליחים לשבור את הקרחון ולעבור. זה היתרון בספינה שוברת קרח.
שטים דרך גושים גדולים וקטנים של קרח
אחה"צ היינו אמורים להגיע לאי אחר, אבל התכנית המקורית מתבטלת. יש יותר מדי קרח ולא ניתן להגיע עם סירות זודיאק. במקום זאת אנחנו מגיעים לאי שנקרא Pléneau Island, בדיעבד, זה אחד המקומות המועדפים עלי במסע הזה: נוף מדהים, מרחבים עצומים, ההרים מכוסי השלג מתמזגים עם העננים הלבנים ומרחבי האוקיינוס. הכל מתמזג לתמונה הלקוחה מסרטי נשיונל ג'יאורפיק.
עולים על האי. שלג לבן בתולי שמכסה את כל האי, ורק טביעות כפות הרגליים של פינגווינים מוטבעות על הלבן הזה – "היי ווי" (הכביש המהיר) של הפינגווינים. הפינגווינים משתמשים בנתיב קבוע, שאם נדרוך עליו הם יפסיקו לחצות אותו. מה שמדהים הוא, שאם לוקחים צעד או שניים אחורה מההיי ווי, חוזים בפינגווינים ממין ג'נטו (Gentoo Penguin) שועטים קדימה במסלול קבוע מראש, עסוקים בענייניהם ולא מוטרדים מאיתנו, האורחים המוזרים שהגיעו לבקרם. הם יורדים לים כדי לחפש מזון או סתם להשתעשע בצלילות וקפיצות או חוזרים לקן כדי להזין את הגוזלים.
הגרסה הפינגווינית להיי וויי – כביש מהיר
אני עומדת בשקט וצופה. מזג האוויר מאיר לנו פנים ויש שמש. אני צופה בנוף הקרחונים המרהיב ובקהילות הפינגווינים הרבות על האי. זה הרגע אותו אני זוכרת כתחושת אושר עילאית. אני מרגישה שאני לא יכולה אפילו להתחיל לעכל את המראות, הקולות והריחות.
הורות מושלמת
בתשע בבוקר יורדים לשייט בזודיאק סביב האי יאלורס (Yalours Island). קר. מסביבנו עשרות קרחונים כחולים ומפוסלים – ככל שהקרחון דחוס יותר, כך השתקפותו נראית כחולה יותר. ממשיכים לשוט ומגיעים לאזור בו ניתן לחזות לראשונה בפינגווינים ממין אדלי (Adélie) – כל הראש שחור ומסביב לעין טבעת לבנה. רואים גוזלים בני חודש. סבסטיאן, מנהל המסע, מספר שהם גדלים מהר ובתוך חודש יגיעו לגודל של הוריהם ויחליפו נוצות.
הודות למזג אויר טוב אנחנו מגיעים לאי פטרמן (Peterman Island) כבר בשתיים בצהריים, ויכולים לרדת לחוף לשלוש שעות. מיד עם הירידה לחוף, אנחנו מגלים שלוש פינות בהן שוכבים להם בעצלתיים פילי ים צעירים.
ממשיכים לנקודה הבאה באי, והיא מרתקת במיוחד – על אותו סלע: פינגווינים מסוג אדלי, פינגווינים מסוג ג'נטו וקורמורנים אנטארקטיים כחולי-עיניים (blue-eyed shags), לכולם גוזלים. חלק מהגוזלים ניזונים באמצעות הוריהם: הם דוחפים את הראש למקור של ההורה ואוכלים מתוכו.
ארוחה של פינגווינים: הגוזל דוחף את ראשו לתוך מקורו של ההורה כדי לקבל את המזון
מקסימה בעיניי חלוקת הנטל אצל הפינגווינים בטיפול בגוזלים או בדגירה על הביצים. הורה אחד דוגר או שומר על הגוזלים בזמן שההורה השני יוצא לחפש אוכל בים – פעם זו אמא ופעם זה אבא. ההורה שדוגר על הביצים שבקן, העשוי מאבנים קטנות, עסוק גם בלהרתיע עם מקור פעור את השכנים שמנסים לגנוב את האבנים שלו. המחזה מצחיק: שני פינגווינים מנסים לאגף את הדוגר משני הצדדים, להערים עליו ולקחת את האבנים עם המקור. יש מספיק אבנים בסביבה שניתן לאסוף, אבל הם דווקא רוצים את מה שיש לשכן. מוכר?
אנו לא מפסיקים להתפעל ולהסריט כל דקה. כבר צילמתי יותר מאלף תמונות ועשרות סרטוני וידיאו, אבל אני לא יכולה להפסיק.
המצלמה עובדת שעות נוספות וגם אחרי מאות תמונות של נופים ובעלי חיים, אי אפשר להפסיק
אנו עולים קצת במעלה ההר ומגיעים לפסגה, ממנה נשקף נוף מרהיב. האי מכוסה שלג לבן ובתולי, עשרות סלעים שעליהם פזורים מאות פינגווינים, כאשר פה ושם צועדים פינגווינים בודדים בשלג הלבן, ומעבר לכל זה – הנוף המרהיב של הים, הקרחונים הצפים בו והעננים אשר מכסים את ההרים.
שלוש שעות על האי הזה – הזמן הארוך ביותר בו שהיינו עד כה בגיחה ליבשה – חולפות ביעף, ומאיצים בנו לחזור. אנו עומדים וממתינים לעלות על סירות הזודיאק, כשלפתע שני פילי הים, ששכבו כמו שני סלעים, נוהמים אחד על השני ומרימים ראש. נבהלנו…
ממשיכים במסע
למחרת אנו מגיעים לחוף של נקו הארבור (Neko Harbour) ואני נדהמת לראות את ה"היי ווי" של הפינגווינים עמוס פעילות במיוחד. עשרות פינגווינים מסוג ג'נטו שועטים בירידה אל החוף, עסוקים בענייניהם, ועושה רושם שבני האדם לא מזיזים להם.
הודות למזג האוויר הטוב ומיעוט הרוחות אנו ממשיכים לשוט ומגיעים מוקדם מהצפוי לאי דנקו (Danko Island). אנו מתחילים בטיפוס חד על ההר. למעלה נוף מרהיב ומאות, אם לא אלפים, של קיני פינגווינים על הסלעים הפזורים בהר. אני יורדת לכיוון החוף ומטיילת לאורכו. עשרות פינגווינים משחקים על החוף. אני מגיעה לפינה שהיא מגרש המשחקים של כמה פינגווינים. הם משתעשעים להם במים, קופצים לתוכם וממשיכים לשחות בקפיצות. איזו זכות זו לראות את זה!
בשבע בבוקר הספינה נכנסת למפרץ וויילרס (Whaler’s Bay), "מפרץ ציד הלווייתנים", שנמצא באי דספשן (Deception) שבאיי שטלנד הדרומיים. המעבר ברוחב של כחמישה מטרים, אבל הספינה צריכה לתמרן כי באמצע יש סלע גדול. כל הנוסעים עומדים על הסיפון וצופים בכניסה למפרץ.
האי הגעשי דספשן בולט באדמתו הוולקנית השחורה
האי הוא הר געש פעיל, שקיר שלו התמוטט לפני כעשר שנים – מה שיצר מעין בריכה פנימית. מהמים עולים אדים, שמעידים על חומם ומעניקים הזדמנות לחלק מהאנשים לקפוץ לשחייה. המים אולי נעימים, הבעיה היא שכנכנסים למים או יוצאים מהם – אז קופאים מקור.
תחילה מסיירים באי. אין ספק שהוא שונה מיתר האיים בהם ביקרנו עד כה. האדמה שחורה, כי זהו אתר וולקני פעיל, ורק חלקים מעטים מכוסים בשלג. על החוף כמה פינגווינים מסוג שטרם ראינו עד כה – פינגווין רצועת הסנטר (Chinstrap Penguin), הנקרא כך כי את סנטרו מעטרת רצועה שחורה צרה.
חוזרים לאונייה ולפתע סבסיטיאן קורא לכולם לעלות לסיפון. להקה של לווייתנים קטלנים מלווה את הספינה – מחזה נדיר ומרתק! אנו רצים מנקודה לנקודה על הסיפון כדי לצפות בהם ולצלם.
הפעם האחרונה ביבשת אנטארקטיקה
אנו יורדים בפעם האחרונה אל היבשה בהאנה פוינט (Hannah Point). זהו אי שיש עליו הרבה להקות של פינגווינים ופילי ים, וכדי לא להפריע להם אנו הולכים בצורה מודרכת בשורה. כאן אנו רואים לראשונה פינגווין מקרוני (Macaroni Penguin) אחד, פינגווין מצויץ – פנקיסטי עם נוצות צהובות. איזה חתיך!
פינגווין מקרוני, פנקיסט חתיך עם ציצית צהובה | צילום: שאטרסטוק
אנו ממשיכים לצעוד לאורך החוף ומגלים להקה של פילי ים עייפים – הם רובצים אחד על השני בעצלתיים. בהמשך כמה פילי ים צעירים "הולכים מכות". אלו זכרים צעירים, בני שנתיים עד חמש שנים, ועבורם זה רק משחק. בגיל שש-שבע אפם של הזכרים מתארך ומזכיר בצורתו חדש של פיל (וזה המקור לשמם) ואז הם רבים על נקבות עד זוב דם, חלקם אף ימותו מפצעיהם.
אנחנו חוזרים לספינה עמוסי חוויות ושטים בדרך חזרה. חזרנו לאושווויה בשעה שבע בבוקר. כולנו קצת עצובים. מצד אחד, הזמן עבר כל כך מהר, מצד שני, חווינו כל כך הרבה, שהתחושה היא שהתחלנו את השייט לפני המון זמן… בכל מקרה, מסע קסום ומלא חוויות והרפתקאות הגיע לסיומו.
לפרטים על הטיולים לאנטארקטיקה: אקו טיולי שייט, טלפון 03-5633722