המהא קומבה מלה בהודו – הפסטיבל הגדול בעולם

אולי אתחיל את הכתבה דווקא מהסוף, שהרי הרגעים הטראומתיים נטבעים בנו וראשונים להישלף מהזיכרון. הם ממשיכים להחוות כחיים, כאילו קרו אתמול.

הפנים המיוזעות של השוטר, המבע המבועת שלו כשהחל להכות בנו עם אלה, כמו החדירו לתוכי את ההבנה שמשהו נורא קורה ושהשוטרים התוקפניים שמסתערים עלינו, בעצם, נאבקים על חיינו. נלחמים על כל מי שעמד לעלות בעוד דקות ספורות יחד איתי על "גשר המוות". הגשר מעל הגנגס התמלא ברבבות מאמינים משולהבים. חדורים כולם להגיע אל גדת הגנגס, אל נקודת הטבילה המרכזית של פסטיבל הקומבה מלה. הם היו בדרכם להיטהר ולהשיג את ה"מוקשה", השחרור ממעגל החיים והמתים על פי תפיסתם ההינדואיסטית. הם לא שיערו שהם עומדים לרמוס ולהירמס למוות כבר בגלגול הזה.

רבבות מאמינים משולהבים נוהרים אל אללה אבאד כדי להשתתף בפסטיבל

לקריאה נוספת:

• מדריך מסע אחר להודו
• בצל הגולגולות: מפגשים עם סאדואים בקומבה מלה
• קומבה מלה: הטבילה הגדולה
• הקומבה מלה: פסטיבל הכד הגדול

המסע שלי לפסטיבל הקומבה מלה: בין עדשה לנשמה

מתוך הקלחת של וורנאסי ועד לאורות המנצנצים של הפסטיבל, יצאתי, ביחד עם הצלם עמית אלוני, למסע שהוא הרבה מעבר לעבודה ככתבת וצלמת. מסע אל פסטיבל שהוא לא רק אירוע תרבותי ודתי אדיר, אלא גם חלון אל נבכי הנשמה ההודית. שילוב בין תרבות, צבעים, ריחות, קולות וצלילים שהלב מתקשה להכיל בבת אחת.

ככתבת המורגלת לחקור ולהתבונן, הרגשתי הפעם כמו נוודת הנסחפת בין מיליוני משתתפים, ביד אחת אוחזת מצלמה וביד השנייה "מחברת רשימות" אסוציאטיבית על ספידים. המראות והחוויות התערבבו יחד למסע בלתי נשכח, כזה שרק הודו יכולה להציע, ומהר מאוד גיליתי שהלב הוא הכלי החשוב ביותר במסע הזה, מסע שהפך להיות אישי.

היציאה ל"אוקיינוס אנושי" הטבול בלהט דתי טוטאלי, עוררה בי חששות רבים. גם אני כמוהם עלולה ברגעי צילום לא לראות בעיניים ולאבד כיוון ואחריות אישית. פחדתי ללכת לאיבוד. פחדתי להידרס בהמון, פחדתי שציוד הצילום היקר ייגנב או ייהרס – ומרבית החששות האלה, כפי שתקראו בהמשך, התגשמו בתוך המסע המטלטל.

משפחות שלמות עוקרות מהבית ויוצאות למסע, לפעמים למשך שבועות ארוכים

טבילה בנהר במהלך הקומבה מלה מביאה למצב של מוקשה – שחרור ממעגל החיים והמוות ומגלגול הנשמה, מה שגורם למיליוני מאמינים להגיע לפסטיבל

"הקומבה מלה" הפכה ל"מהא קומב"

ההתכנסות האנושית הדתית הגדולה בעולם מתרחשת בפסטיבל ה"קומבה מלה" בהודו, אחת לשלוש שנים, בכל פעם בעיר קדושה אחרת – פסטיבל שבמהלכו מיליוני מאמינים מגיעים לטבול בנהר הגנגס הקדוש.  אחת ל-12 שנים מתקיים אירוע גדול יותר בעיר אללה אבאד. רק כאשר הגעתי להודו, הבנתי שהשנה מדובר במשהו שהוא בסדר גודל מטורף ואחר לגמרי, פסטיבל הבולע במימדיו את ה"קומבה מלה" פי מספר מונים. פסטיבל ה"מהא קומבה מלה". הפעם האחרונה בה הוא נחגג כאן, היתה לפני 144 שנים.

הפסטיבל הוא חלון אל נבכי הנשמה ההודית

ה"מהא קומבה מלה" מתרחש כאשר הצמתים האסטרולוגיים של הירח, יופיטר ואל השמש – סוריא, נמצאים במיקום המכונה "מומנט אסטרונומי". בתזמון קוסמי היסטורי זה משתחררת, על פי האמונה ההינדית, אנרגיה רוחנית מיוחדת על פני כדור הארץ. בימי הפסטיבל מתקדשים מי הגנגס ומייחסים להם סגולות רפואיות של פוריות, טוהרה ושפע. מפגש הנהרות כמו הופך למכבסה ענקית של חטאי ההינדים. אך החשוב ביותר מכל הוא שטבילה בנהר במהלך הקומבה מלה מביאה למצב של מוקשה – שחרור ממעגל החיים והמוות ומגלגול הנשמה. עובדה זו, היא שגורמת למיליוני מאמינים להגיע בהמוניהם לאורך כל הפסטיבל ובעיקר לארבע טבילות עיקריות.

לפני 12 שנים הגיעו  לעיר "אללה אבאד" כ-170 מיליון איש. הפעם הגיעו לאורך 45 ימי הפסטיבל, למעלה מ-450 מיליון אנשים. חוויתי את זה על בשרי. רגעים רבים של מחנק, של רצון להתחבר לשנורקל שיחלץ אותי מתוך הצפיפות האנושית ויזרים אלי חמצן. דחיסות של המון משולהב הדוחף קדימה, כמעט על אוטומט, בטוח שהוא בדרכו אל ה"מוקשה" עד ששוכח לשמור על חייו "כאן ועכשיו".

הנשים מכבסות את הסארי בנהר הגנגס ולאחר מכן מייבשות אותו, תוך שהן עומדות שעות ארוכות כשהסארי פרוש

כמו להקים עיר חדשה על המאדים

ההכנות לפסטיבל ערכו מספר חודשים. עשרות אלפי פועלים הקימו מתחם מיוחד על פני שטח של 640 קמ"ר. מאות אלפי מקומות לינה של אוהלים או חדרים מלוחות עץ דקים, מאות אלפי עמדות של שירותים ומקלחות, 15 בתי חולים, אלפי מקדשים, שמונה גשרים צפים מאולתרים לצד עשרות גשרים בנויים, מטבחי ענק, שבילים ודרכים. עיר שלמה שעם סיום הפסטיבל, תתפרק ותעלם, לפחות עד למאה הבאה.

המתחם נבנה סמוך לעיר "אללה-אבאד" שפירושו: "משכן האל". העיר ממוקמת כ-650 ק"מ מדרום מזרח לדלהי. אנחנו הגענו לכאן בנסיעה מוורנאסי. למרות שהמרחק ביניהן מסתכם ב-85 ק"מ בלבד, הנסיעה לעיר בדרך הפקוקה נמשכה יותר מארבע שעות, וכפול מזה בדרך חזרה. עבור אלה שיצאו אחרינו הפקקים נמשכו זמן רב יותר – היו מכוניות שעמדו בפקק לכיוון ורנאסי במשך 30 שעות ויותר, במה שכונה "פקק התנועה הגדול בעולם". אללה-אבאד, היא עיר גדולה, אפרורית, חסרת ייחוד וצפופה,  עם למעלה ממיליון תושבים. הבחירה לקיים את הפסטיבל דווקא כאן קשורה למיקום של העיר סמוך לחיבור של שלושת הנהרות: היאמונה, הגאנגס והנהר המיתולוגי התת קרקעי – סאראסווטי.

בימי הפסטיבל מתקדשים מי הגנגס ומייחסים להם סגולות רפואיות של פוריות, טוהרה ושפע

אבודה בים אדם

ביום הראשון לפסטיבל, מקץ שעות רבות של הליכה, כשהגב והרגליים התחרו ביניהם למי כואב יותר, נעזרתי באבישק, המדריך המקומי, בנשיאת התרמיל שלי. הלכנו בטור – אני, עמית ואבישק – בניסיון לחצות את ההמון. הובלתי בראש. הבטתי לאחור כל כמה דקות על מנת לשמור על קשר עין. ברגע אקראי לגמרי, כשהבטתי לאחור, אף אחד מהם כבר לא היה שם. הופתעתי מהקלות הבלתי נסבלת שבה זה קרה. נשארתי לבד, ללא טלפון, ללא כסף ושם מחנה הלינה שלנו נשכח מזיכרוני. הרגשתי לגמרי אבודה. עמדתי בתוך המון אדם שלא חוויתי כמותו מימי. זרם אנשים בלתי פוסק שטף מכל כיוון והצטופף בניסיון להידחק אל שדרת הדרכים הראשית. העיניים התרוצצו בניסיון להצליח לזהות ולדוג מישהו מוכר. "גיהצתי" את הרחוב בו התנתקנו הלוך ושוב. בדיעבד גם הם עשו את זה, אבל לשווא.

היינו בדרכנו למתחם הטרנס-ג'נדרים וידעתי שזו הנקודה המוחשית היחידה שדוברה בינינו. שיערתי שאם אצליח להגיע לשם, זו תהיה נקודת המפגש הבאה שלנו. ניסיתי לברר עם המקומיים היכן נמצא המתחם הזה. התשובות סתרו זו את זו וביניהן גמאתי כשישה קילומטר נוספים בריצה קלה. ניסיתי להגיע לשם לפני שחבריי יתייאשו. במקביל ניסיתי לעצור זרים ולהתקשר מהם אל הטלפון שלי שהיה בתרמיל הגב, אבל האינטרנט במתחם קרס. לבסוף התקשרתי לארץ לבעלי, מספר הטלפון היחיד בערך שאני זוכרת בעל פה בעולם, כדי שהוא יצליח להתקשר לעמית אלוני, השותף שלי. למזלי ושמחתי, זה עבד! עמית שלח את המיקום שלהם לעובר האורח שסייע לי ובאמצעות הגוגל מאפס שלו, הצלחתי מקץ שעתיים נוספות, לנווט את דרכי חזרה אליהם.

המשיט פצח בקריאות "הו, הו" ומאות שחפים צייתו לו וחגו סביבנו

הטבילה בסאנגאם

לאחר הליכה של כשבעה קילומטר ממקום המחנה שלנו, הגענו אל מזח של סירות עץ קטנות על גדת הגנגס. קפצנו לסירה ויצאנו לשיט לכיוון ה"סאנגאם" – מקום המפגש של  שלושת הנהרות הקדושים. במהלך פסטיבל הקומבה מלה, מיליוני מאמינים נוהרים לנקודת המפגש הזו הנחשבת לנקודה בה המים טהורים במיוחד. הטבילה בהם מסייעת לטהר את הגוף והנפש מחטאים. בנקודה זו מתחברים נתיבי המים הפיזיים וגם האנרגיות האלוהיות.

משיט הסירה שלנו הצביע בהתרגשות על נקודת החיבור בין הנהרות והורה לי להבחין בצבעים השונים של הנהרות. כאותה ילד/ה בסיפור "בגדי המלך העירום" לא ראיתי שום הבדל בצבעים, אך הנהנתי ושיתפתי פעולה עם ההתרגשות שלו. המשיט פצח בקריאות "הו, הו" ומאות שחפים צייתו לו וחגו סביבנו. הם ידעו שבעקבות הקריאות יגיע גם האוכל. המשיט השליך לכיוונם חטיף מזון בצורת חוטים דקים וצהבהבים והשחפים התקהלו סביבנו בהמוניהם.

מעגן עץ כיתר את ה"סאנגאם". סירות עץ רבות עגנו סביבו. משפחות שלמות ירדו מהן ונכנסו לטבול במים הרדודים בהתרגשות ובהתמסרות של קדושה. נסחפנו איתם ובהחלטה ספונטנית נכנסנו אל המים הקרים יחפים, עם מצלמה ביד. המים הגיעו בחלקים מסוימים עד לקו המותניים. המחשבות על מי הגנגס העכורים, המזוהמים, על אפר הגופות והגולגולות שצפות במימיו, הודחקו.

טבלנו יחד, השפרצנו מים, החלפנו לבקשתם טלפונים ואינסטגרם והפכנו למשפחה | צילום: עמית אלוני

המפגשים האנושיים בסאנגאם ותופעת ה"סלפי" של המקומיים איתנו, הפכה להפנינג מרגש. טבלנו יחד, השפרצנו מים, החלפנו לבקשתם טלפונים ואינסטגרם והפכנו למשפחה. לקראת השקיעה, כשהטמפרטורה צנחה, צעדנו רטובים חזרה למחנה לאורך שבעת הקילומטרים. למדנו שלקראת השקיעה, הצפיפות האנושית הופכת לבלתי נסבלת ומסוכנת. בשעות הזריחה והשקיעה, כשהמים קפואים ממש, אנשים נוהרים אל הגנגס לטבילה כהודיה לאל סוריא, אל השמש. הם מתפשטים ומתמסרים לטבילה. מצד אחד בתוך ההמון הצפוף, היה לנו פחות קר, אך היו רגעים בהם ההמון כמעט ניתק אותנו מהקרקע ואיבדנו אחיזה ושיווי משקל.

רק כששבנו למחנה והבגדים שלנו התייבשו, יכולנו להריח את ריח הסירחון העז שעלה מהם. קרצפתי את עצמי תחת נגלות מים פושרים במקלחת של דלי פלסטיק אדום קטן.

המפגשים האנושיים בסאנגאם ותופעת ה"סלפי" של המקומיים איתנו, הפכה להפנינג מרגש

בין מקלחת עם דלי לארוחת ערב בעמידה

ההתמודדות עם תנאי המחייה בפסטיבל היתה מאתגרת. הליכה של עשרות קילומטרים מדי יום. מעברים חדים בין עומס חום בשעות הצהריים לקור אימים מהשקיעה. אובך מאובק וחולי אפף את המתחם כולו באופן קבוע וכיסה את הגוף. ציוד הצילום דרש ניקוי סיזיפי ללא הועיל. המקלחת המאולתרת מדי לילה בקור מקפיא עם "הוט באקט" של דלי פלסטיק אדום קטן, היתה מאתגרת, בעיקר בחפיפת השיער. ההמון שטף בקולי קולות את המתחם בתנועתיות בלתי פוסקת יום ולילה והרעש הדיר שינה מעיני במשך שלושה לילות רצופים, בחדר שקירותיו עשויים מחיצה דקה מעץ. הפסקות החשמל התכופות התחלפו בטרטור מנוע של גנרטור. לאורך ימים ארוכים לא היה בכלל מה לאכול, להוציא ארוחת בוקר הודית של אורז וכדורי בשר חריפים וארוחת ערב חריפה עוד יותר אותה אכלנו כששבנו למחנה. "חדר האוכל" המאולתר – שולחן ארוך ועליו ארבעה סירים מעל מפה מוכתמת, היה תחת כיפת השמיים. כסאות הפלסטיק והשולחנות הבודדים, גרמו לרובנו לאכול בעמידה בקור של 9-6 מעלות.

למעלה מ-450 מיליון מאמינים הגיעו לפסטיבל | צילום: עמית אלוני

בין מיסטיקה לליצנות

הנאגה סאדו – הסגפנים האדוקים ביותר מבין הסאדואים ההינדואים – ריתקו אותנו במיוחד (ראו כתבה קודמת). שערם קשור וסבוך בצמות וראסטות, דביק מאפר מדורות ואבק דרכים. הם הולכים עירומים כביום היוולדם, משוחים באפר לבן וקדוש ונוהגים לחיות בבדידות בחיק הטבע.

במהלך ימי הפסטיבל, הנאגה סאדו משתתפים בארבע הטבילות הגדולות, אך גם עוברים "טבילה סודית" ייחודית בנפרד משל עצמם. הטבילה נעשית במתחם סגור וזרים לא מורשים להתקרב אליו. הודות לתעודות העיתונאים של "מסע אחר אונליין" יכולנו לעבור במחסומים הסגורים. רצינו לשהות כמה שיותר זמן בחברתם, ללמוד אותם ולנסות לפענח את התופעה הזו שבין מיסטיקה לליצנות. למה ליצנות? כי בנוסף לקישוטים ולציורי הגוף, התרשמתי מסתירות רבות. הם אמורים לאחוז במיסטיות ולגלם התרחקות מהבלי העולם הזה, אבל מחזיקים פלאפונים ונהנים להצטלם. הם עשו לנו הרבה הצגות ופוזות דרמטיות ושנייה אח"כ החליפו אותן בהשתטות.

הנאגה סאדו הולכים עירומים כביום היוולדם, משוחים באפר לבן

שורות על שורות של נאגה סאדו ישבו על גדת הנהר וגילחו את שיערם לקראת "הטבילה הסודית". אני הקפדתי להנמיך פרופיל. התיישבתי על האדמה במרחק מהם והעזתי להתקרב אליהם בהדרגה תוך כדי ישיבה בלבד. גם כשנדמה היה לי שהם כבר התרגלו לנוכחות שלי, גם אז הם היו בלתי צפויים להפליא. רגע אחד הזמינו אותי לכוס צ'אי משותף וברגע הבא שלפו קילשון, איימו לדקור אותי וזרקו עלי אדמה. הם גם ניסו לחטוף לעמית את המצלמה. עם הזמן למדתי לא להיבהל מהפראות הזאת, אלא לראות אותה כחלק מהאופי ההפכפך שלהם. לעתים הם סימנו לי להתרחק ואז שוב אפשרו להתקרב – כמו ריקוד טנגו שצעדיו מסורבלים ולא מתואמים.

רק לאחר שסיימו לגלח את הראש לכולם, החלה "הטבילה הסודית" של "פרחי הנזירות". הטבילה לוותה בתפילה ומנטרה ונעשתה שלוש פעמים ברציפות. הטבילה סימנה את "לידתם מחדש" ואת רגע הפיכתם לנאגה סאדו רשמיים. לאחר הטבילה, כהן בגלימה כתומה עבר ביניהם וחילק להם סרט בד לבן חדש, אתו הם עטפו את אזור החלציים.

הנאגה סאדו – הסגפנים האדוקים ביותר מבין הסאדואים ההינדואים – ריתקו אותנו במיוחד

אסון הטבילה הגדולה

אחד מרגעי השיא של הקומבה מלה והסצנה המרשימה ביותר, היא טבילת הנאגה-סאדו הוותיקים. לפנות בוקר, ברגע אחד שכולם מצפים לו, קורע אוסף מלוכד של נאגה באבא את ים האנשים. הם מסתערים כלוחמים בשעת הקרב אל מי הנהר, שם הם מטהרים עצמם בטקס המתרחש אחת לכמה שנים, על פי אותם כללי טקס הנהוגים מאות בשנים.

בחצות הלילה, עמדנו לצאת לדרך אל הטבילה, אולם אז התבשרנו שבשל חשש מההמון והצורך לווסת אותו, נסגרו הגשרים המחברים בין שתי גדות הגנגס. נדהמנו לגלות שהדרך אל הטבילה הגדולה – הסיבה הראשית שבשבילה הגענו לפסטיבל – נחסמה בפנינו.

כרכרה מקושטת בתחילת התהלוכה

אבישק המדריך המקומי למוד הניסיון, הורה לנו להישאר במחנה וטען שזה אבוד, אבל לא יכולנו להשלים עם זה. באישון לילה, בקור מקפיא, החלטנו לקחת את הסיכון ולצאת לדרך בלעדיו. ידענו שיש מספר מחסומים משטרתיים שיערימו עלינו קשיים ושהמשמעות היא שיתכן שנלך 14 ק"מ לאורך הלילה לשווא. לאורך צידי הדרכים ישנו רבבות אנשים כשהם ארוזים בתוך שמיכות צמר. לא ניתן היה לנחש אפילו היכן נמצא הראש והיכן כף הרגל. מקץ שעה של הליכה הגענו למחסום הראשון בגשר. עבורנו זו היתה נקודת המעבר החשובה ביותר בניסיון שלנו להגיע לטבילה. דרוכים ומתוחים הצגנו את תעודות העיתונאים ולשמחתנו אפשרו לנו לעבור. ידענו שמכאן כבר לא נאפשר לאף אחד לעצור אותנו. כך כשהגענו למחסומים הבאים, בהם התעודות לא הועילו לנו, מצאנו את עצמנו מטפסים על גדרות בדרכים עוקפות ועסקנו בניסיון לחמוק מהמשטרה לאורך כל הלילה. ניווטנו את דרכנו בתוך ההמון בעזרת גוגל מאפס ומקץ שעתיים וחצי של הליכה רציפה, הצלחנו להגיע אל הנקודה בה מתחילה תהלוכת הסאדואים דקות ספורות לפני שזו החלה. נשמנו לרווחה וחילקנו לעצמנו צ'אפחות של גאווה על הנחישות.

מיליוני מאמינים נוהרים לנקודת המפגש בין הנהרות הנחשבת לנקודה בה המים טהורים במיוחד

חצוצרות הודיות הגיחו ממאהל הסאדואים. המנוחה הקצרה שלנו התחלפה בריצה לעבר סוסים מקושטים עליהם רכבו סאדואים שהניפו בידיהם חרבות. הם רכבו בראש התהלוכה ואחריהם צעדו בעירום, בטמפרטורה של 5-4 מעלות, אלפי סאדואים. המחזה הצבעוני המשולהב היה מהמם. באמת חווית חיים.

המון אדם שביקש להצטרף לטבילה עם הסאדואים הקדושים, נדחס לתוך התהלוכה ואנחנו ביניהם. צעדנו אחרי שאגות לאל שיווה וסאדואים עירומים המרוחים באפר לבן. בשעות הקטנות של הלילה, בקור מקפיא, זרמנו עם ההמונים אל הגשר המוביל אל ה"סאנגאם", מקום הטבילה בגנגס. הצפיפות החסירה בנו פעימה. התקשנו לנשום. צוואר בקבוק אנושי ניסה להידחס אל הגשר. חשבנו שמספיק שאדם אחד ימעד בתוך המיליונים סביבנו כדי שיקרה אסון. מרגעים כאלו בדיוק פחדתי עוד לפני שיצאנו מהארץ. המשטרה לא פינתה עולי רגל שישנו בצידי הגשר כשהם עטופים בשמיכות צמר כנגד הקור וכאוס טראגי החל. הצועדים נתקלו בהם, נפלו, מחצו אותם ונמחצו למוות.

צוואר בקבוק אנושי נדחס אל הגשר, רגעים לפני האסון

רגעים ספורים לפני שעלינו גם אנחנו על הגשר, השוטרים עצרו אותנו והחלו להדוף אותנו לאחור. הם הזיעו מבעתה והיכו אותנו באלות. לא יכולנו לסגת כי המון משולהב מאחורינו המשיך לדחוף אותנו לכיוון הגשר הנכסף. חווינו רגעי אימה. בתקשורת דיווחו על 40 הרוגים, אבל הרחוב טען שמדובר בכמה מאות. מודים לאל שלנו ולמזל שהציל אותנו מההמון הנדרס, החלטנו לעזוב את הפסטיבל ולחזור לוורנאסי. בדיעבד שמענו שבעקבות האירועים הקשים, הטבילה הגדולה בוטלה. לא יכולנו שלא לחשוב על המאמינים שרצו להיטבל כדי להשתחרר ממעגל המוות והחיים, הסאמסרה, אך מצאו את מותם מהר מדי בגלגול הנוכחי.

המסע אל הקומבה מלה הוא בשליחות מסע אחר ובחסות אתיופיאן איירלנס, המגיעים לרחבי המזרח הרחוק וליעדים רבים נוספים.

לימור צדוק – פסיכואנליטיקאית לאקאניאנית ותרפיסטית בתנועה, הבעה ויצירה. כתבת וצלמת מסע אחר בכירה. מרצה. צלמת ומדריכת טיולים ותיקה ומוסמכת בעולם, מחברת הספר "סיפורי חיים: אשנב לתרבויות נעלמות".
האתר של לימור
פייסבוק
אינסטגרם

עמית אלוני – צלם תרבות, מדריך צילום.
פייסבוק
אינסטגרם