עם הקמת מדינת ישראל, היה ברור שיש צורך דחוף ליצור לה דגל וסמל רשמיים. כמה שבועות לאחר ההכרזה על הקמת המדינה, הממשלה הזמנית הקימה את "ועדת הסמלים", וזו פרסמה מכרז לאזרחים להציע הצעות לדגל ולסמל על פי נתוני פתיחה מחייבים. בגוף הסמל היתה חובה לצייר מנורה בעלת שבעה קנים ושבעה כוכבים. למנהיגי המדינה לא היה צל של ספק כי המנורה היא סמל המדינה. את עומק המחויבות למנורה ביטא היטב דוד צבי פנקס, איש המזרחי, חבר מועצת המדינה הזמנית: "קודם כל אני רוצה להביע סיפוק נפשי מהעובדה שהממשלה החליטה לבחור כסמל למדינה את המנורה. אני רואה החלטה זו כמוצלחת ומכובדת ביותר כי תמיד שימשה המנורה סמל היהדות המקורית והאמיתית, והיא מקשרת אותנו בעברנו הגדול…" האמנם תמיד שימשה המנורה סמל היהדות המקורית והאמיתית? אם נחזור לימי יהושע, שאול, דוד ושאר מלכי בית דוד, נתקשה למצוא את מלכויות ישראל ויהודה נזקקות לסמל מסוים כסמל לאומי. מבין כלי המקדש, דווקא ארון הברית הוא זה שנבחר ללוות את עם ישראל באתגרים הלאומיים, כמו ביציאה למלחמות. למרות חשיבותו של ארון הברית, קשה להצביע עליו כסמל לאומי באותה התקופה. באיזו נקודה בציר הזמן, שבין ימי המקדש לעת החדשה, הפכה המנורה להיות סמל לאומי, ומדוע נבחרה דווקא היא לתפקיד זה?
בתקופת בית המקדש לא ניכרת באופן מובהק עליונות של אחד מהכלים שהיו בהיכל על פני שאר הכלים: מנורה, מזבח פנימי ושולחן לחם הפנים, כולם שימשו לצורך פולחן דתי במקדש. יתרה מזו, במהלך ימי בית ראשון שבנה שלמה המלך אין לנו כל תיאור מפורט של המנורה. התיאור המפורט היחיד של המנורה בנביאים וכתובים הוא בנבואת זכריה עם שיבת ציון (זכריה ד: ב-יד). בנוסף לכך, מבין המטבעות הרבים שהונפקו תחת המנהל היהודי במחוז יהודה בתקופת שיבת ציון ושהתגלו עד כה, לא נמצאה מנורה. ערב מרד החשמונאים כלי המקדש נשדדו על ידי אנטיוכוס, וכתגובה העם היהודי יצא למרד. יהודה המכבי מצווה להכין כלי קודש חדשים: מזבח הקטורת, שולחן לחם הפנים וגם מנורה. עם זאת, אחד הממצאים הדרמטיים ביותר בעניין המנורה קשור לימי החשמונאים במאה הראשונה לפני הספירה. באחרית ימיה של המדינה החשמונאית, על סף דעיכתה ולקראת מעבר לשלטונו של הורדוס בחסות האימפריה הרומית, אחרון המלכים – מתתיהו אנטיגונוס, מנפיק מטבע ועליו מצוירת המנורה. יתכן שזהו ניסיון להזכיר לעם את מעשי אבותיו וגדולת שושלת חשמונאי באמצעות סמל זה. מטבע זו מספקת לראשונה את ההזדמנות לראות בעין את צורת המנורה בעת הקדומה. בנוסף למטבע, נחשפו תיעודים נוספים של המנורה מאותה תקופה: שני שברי טיח, שעליהם יש תרשים של המנורה נמצאו בפרבר ההרודיאני שברובע היהודי. בחפירות סמוך להר הבית התגלה שעון שמש, ובגבו חריטה של מנורה, ובכניסה לקבר יאסון ברחביה נמצאו חמש מנורות חרוטות בקיר. המספר הקטן של המנורות שנמצאו מהתקופה שלפני החורבן – באופן יחסי לאלו המוכרים לאחר החורבן – והעובדה שהמנורות כמעט נעדרות באופן מוחלט באותה תקופה משרידי גלוסקמאות (ארונות קבורה), המקור המרכזי של עדות אמנותית מתקופה זו, עשויים להוכיח שהמנורה לא היתה סמל פופולרי אצל כל שכבות העם. הממצאים הללו מאופיינים על ידי חתך סוציולוגי מסוים. אנטיגונוס היה מלך ממשפחת החשמונאים, שהיה חשוב לו להדגיש על המטבע את השתייכותו למשפחת כהנים המשרתת בבית המקדש, או לשחזר את גדולת החשמונאים דרך כלי המקדש. הפרבר ההרודיני, מבחינה היסטורית וארכיאולוגית מזוהה כמקום בו היה כפי הנראה ריכוז גבוה של כהנים ממעמד גבוה. נראה כי האדם שחרט את המנורה על הטיח היה כהן, שראה את המנורה ואולי אף התעסק עמה בבית המקדש. השם יאסון באותה תקופה מזוהה כשם של כהן. ושעון השמש, סמוך להר הבית, נראה כי שימש את הכוהנים במקום המקדש. המסקנה מנתונים אלו היא שלמרות הופעתה של המנורה בממצאים הללו, קשה לומר כי היא שימשה כסמל עממי-לאומי, שחצה את כל השכבות והמגזרים בעם.
אחת הוכחות הברורות לכך היא מטבעות המרד הגדול ומרד בר כוכבא, שני אירועים עם גוון עממי-לאומי מובהק. מטבעות שהונפקו במהלך שתי תקופות המרד מבטאות את הכמיהה לחירות לאומית ודתית, ובאף אחת מהמטבעות שנמצאו עד כה אין ציור של המנורה. על המטבעות הוטבעו רימונים, גביעים, לולבים, אתרוגים, כפות תמרים ועוד. לכאורה, לאחר הקמת שער טיטוס היינו מצפים כי במטבעות מרד בר כוכבא המנורה תשתמש כסמל לאומי כתשובה לרומאים. אך מהממצאים אנו לומדים שלא כך היה. יתרה מכך, כביטוי לכמיהה לעבודה במקדש, על אחד ממטבעות מרד בר כוכבא מופיעה הכניסה למקדש עם שולחן לחם הפנים, אך לא המנורה. במהלך המאה הראשונה ועד סוף המאה השלישית כמעט לא ניכרים באופן משמעותי ממצאים המראים על נכחותה של המנורה בנוף האמנותי-ציבורי בישובים יהודים. התיאור הקודם ביותר של המנורה במוסד יהודי ציבורי נמצא בבית כנסת בדורא אירופוס המתוארך לאמצע המאה השלשית. ואכן, מסוף המאה השלישית-תחילת המאה רביעית הולכת וגוברת באופן משמעותי נוכחות המנורה בבתי כנסת, מבני ציבור בתי קברות ועוד. מה התרחש בתקופה זו שהמנורה זוכה לפופולריות חסרת תקדים הן בתפוצות והן בארץ ישראל? אפשר אולי לטעון כי ההימנעות מציור מנורה עד המאה השלשית נבע מהאיסור של חז"ל על עשיית מנורה, אך העובדה כי מהמאה הרביעית לא נמנעו מלהציגה במבני ציבור, מצביעה על שינוי משמעותי באותו פרק זמן. בנוסף, האיסור מתייחס למנורה ממש, שעשויה כמו זו במקדש, ולא לציור גרידא. אפשר לטעון שהופעת המנורה אינו קשור לשער טיטוס מסיבות שונות, כמו העובדה שרובן המוחלט של המנורות אינו זהה לזו שבשער טיטוס. ישראל לוין, חוקר תקופת בית שני, מציין כי קשה לקבוע את הסיבה להופעת המנורה כסמל, אך ניתן לאפיין את הרקע להופעת המנורה. בתקופה בה החלה להופיע המנורה באופן פופולרי בעם היהודי, אירע בעולם אירוע משמעותי שעד היום מלווה את העולם הדתי-אמנותי: הנצרות נעשתה הדת הרשמית של האימפריה הרומית-ביזנטית. באותה תקופה, השימוש בסמלים היה נפוץ מכפי שהיה מעולם, והנצרות ניצבה בחוד החנית של התפתחות זו על ידי השימוש בצלב באתרי קבורה, בכנסיות ובמרחב הציבורי. הזהות הדתית נעשתה בתקופה זו למאפיין עיקרי באמנות. היהודים לא יכלו להישאר אדישים לתופעה זו, וכצורך לשמור על הזהות הקבוצתית של העם, היו צריכים ליצור צורה אמנותית כדי לחזק את הזהות הלאומית-דתית מול עליית הנצרות.
מדוע דווקא המנורה? אין סיבה וודאית. אחת ההשערות שאפשר לציין היא שהמנורה, בניגוד למזבח ושולחן לחם הפנים במקדש, לא אומצה על ידי הנוצרים בטקסי פולחן. על כן, כדי לבטא את הבידול הדתי של העם היהודי מהעולם הנוצרי על סמליו, היה צורך לבטא זאת בסמל שאינו בשימוש נוצרי בשום פולחן (אצל הנוצרים קיים מזבח, והלחם נמצא בטקס המיסה). אין ספק שתהליך היווצרות המנורה כסמל משתלב היטב במשמעותו של חג חנוכה – חג בו אנו חוגגים את יכולתנו לשמור על ייחודנו וזהותנו. על רקע ההבנה הזו אפשר לומר כי למנורה יש שני הקשרים לחג. נס פך השמן המוכר והתופעה שהסברנו לעיל, כ- 400 שנה אחרי שהחשמונאים שחררו את ירושלים, כסמל שמפריד את הדת היהודית מכל דת אחרת, ובכך שומר על זהותה וייחודה של הדת היהודית. אך טבעי זה היה שעם הקמת המדינה היחידה לעם היהודי, היה צורך בסמל שמייחד את העם היהודי לאורך ההיסטוריה. ואכן, לאורך כאלפיים שנה, המנורה סימלה באופן מובהק את הייחודיות של העם היהודי וההשתייכות אליו. הכותב הוא חניך קורס מורי דרך בבית הספר לתיירות שבמכון לנדר, מדריך ומרצה בתחומי ידיעת הארץ |
המנורה בעלת שבעת הקנים נחשבת לסמל מובהק של מדינת ישראל, אולם לא תמיד היה זה כך. בדיקה מעלה כי המנורה החלה להופיע כסמל עממי-לאומי לאחר שהאימפריה הרומית אימצה את הנצרות, כאנטיתזה לדת זו פורסם 10.12.12 |
