היפופוטמים: סודות כבדים

תקשורת אמפיבית
את המחקר המעניין ביותר על אורח חייו החברותי של היפופוטם הנהר המצוי ערך לאחרונה ויליאם בארקלו, שמצא כי תקשורת ההיפופוטמים מתנהלת בשני ערוצים: צלילים תת-קוליים (INFRASONIC SOUNDS), שעוברים מתחת לפני המים, וצלילים על-קוליים, שעוברים מעל פניהם ונקלטים על-ידי האוזן האנושית.
המחקר החדש החל ב-1989 בתצפיות על נהר ה- RUHAWA שבטנזניה, כ-1,800 קילומטרים מאיזור ארושה (ARUSHA). בארקלו הציב מיקרופונים על היבשה סמוך למים, והקליט את הקולות שהשמיעו ההיפופוטמים שכללו נחירות, צריחות, רטינות, געיות ויללות, שהתפשטו בבריכה במקהלה. קולות אלה הגיעו למרחק של כחמישה מטרים בלבד ביבשה, אך בתוך המים הם נשמעו במרחק של כקילומטר וחצי, ונקלטו על-ידי הזכרים הדומיננטיים האחרים. מסקנות החוקרים היו שהקולות הבהירו להיפופוטמים מהי החלוקה הטריטוריאלית, מה הם האזורים התפוסים והמאוכלסים סביבם, ומה מצב הנקבות המיוחמות באיזור. הם גם נשלחו ונקלטו כאזהרה לפרטים הנחותים.
החוקרים כינו את התקשורת הזו, המועברת בו זמנית מתחת למים ומעליהם, "תקשורת אמפיבית". ההיפופוטם נח על שפת הנהר, או במים הרדודים, זוקף את אוזניו, נחיריו ועיניו מעל פני המים בעוד פיו, חזהו ושאר גופו הענק טבולים במים. נשיפות אפו מועברות בדרך זו באוויר ובמים כאחד.
חוקרים שבדקו את מבנה חרטומו המוארך של ההיפופוטם גילו שזהו חלל צינורי פנימי, שאורכו כ-45 סנטימטרים וקוטרו כ-10, העובר דרך קנה הנשימה. דרך חלל זה, הקרוי נאסופאריקנס (NASOPHARYNX) עוברים הקולות בדרכם לנחירי אפו. הקולות, העוברים במים, נקלטים בשרירי הלסתות המתרגמות את השדרים. מרכז הלסת, למשל, מגיב לתדרים הגבוהים יותר.
מאחורי עצם הגולגולת ממוקמת האוזן התיכונה והשבלול של ההיפופוטם. האוזן התיכונה מתחברת לתעלת האוזן, המוליכה לאוזן החיצונית, לעצם הגולגולת הנוגעת בלסת ואל השבלול שהוא איבר החוש העיקרי, המשמש לעיבוד האותות. החוקרים הסיקו כי התנודות באוויר מגיעות אל האוזן החיצונית, והתנודות במים נקלטות בלסתות, ולפיכך השמיעה בתוך המים נקראת שמיעת לסתות ((JAW-HEARING.
שמיעת לסתות נמצאה לא מכבר גם אצל החולד, בעל חיים החי במחילות מתחת לקרקע ונפוץ באזורים שונים בישראל. החולד מקיש בראשו בתקרת המחילה, ומייצר את התנודות הסיסמיות. ההיפופוטמים מייצרים סדרות של נקישות דומות לאלה שמייצרים הלווייתנים, המאתרים מזון באמצעות תקשורת פעימות. הואיל והמסרים עוברים במים פי חמישה מהר יותר מהמסרים באוויר, מתנהלת התקשורת של ההיפופוטמים בעיקר מתחת לפני המים.
בשלב נוסף של המחקר הגיעו החוקרים לטנזניה, מצוידים במצלמת וידאו, כדי לתעד שתי טריטוריות צמודות. הבדיקה נעשתה במהלך עונת היובש, כשפני המים יורדים וההיפופוטמים מצטופפים יחד. אחת הטריטוריות נשלטה על-ידי הזכר נקודה-לבנה, ובה היו בין 16 ל-25 פרטים ואילו השנייה על-ידי זכר בשם פרנק, ובה חיו בין שמונה ל-15 פרטים. החוקרים מיקמו גיאופונים (מיקרופונים תת-קרקעיים רגישים מאוד) מתחת לפני המים, כדי לחזק את המסרים התת-קוליים העוברים בהם. על שפת המים הם מיקמו מיקרופונים כדי להגביר את המסרים העוברים באוויר. הם גירו את ההיפופוטמים "לתקשר" באמצעות רמקול, שהשמיע הקלטות של קולותיהם. התוצאה היתה 100 שעות של סרטי וידאו, שתיעדו את המתרחש בין שני הזכרים. המצלמה אפשרה לזהות קולות של רפרוף הנחיריים (NASAL VALVA FLUTTERS), תנועה שנועדה למנוע כניסת מים למחילות האף וקולות שנשמעו כקרקור צפרדעים, שהיו כנראה חלק מפעילות המשחק של ההיפופוטמים הצעירים.
המסרים שפוענחו עד כה הם תוצאות של מחקר ראשוני בלבד. כעת נערכים למחקר משלים, שיפענח את התקשורת הייחודית להיפופוטמים בתנאי שבי למחצה.

אחד מריכוזי ההיפופוטמים הגדולים בעולם מצוי בפארק הלאומי של הרי הוִוירוֺנגִה בזאיר. מאז 1989 נמנו בפארק מדי שנה כ-23,000 פרטים. הפארק משתרע על פני שטח נרחב בזרוע המערבית של הבקע האפריקני. בעונות היובש, כשמצטמצמת כמות המים באיזור, מתקבצים ההיפופוטמים יחד במספרי ענק. שומרי החוק בפארקים מאפשרים להתקרב אליהם עד למרחק של כחמישה מטרים.
ההיפופוטמים מתרכזים בעיקר באגם רוטנזיג (RUTANZIGE) ובאגם ג'ורג' (GEORGE), שבפארק. מפלי המים והזרמים החזקים של הנהרות מונעים את הגעת התנינים מנהר הנילוס ומימת ויקטוריה. בהיעדר התנינים מתרבים הדגים, הניזונים מצואת ההיפופוטמים. עד 1991 נהנו תושבי הכפרים בפארק משפע דגה. לאחרונה דיווחה קבוצת TRAFFIC, העוסקת בשימור חיות בר, שחיילים מצבא זאיר הצטרפו לציד ההיפופוטמים כדי למכור את השנהב, וצמצמו את מספרם באיזור עד כדי מחצית. גם תושבי הכפרים הצטרפו לציד, והם משתמשים בכיסי המרה ובשומן של החיות הגדולות כדי להעשיר את תזונתם וכדי להכין תרופות.
בכמה אזורים נוהגים ההיפופוטמים להחזיר מלחמה שערה. הם תוקפים את סירות הדייגים, ומתנפלים על תושבי הכפרים, שחוצים את הנתיב בו הם צועדים בשעות הלילה, כדי ללחוך עשב. בשמורת המאסאי-מארה בקניה, נערכו בעבר סיורי שיט בנהר המארה (MARA). השיט הופסק לאחר שההיפופוטמים התקיפו את הסירות והטביעו חמש מהן. בקמרון הרגו היפופוטמים ב-1993 שישה דייגים בני כפר אחד. כדי למנוע התקפות דומות החלו הדייגים להרוג היפופוטמים במקומות הכינוס שלהם.
מאלווי (למרות שגם בשטחה צדים היפופוטמים רבים) ידועה כיום כאחת המדינות המובילות במאבק לשימור ההיפופוטמים באפריקה. ייתכן שהסיבה לכך היא שאגם מלאווי, המאוכלס בהיפופוטמים, מכסה חלק ניכר משטחה. בזמביה מעודדים עדיין ציד מבוקר של היפופוטמים. בתמורה לנכונות המבקרים לצוד בהם, מעניקות הרשויות במדינה הנחות על מחירי הכניסה והשהות בפארקים.ציד מבוקר
בפארק הלאומי המלכה אליזבט (QUEEN ELIZABETH NATIONAL PARK), שבאוגנדה הותר ציד מבוקר של היפופוטמים מאז 1957. בפארק זה חיה האוכלוסייה הצפופה ביותר של ההיפופוטמים, 71 פרטים על פני קילומטר רבוע אחד. צואתם העשירה את השטח בחומר אורגני והעלתה את אוכלוסיית הדגים, אך אכילת העשב המסיבית שלהם הגבירה את סחף האדמה, ופגעה בצפיפות הצמחייה. מדיניות הציד המבוקר שהופעלה באופן שיטתי, בעיקר בין 1962 ל-1966, נועדה לפתור בעיה זו. במהלך ארבע שנים ניצודו כ-1,000 פרטים ובשרם נמכר לכפריים. מסקנות מדיניות הציד המבוקר היו כי כדי להפחית את סכנת הסחף, יש לשמור על אוכלוסייה של שמונה פרטים לקילומטר רבוע.
באחד האזורים, בו חיו כ-90 היפופוטמים על 4.4 קילומטרים רבועים, עצר הציד המבוקר את הסחף והצומח התאושש. אבל לא לזמן רב. מספר אוכלי העשב האחרים בשטח גדל מ-40 לכ-180 פרטים, כך שהסחף התחדש בהדרגה. אי השקט הפוליטי בתקופת שלטונו של אידי-אמין דאדא החמיר את המצב יותר, כאשר האכיפה על חוקי שמירת הטבע פסקה. יותר מכך, צמצום אוכלוסיות ההיפופוטמים הביא לירידת גיל הבגרות המינית שלהם מ-12 ל-10 שנים, מספר הגורים גדל בשמונה אחוזים והאוכלוסייה החלה לחזור למימדיה הקודמים.

אבות קדמוניים
פרופסור ג'רולד לוונסטיין מאוניברסיטת קליפורניה בסאן-פרנסיסקו טוען שההיפופוטמים והלווייתנים מוצאם מקבוצת ה- Condylartha, שהיתה קיימת לפני כ- 50 מיליוני שנים. לפי גרסה אחרת החזיר, ולא הלווייתן, הוא "אחיו" של ההיפופוטם ולשניהם היה אב קדמון משותף, שחי בתקופת האיאוקן.
גולגלות ההיפופוטמים הן עבות ביותר ומתאבנות בקלות, מה שמקל על עבודת חוקרי המאובנים. לטענת הפלאונטולוגים, מאובנים שנמצאו בקניה מוכיחים כי ארבעה מינים של היפופוטמים גמדיים, ההיפופוטמים הקדומים יותר, חיו ביערות הגשם של אפריקה מאז תקופת המיוקן (לפני עשרה מיליוני שנים). מין קדום נוסף, ששרידיו התגלו ברוב יבשת אפריקה ובאירופה, חי לפני מיליון שנה. באיים כרתים, סיציליה ומאלטה בים התיכון התגלו מאובנים נוספים של היפופוטם קדום בן אותה תקופה.
מאז תקופת הקרח האחרונה, לפני כ-10,000 שנים, הצטמצמה תפוצת ההיפופוטמים ליבשת אפריקה בלבד. מאחר שלא נמצאו מאובנים של היפופוטמים ביבשת אמריקה מניחים חוקרים, כי הם לא חיו שם מעולם.
המאובנים הראשונים של שני מיני היפופוטמים גמדיים התגלו לפני כ-150 שנים באי מדגסקר. מאוחר יותר נמצאו מאובנים גם בחופי יבשת אפריקה ובהרים. החוקרים משערים כי משני המינים הקדמוניים שנמצאו במדגסקר התפתחו מצד אחד ההיפופוטמים הגדולים, שיצאו לסוואנה ולחופי האי כשהתייבש האקלים, והיפופוטמים קטנים יותר, שהמשיכו לחיות ביערות.
ההתיישבות האנושית, שהחלה במדגסקר לפני 1,500 שנים, תרמה להכחדת ההיפופוטמים באי. התושבים צדו רבים מן ההיפופוטמים, והחיות שנותרו בחיים, איבדו את מקורות מִחְיָתן לאחר שמפלס המים ירד בנהרות ובאגמים בעקבות התפתחות החקלאות.
מאובנים שהתגלו בישראל מעידים, כי אבותיהם הקדמונים של ההיפופוטמים חיו בארץ עוד לפני עשרות מיליוני שנים. שרידי עצמות שנמצאו בנחלים איילון והירקון ובתל קסילה מוכיחים כי היפופוטם ההר המצוי חי בישראל עד תקופת הברזל, לפני כ-3,000 שנים. יחד עימו שכנו בנחלים תניני הנילוס, שנכחדו רק בראשית המאה ה-20.בנהר וביער
כיום קיימים שני מינים של היפופוטמים: היפופוטם הנהר המצוי והיפופוטם היערות הננסי (Choeropsis liberiensis), שניהם משתייכים למשפחת ההיפופוטמיים (Hippopotamidae). שני מינים אלה שונים זה מזה בגודלם, באורח חייהם ובתנאים האקולוגיים בהם הם חיים.
היפופוטם הנהר המצוי שכיח בחלקים נרחבים באפריקה. מלבד זאיר ואוגנדה ניתן למצוא אותו בנהרות בקניה ובטנזניה, בעיקר בפארק הסרנגטי ובשמורת המאסאי-מארה. הוא שכיח באגמי הבקע האפריקני, דוגמת אגם ברינגו ואגם נאייבשה בקניה, ומצוי בנהרות ובמקווי מים רבים גם במדינות דרום היבשת, דוגמת זמביה. כן ניתן לראותו מתחת למים הצלולים של ביצות האוקוונגו (OKAWANGO) בבוצוואנה. בעבר חי היפופוטם זה גם בנהר הנילוס התחתון, בו הוגדר לראשונה במאה ה-18, אך הוא נעלם מהאיזור במאה ה-19.
אורכו של היפופוטם נהר מצוי נע מ-3.3 ל-4.5 מטרים, גובהו בין 1.4 ל-1.65, משקל הזכרים בין 1.6 ל-3.2 טונות ומשקל הנקבות בין 0.7 ל-2.3 טונות. תוחלת חייו 45 שנים ובשבי הגיע גם לגיל 49.
במשך שעות היום החמות שוהים ההיפופוטמים בנהרות, בבורות מים ובאגמים בחבורות של בין עשרה לחמישה פרטים. עם ערב הם יוצאים לאכול עשב ביבשה, בדרך כלל, לבדם. לנקבה מצטרף אחד מצאצאיה, ולעיתים רחוקות כמה מהם. היפופוטם בוגר יכול לחסל עשרות קילוגרמים של מזון צמחי במהלך חמש עד שש שעות. לעיתים צועדים ההיפופוטמים מרחקים ארוכים ביותר. היפופוטם בשם הוברט צעד כ-2,000 קילומטרים, מאגם סנט לוצ'יה בפרובינצית נטאל לפרובינצית הכף בדרום אפריקה. היפופוטם אחר צעד במשך שלוש שנים מרחק מצטבר של 1,800 קילומטרים. בדרך כלל הם אינם צועדים יותר מ-16 קילומטרים. בשנות בצורת הם עוזבים את מרחב המחיה המקורי שלהם, וחוזרים אליו לאחר שטפונות גדולים.
במהלך שהותם במים, מינים שונים של דגים ועופות מגינים על גופם ממתקפות טפילים. דגי לאביו וליפר (Labio velifer) ממשפחת הקרפיוניים (Cyprinidae), הניזונים בדרך כלל מאצות, קוטלים את הטפילים שנדבקים לחלקי גופם הטבולים במים. עופות דוגמת הפטישן, מיני אנפות וזרזירי בקר משמידים את הטפילים בחלקי הגוף הנותרים בחוץ.
היפופוטם הנהר המצוי מזדווג בתוך המים, כשהנקבה מוציאה את ראשה מדי פעם לנשום אוויר. הזכרים הם תוקפניים ביותר בעונת החיזור ולעיתים פוגעים בנקבה בעת המשגל ועלולים אף להטביע אותה. רק 6% מהנקבות מתעברות בשנים שחונות לעומת 37% בשנים גשומות. משך ההריון 240 ימים בממוצע.
לקראת ההמלטה פורשת הנקבה מהקבוצה וממליטה צאצא יחיד במים רדודים, או על הגדה. "התינוק" שוקל בין 25 ל-55 קילוגרמים. לאחר כשבועיים מצטרפת הנקבה שוב אל הקבוצה, ובמשך שמונת חודשי ההנקה הצאצא צמוד אליה, ולפעמים אף נח על גבה.

סכנת הכחדה
ההיפופוטם הננסי נדיר יותר ולפי דיווחים רבים מצוי בסכנת הכחדה ממשית. לא ידוע עליו הרבה משום שהמחקרים עליו מועטים. הוא נפוץ בעיקר ביערות ובביצות מערב אפריקה, במדינות דוגמת ליבריה וחוף השנהב, אך ניתן למצוא אותו גם בגיניאה ובסיירה-ליאון. התלות שלו במים פחותה בהשוואה למין הגדול יותר, והוא ניזון משורשים ומפירות, הצומחים בשולי יערות הגשם הנמוכים ובגדות נהרות ואגמים. אורכו של היפופוטם זה בין 1.5 ל-1.8 מטרים, גובהו בין 70 סנטימטרים למטר, משקלו בין 180 ל-275 קילוגרמים. למעשה גודלו כגודל חזיר, או כגודלו של היפופוטם מצוי צעיר. הוא חי עד גיל 35 ובשבי עד גיל 42.
בניגוד להיפופוטם הנהר המצוי הוא אינו מין חברותי וגודל הקבוצות בהן הוא חי אינו מונה יותר מאשר שלושה פרטים. בניגוד להיפופוטם הנהר המצוי, הזכרים אינם אלימים בעונת החיזור.
שני מיני ההיפופוטמים יכולים לשלוט על סביבתם מתחת למים ומתחת לבוץ תוך מינימום סיכונים. בדומה לתנינים, העיניים, האף והאוזניים משמשים מעין פריסקופ, שמאפשר להיפופוטם להציץ במתרחש מעל פני המים, גם כאשר גופו כולו שקוע בהם. כאשר היפופוטם הנהר המצוי חש בסכנה, הוא צולל ונעלם במים ויכול לבלות שם עד כחצי שעה. בדרך כלל הוא אינו נותר מתחת למים יותר מחמש עד שש דקות.
בין היפופוטם הנהר המצוי, לתנינים ולאוכלוסיות הדגים בנהרות ובאגמים באפריקה, קיים קשר סימביוטי הדוק. ככל שעולה מספר ההיפופוטמים, עולה מספר הדגים ובעקבות כך מספר התנינים.
טעות לחשוב שהאדם הוא האויב היחיד של ההיפופוטמים. גם תנינים, צבועים ואריות תוקפים אותם, בעיקר כאשר הם צועדים ממקווה מים אחד למשנהו. האריות נוטים להתנפל בעיקר על ההיפופוטמים הצעירים. לעיתים רחוקות הם נוטים לתקוף פרטים בוגרים. לפי דיווחי חוקרים, במקרה אחד התקיפו שלוש לביאות זכר בוגר כשהיה בדרכו ממקווה מים אחד לאחר. הוא הצליח להיכנס למים והלביאות, שנותרו זמן מה על גבו, נאלצו להניח לו ולשחות לחוף.
המחקרים החדשים שמתמקדים בהיפופוטמים יסייעו, קרוב לוודאי, לבלימת הציד וההשמדה של בעלי החיים הידידותיים האלה. אלא שכיום כולם כבר חכמים יותר ויודעים היטב שבכך תיפתר רק חלק מן הבעיה. אין לעוסקים בנושא כיום שום ספקות. כאשר ההיכרות עם ההיפופוטמים תשתפר, וגודל הסכנה יובן, יוטלו מגבלות על הציד והם יהפכו להיות מוגנים בדומה לפילים. השאלה היחידה היא אחרי מי יתחילו הציידים הבלתי חוקיים לתור כדי לשלוף מגופם את השנהב. האם יהיו אלה לווייתנים? סוסי ים? ואולי אפילו חזירי היבלות?