"רגינה בלטיקה" היא אחת מהאוניות הענקיות החוצות דרך קבע את מימיו הסוערים של הים הבלטי. יש בה תשעה מפלסים של תאי מגורים, חניונים ומסעדות, מועדוני לילה וחנויות, קזינו, סאונה, בריכה וחדרי ישיבות. התחושה סוריאליסטית לגמרי, משהו בין פרק של "ספינת האהבה" לסרט של דייוויד לינץ'. רטרו ודקדנס. בבר הקריוקי כמה בחורות מזייפות שיר לטבי ידוע, ולא הרחק משם מסיבת רווקים נשפכת מאחד התאים אל עבר המסדרון. באולם הגדול להקה עייפה מבצעת להיטי עבר מתקתקים. האורות הנוצצים כמו בדיסקוטק משנות השמונים מאירים קצין ביטחון שגורר שיכור פיני לחדר צדדי, וכמה ילדים שרצים במסדרון. זוגות בגיל העמידה מהמרים בשולחן בלק ג'ק וריח של סיגריות ספוג עמוק בשטיחים. בבוקר שלמחרת, עם אור ראשון, האונייה עוגנת בנמל של ריגה (Riga). אחרי הירידה מהאונייה וביקורת הדרכונים, אני מתחיל לחרוש את העיר. אומרים שריגה היא שילוב מרשים של מזרח ומערב, שיש לה היסטוריה מרתקת וסגנון בנייה מרשים. ואכן, אתרים מקוריים ומשוחזרים הבנויים בשלל סגנונות משרטטים לה קו רקיע עדין וצבעוני של צריחים, גגות רעפים, קשתות ומגדלים. כל זה נשמע מבטיח למדי, אבל אני באתי לכאן בשביל משהו אפל יותר, טרגי אפילו. הסיור בעיר חושף היסטוריה של 800 שנות כיבושים. בתוך האידיליה של העיר העתיקה אני מוצא שרידים מזמן הכיבוש הרוסי, הגרמני והשוודי ומתחיל לשקוע בסיפור הפחות אידילי שלשמו באתי. סיפור, שכמו סיפורים אירופיים רבים אחרים, מתחיל ב־1939.
כלים במשחק הפוליטיקה הבינלאומית ב־23 באוגוסט 1939 חתמו במוסקבה שרי החוץ של גרמניה ורוסיה על הסכם אי התקפה ביניהן. ההסכם, שנקרא ריבנטרופ־מולוטוב, על שם שרי החוץ של שתי המדינות, כלל גם נספח סודי ובו חילקו הרוסים והגרמנים אזורי השפעה באירופה וציירו מפות חדשות של היבשת למקרה של מלחמה. כשהתחילה המלחמה, לטביה ושאר המדינות הבלטיות סופחו למעשה לברית המועצות, פולין נכבשה וחולקה, מלחמה פרצה בין פינלנד לרוסיה, ושאר מדינות אירופה נזרקו למערבולת של שינויי גבולות ומשטרים, לתופת של טבח וגירושים. בלטביה, שזכתה להיות עצמאית רק במשך מעט יותר מעשרים שנה, היו שנות הכיבוש הראשונות קשות. כוח צבאי, סכמים כפויים ובחירות מזויפות הפכו אותה לרפובליקה סובייטית מן המניין. הרוסים השתלטו על כל תחומי החיים, ביטלו חירויות בסיסיות והטילו על המדינה משטר של פחד, עינויים וטרור. מאות אסירים נורו למוות ונקברו בקברים המוניים, ובלילה אחד ביוני 1941 גורשו יותר מ־15 אלף בני אדם, בהם אלפי ילדים ונשים, למתקני כליאה בסיביר. בסוף חודש יוני של אותה השנה פלשה גרמניה לברית המועצות והשתלטה גם על לטביה, לשמחתם של לטבים רבים, שהיו למודי סבל מהסובייטים. רבים אף שיתפו פעולה עם הנאצים מתוך תקווה לימים טובים יותר. אבל הימים רק נעשו גרועים יותר. ימי מחנות ריכוז ועבודות כפייה. עשרות אלפי יהודים רוכזו ונרצחו בבורות הריגה, לעתים בעזרת שכניהם הלא־‐יהודים. לטבים רבים גויסו לצבא הגרמני, ובסוף המלחמה, משעברו הלטבים שוב לשליטה רוסית, הם גויסו לצבא האדום. כך היו הלטבים לכלים בלוח המשחק הגדול של הפוליטיקה הבינלאומית, ועשרות אלפים מהם נקטלו בשדות הקרב של מלחמה שהם אפילו לא היו בה צד. תחת המשטר הסטליניסטי היתה לטביה למעין בסיס צבאי ענקי וסבלה מדיכוי פוליטי קשה. המאזן הדמוגרפי שלה השתנה עם הגירת מאות אלפי רוסים אליה, וקשריה עם המערב נותקו. היא נשארה קולוניה רוסית עד סוף שנות השמונים של המאה העשרים. מוזיאון הכיבוש של לטביה (Latvijas Okupacijas Muzejs) מספר על החיים תחת משטרים טוטליטריים. הבניין השחור וחסר החלונות מציג עדויות ומסמכים היסטוריים, תמונות מימי הכיבוש ואפילו שחזור של גולאג סובייטי. עצוב שם. ליד בניין ששימש בעבר את הק.ג.ב אני מוצא אנדרטה שהוקמה לזכר מגורשי 1941: "בבניין הזה", כתוב שם, "בשנות הכיבוש הסובייטי, הארגון לביטחון המדינה (ק.ג.ב) כלא, עינה, רצח והשפיל את קורבנותיו". השיטה הסובייטית היתה, כידוע, ההפך המוחלט מחזונו של מרקס ומתוכניותיו של לנין. במקום חברת רווחה שוויונית, מודעת ומתקדמת, יצרו סטלין ותומכיו עיוות מפלצתי של חברה אכזרית, ענייה ומפגרת. אבל במקרה הלטבי, הדיכוי הוליד גם התנגדות.
דרוש אירוע מכונן בקצה ה"באסטיון" (Bastejkalns) – הפארק הפסטורלי שמפריד את ריגה העתיקה מהחדשה – יצבת אנדרטת החירות (Brivibas Piemineklis). משמר כבוד למרגלותיה, לטבים שואפי חירות מפוסלים בתחתיתה, והגברת חירות עצמה עומדת גבוה ממעל ואוחזת בשלושה כוכבים, סמל למחוזותיה ההיסטוריים של לטביה. פעם נהגו לשלוח לסיביר מקומיים שהניחו לרגליה פרחים, מפני שמאז 1935 היא מייצגת עצמאות, חירות ומאבק.בסוף שנות השמונים אורגנו כאן ובמקומות אחרים בעיר הפגנות אנטי סובייטיות רבות משתתפים. הימים היו ימי שלטונו של גורבצ'וב בברית המועצות, ותנועות התנגדות וזכויות אדם צצו בכל רחבי האימפריה. אבל ההפגנות לא הספיקו. היה צורך באירוע מכונן, אירוע מיתי שיצפו בו בהשתאות בכל העולם, כדי להצליח להניע את תהליך העצמאות המקרטע. זה בידיים שלנו ב־23 באוגוסט 1989, חמישים שנה בדיוק אחרי שנחתם ההסכם שחרץ את גורלה של לטביה, כארבעה מיליון כפות ידיים בלטיות הושטו זו אל זו. למשך רבע שעה אחזו ידיים קטנות של ילדים בידי הוריהם הגדולות, ידיים צעירות חברו לידיים מבוגרות, ידיים מסוקסות פגשו בידיים עדינות, ידי פועלים החזיקו ידי סטודנטים. סך הכל כשני מיליון אנשים. זאת היתה השרשרת האנושית הארוכה ביותר בהיסטוריה שנודעה עד אז.היא התחילה בטאלין (Tallinn), בירת אסטוניה, והסתיימה בווילנה (Vilnius), בירת ליטא. המרכז היה בריגה. 600 קילומטרים של מחאה וזעקה לעצמאות.שידורי רדיו סינכרנו את המשתתפים, טקסים אורגנו במקומות שונים, והתקשורת שידרה את התמונות לעולם הגדול. לא פשוט לארגן אירוע כזה. צריך תיאום, הסעות, אבטחה, צריך שילוב של לוגיסטיקה קפדנית ותמיכה עממית ספונטנית. את כל אלה ארגנו תנועות השחרור של המדינות הבלטיות."השרשרת שחררה אנרגיה אנושית אדירה", אמר רומואלדס רזהוקס, חבר פרלמנט לטבי ואחד מהמארגנים, "אף אחד כבר לא היה יכול להחזיר אותה לבקבוק". נשיאת לטביה, ואירה ויקה פרייברגה, קראה לזה "פעולת מחאה לא אלימה, אדירת ממדים ומקורית, שעוררה את תשומת לב המערב והסעירה את מחשבותיו". אבל לשרשרת יש הקשר רחב יותר מעניינן של המדינות הבלטיות. היא קשורה למאבק שעדיין מתרחש על עיצוב דמותה של אירופה.בשנות השמונים התקיימו מהלכים היסטוריים במוקדי הכוח של ברית המועצות. גורבצ'וב וגורמים אחרים ניסו, במסגרת הגלסנוסט, לפתוח את המדינה הסובייטית וליצור בה תהליך של בנייה כלכלית מחודשת – "פרסטרויקה" – שמטרתה היתה להפוך את ברית המועצות למדינת רווחה סוציאליסטית, דמוקרטית ומודרנית. מרכיב חשוב בתהליך היה אמור להיות שחרור, פיתוח ודמוקרטיזציה של הקולוניות הסובייטיות. ואולם בניגוד לתוכניותיו של גורבצ'וב, מקצת האליטה ברוסיה – בתמיכתם של כוחות עולמיים בעלי עניין – העדיפו את התמוטטותה המוחלטת של האימפריה ויצירת שוק חופשי פרוע במקומה. זה היה עתיד להיות גן עדן לאוליגרכים רבי עוצמה, אבל לכל השאר – גיהינום של גזל, עוני ואבטלה, עולם של ניצול משאבי הטבע ושל ספסרות בבורסות העולם. המקרה הבלטי מראה שגם כוחות שמנסים לחולל שינוי ממניעים טהורים יכולים להיות מנוצלים על ידי בעלי אינטרסים כלכליים ופוליטיים.בסופו של דבר ברית המועצות לא "התמוטטה" ולא "קרסה" כשם שנהוג לעתים לומר. היא עברה הפיכה מתוכננת, והמאבק בה עודנו נמשך. גם בלטביה המאבק לא הוכרע עדיין, ובכל זאת, לקראת סופו של הסיור בריגה, אני מנסה להבין מה נשאר מסיסמאות השרשרת האנושית שנראו כה מבטיחות. המחיר הכבד של העולם החדש אף שריגה המודרנית היא בירה מערב אירופית לכל דבר, נשאר בה משהו ממזרח אירופה. ככל שאני עושה את דרכי דרומה מהמרכז היא נוצצת פחות ופחות. בצד השני של רחוב יאנברה (Janvara) אני מוצא את השוק המרכזי (Centraltirgus) הממוקם בתוך חמישה האנגרים ענקיים, ולצדם. חקלאים פורשים כאן את מרכולתם ושוקלים אותה במאזניים עתיקים, יש דוכני בשר, דגים וגבינות, חנויות סדקית מיושנות וסופרמרקטים שמשתדלים להקרין שפע אבל לא כל כך מצליחים. בחוץ מלוכלך ורועש, פקק תנועה גדול משתרך בכביש הראשי, ובבר מקומי מהגרים שותים וודקה ושומעים שירים רוסיים מטייפ ישן.המציאות כאן לא פשוטה עכשיו. עשרות אלפי לטבים שהיו לאזרחי האיחוד האירופי היגרו מביתם בניסיון למצוא חיים טובים יותר במערב אירופה. את מקומם תפסו מהגרים מהמזרח. אלה מעוררים את השד הלאומני. במאמר שקראתי בניו יורק טיימס מסופר על מתח גזעי, פערים חברתיים, עוני וניכור. צעיר מקומי מצוטט שם: "הרוסים פולשים אלינו כבר חמישים שנה. אנחנו לא צריכים פלישה נוספת".בצד השני של העיר עומד בית שג'ון פ' קנדי התארח בו ב־1939 (Kenedija Nams), שנים רבות לפני שהיה לנשיא ארצות הברית. מעניין לפגוש את קנדי כאן, במדינה שהיתה, ואולי היא עדיין, קורבן לניצול אינטרסנטי תחת סיסמאות של חירות ושלום. "לאיזה שלום אני מתכוון?" שאל קנדי כמה חודשים לפני שנרצח, "לא שלום של קברים ולא ביטחון של עבדים, אלא שלום אמיתי, כזה שהחיים עלי אדמות יהיו ראויים לו, כזה שמאפשר לאומות ולבני האדם לצמוח ולצפות לחיים טובים יותר לילדיהם".את הדרך חזרה מריגה אני עושה על אותה האונייה שהגעתי בה. החוויה כבר לא משעשעת כל כך. כבר הרבה אחרי חצות. בדיסקוטק הסתיים מופע סמי־ארוטי, בני זוג ברחבת הריקודים נתלים זה על זה, עייפים ומשועממים. צעירים ממסיבת רווקים מטרידים נערות ליווי מאסטוניה. בבר הקריוקי שתי בנות עשרה ששתו יותר מדי מתגודדות בפינה, אחת מהן בוכה. קצת עצוב כאן עכשיו, והכל מתחבר לי עם הדברים שאני קורא על לטביה שגילתה כי לעולם החדש שלה יש מחיר כבד. סחר בבני אדם, הגירת עבודה, זנות, סמים ופערים חברתיים הם חלק מהמחיר הזה.ריגה מזכירה – למי שעוד זקוק לתזכורת – שבסופו של דבר, אחרי כל האינטרסים הכלכליים והמלחמות הפוליטיות, החברה האנושית זקוקה לפתרונות חברתיים ואנושיים יותר ממה שהוצע לה. "בחשבון אחרון", הוסיף קנדי הרבה שנים אחרי שביקר כאן והרבה שנים לפני שאני באתי, "החיבור הבסיסי ביותר בינינו הוא שכולנו חולקים את כדור הארץ הזה, כולנו נושמים את אותו האוויר, כולנו רוצים בעתיד טוב לילדינו וכולנו בני תמותה". |
נסיעה לריגה, בירת לטביה, היא מסע מרתק אל אחד הסיפורים הפוליטיים העצובים של המאה העשרים. יש שיאמרו שהשעבוד נגמר עם התפרקות ברית המועצות. אחרים טוענים שהוא נמשך, אלא שיש לו פנים אחרות עודכן 23.7.17 |
Array
(
[continent] => WP_Term Object
(
[term_id] => 551
[name] => אירופה
[slug] => europe
[term_group] => 0
[term_taxonomy_id] => 551
[taxonomy] => location
[description] =>
[parent] => 0
[count] => 3867
[filter] => raw
[term_order] => 0
) [country] => WP_Term Object
(
[term_id] => 601
[name] => לטביה
[slug] => latvia
[term_group] => 0
[term_taxonomy_id] => 601
[taxonomy] => location
[description] =>
[parent] => 551
[count] => 23
[filter] => raw
[term_order] => 0
) )