היורדן – הרובע הציורי באמסטרדם

לידי, תושבת היורדן, יושבת על מדרגות ביתה בבוקרו של יום ראשון. "השכונה הזאת היא כמו כפר קטן", היא אומרת

לה לִידִי, והיא מאושרת לפגוש מישהו חדש בשעת בוקר מנומנמת שכזאת. "בואי, בואי, שבי קצת", היא מצביעה על מדרגה פנויה, "מאיפה את?" כשאני שואלת איך ידעה שאני לא מפה, היא פורצת בצחוק. "השכונה הזאת היא כמו כפר קטן, כולם מכירים את כולם".
השכונה של לידי, שכל תושביה הוותיקים מכירים זה את זה, נקראת יוֹרְדָן (Jordaan). זהו רובע ציורי ומקסים המשתרע ממערב לטבעת התעלות שמקיפה את מרכז העיר, ונתחם על ידי שלוש תעלות ורחוב אחד (ששמו מעיד כי היה בעבר תעלה שיובשה): התעלות  פרינסנחרכט (Prinsengracht) ממזרח, בראוברסחרכט (Brouwersgracht) מצפון, ליינבנסחרכט (־Lijnbaansgracht) ממערב, ורחוב רוזנחרכט (Rozengracht)מדרום. מי שישוטט ברחובות הצרים, בין הגלריות המעודכנות ובין בתי הקפה האופנתיים, יתקשה להאמין שבעבר הלא רחוק היתה פה שכונת עוני עלובה, שמפעלים ניצבו במרכזה וביוב זרם בתעלותיה.

תושב השכונה בבר בשם קפה פאפניילנד, שנפתח ב-1642 והוא אחד מ"הברים החומים" הוותיקים באמסטרדם. "הברים החומים" קיבלו את שמם בשל קירותיהם, שהפכו חומים לאחר שנים של עשן סיגריות

חופרי התעלות ובוני הגשרים
בתחילת המאה ה־17 נחפרו רוב התעלות האופייניות לאמסטרדם, ועל גדותיהן נבנו בתי מגורים יפים ומרווחים לעשירי העיר. בתי החרושת והמפעלים נדחקו ממערב ל

תושבי הבתים לאורך רחוב לינדנסטראט ברגע שכונתי אופייני. האווירה בשכונה היא התגלמות ה"חזליך" – ביטוי הולנדי שפירושו אווירה של חמימות ונינוחות

פרינסנחרכט, תעלת הנסיך, הרחק מהאפים הענוגים ומהאוזניים העדינות של הדיירים בבתי התעלה. בצמוד למפעלים ולמבשלות השכר נבנו בצפיפות בתי מגורים לפועלים, לחופרי התעלות, לבוני הגשרים ולבעלי המלאכות הזעירות. בהמשך עברו להתגורר כאן גם מהגרים, בהם יהודים רבים.
יש כמה גרסאות לשם השכונה: הגרסה המקובלת היא שזהו שיבוש של המילה הצרפתית "גן" (Jardin), אולי על שום הגינות שבחצרות הפנימיות הפזורות בשכונה, ואולי כמחאה סרקסטית על הריחות הרעים שנדפו מבתי המלאכה. על פי גרסה אחרת התושבים האדוקים בחרו לקרוא לשכונתם על שם הירדן, הנהר שלנו, או לחלופין על שם נהר צרפתי בעל שם דומה (Jordanne), שזורם באזור שממנו הגיעו לשכונה מהגרים רבים.
על דבר אחד כולם מסכימים: במשך מאות שנים היתה שכונת יורדן אחד האזורים הצפופים והעניים באמסטרדם. ביוב זרם בתעלות, הריחות והרעשים מבתי החרושת היו בלתי נסבלים, ובדירות הזעירות הצטופפו משפחות של עשר נפשות ויותר. בעצם, בתחילת שנות השישים של המאה העשרים היתה השכונה במצב כה גרוע, עד שעיריית אמסטרדם שקלה להרוס אותה עד היסוד ולבנות על אדמתה בנייני מגורים מודרניים.
תושבי השכונה הוותיקים, מתוגברים באמנים ובסטודנטים שחיפשו דיור זול קרוב למרכז העיר, יצאו במחאה נגד התוכנית. מחאתם נפלה על אוזניים קשובות, והעירייה החלה בפרויקט שיקום נרחב. את התוצאות אפשר לראות היום בכל פינה ברחבי היורדן: מפעלים נסגרו והיו לחללי עבודה לאמנים, חזיתות הבתים שופצו, מבנים שנטו לנפול נתמכו בקורות עץ, והבניינים החדשים שנבנו שמרו על הסגנון האופייני. השיפוץ המרובה, הבתים הציוריים והאופי האמנותי של השכונה לא נעלמו מעיניהם של היאפים ומתעשרי ההיי־טק, והם החלו לקנות כאן דירות. כתוצאה מכך האמירו מחירי הבתים, נפתחו חנויות ומסעדות שמיועדות לקהל החדש, ומה שהיה פעם שכונת עוני עלובה שבעלובות היה לאזור יוקרתי ומבוקש, שדייריו הוותיקים בקושי יכולים להרשות לעצמם לגור בו."כל זקן שמת פה, הדירה שלו מיד נמכרת תמורת הון עתק לצעירים עשירים", אומר במרירות בעל חנות עיתונים ליד כיכר נורדרמרקט (Noordermarkt). הוא עצמו עזב לפני כשנה את דירתו השכורה ביורדן ועבר להתגורר מערבה משם, בשכונה ש"הצעירים העשירים" טרם נשבו בקסמה. 

עירוב עליז של קונים ומוכרים
לרגלי האורגן הגדול בכנסיית נורדרקרק (Noorderkerk) יושבות שתי בחורות יחפות, לבושות במכנסי ג'ינס ובגופיות משי דקיקות. הבלונדינית השברירית עוצמת עיניים, הג'ינג'ית היפהפייה מתפקעת מצחוק. לפניהן עומדת צלמת ויורה לעברן הוראות בהולנדית. עוד מעט ייערך פה קונצרט של מוזיקה כנסייתית, ואנשים מתחילים למלא

חצר פנימית (הופייה) ברובע יורדן. ייתכן ששם השכונה נגזר מהמילה "גן" בצרפתית, על שום ההופייס הרבים הפזורים בשכונה

את הכנסייה. אני שואלת את הצלמת מי הן הבחורות היחפות האלה. "הן זמרות של שירי נשמה, ואני מצלמת את עטיפת הדיסק שלהן", היא מסבירה וצוחקת. "נכון שהן נראות כמו מלאכיות? הייתי חייבת לצלם אותן בכנסייה".
כמה צעדים משם, השוק בכיכר נורדרמרקט תוסס ומלא חיים. אפשר למצוא פה עירוב מרנין של חפצים מיד שנייה, יונים וארנבות, ירקות אורגניים, פטריות שנראות כאילו גדלו ביער האפלולי של הנזל וגרטל, ריבות מתוצרת עצמית, משקאות בצבעים מוזרים (אולי גם הם באו מאותו היער האגדי?), לחמים, עוגות ומה לא. כמה סיבובים בין הדוכנים, נבירה נוסטלגית בערמה של כפתורים ו"פרסים" (חצי יורו לכל פריט), נשנוש של שתי גבינות מדהימות שמוצעות לטעימה באחד הדוכנים – והרעב מנצח את הסקרנות.
אני נבלעת באפלולית הנעימה של קפה החראד (Cafe Hegeraad) שבפאתי הכיכר. יש פה עירוב עליז של קונים ומוכרים מהשוק; יאפים בשנות השלושים לחייהם, עם סלי קש מעוצבים שמתוכם מציצות חסות מסולסלות וצנוניות זעירות, חולקים שולחן עם קשישים לבני שיער וסמוקי לחיים. על אדן החלון הרחב ילדה יפה כמו ציור מודדת תכשיטי פלסטיק צבעוניים. המוכרת מדוכן הגבינות עוצרת ליד אחד השולחנות לפטפוט קצר עם דוורית במעיל גשם כתום, שמחסלת בזריזות עוגת תפוחים עם הר של קצפת.
לא במקרה אני, הזרה היחידה בבית הקפה, מרגישה פה כל כך בנוח. "האנשים פה מאוד חברותיים", אומר מוֹהְסִין, תושב השכונה ב־12 השנים האחרונות. "אני מכיר את רוב האנשים שאני פוגש ברחוב ויודע איפה כל אחד מהם גר. גם את מי שאני לא מכיר בשם, אני מזהה בפנים. כולם מברכים פה את כולם בבוקר טוב ובערב טוב". כשהוא רואה שאני מפשפשת בתיקי בחיפוש נואש אחרי עט הוא ממהר לשלוף עט מעוצב למשעי. "זה בסדר, שמרי אותו למזכרת," הוא אומר כשאנחנו נפרדים, חברים לשנייה שלא יפגשו שוב.

הרבה אנשים יקרים
על גדת ליינבנסחרכט, התעלה שתוחמת את היורדן ממערב, עומדת אנפה אפורה, ציצת הנוצות שלה מתבדרת ברוח. דבר לא מפריע את מנוחתה: לא האנשים שחולפים ברחוב, לא המכוניות שחוצות את הגשר, אפילו לא דורון הצלם שמתקרב אליה מאוד ומצלם אותה מכל זווית אפשרית.
למרות שזאת שעת צהריים ואנחנו נמצאים בעיבורה של עיר גדולה ותוססת, יש משהו מאוד הגיוני בהימצאותה של האנפה דווקא במקום הזה. שלא כמו התעלות המצועצעות

מציאות בשוק הפשפשים המתקיים בכל שבת לאורך רחוב לינדנסטראט

של מרכז העיר, ליינבנסחרכט היא מין פיסת טבע לא מטופחת. לאורך צדה האחד עוגנים בתי סירה שלא היו מככבים בשום גלויה מחנות מזכרות: על הסיפונים אפשר למצוא עירוב עליז של צמחי תבלין, חתולים פרועי שיער, אופניים חלודים, כיסאות שבורים, צעצוע ישן שנשכח. המרפסות האחוריות של השיכונים ברחוב שמעבר לתעלה יורדות ממש עד קו המים וחושפות את הקשר של דיירי הדירות לתעלה: גלגל הצלה קשור לסורגי מרפסת אחת, סירה קטנה קשורה לאחרת.
השיטוט לאורך התעלה הפרועה הזאת חושף צד נוסף של היורדן, שונה מאוד מהמעדניות המשובחות ומהגלריות היוקרתיות, וראוי לו שיסתיים ברחוב לינדנסטראט (Lindenstraat) – במיוחד בשבתות, שכן אז משנה הרחוב את פניו המהוגנות והופך לכל אורכו שוק שאפשר לתאר אותו כ"שוק בצלאל פוגש את שוק הכרמל". דוכן גבינות נושק לדוכן של חולצות מפוליאסטר בעשרה יורו; מוכר נקניקים מתחכך במוכרת פרחים; דוכן חזיות צמוד לדוכן של סרטי די.וי.די וקנקני קפה בזיל הזול.לא הרחק משם, בקצה הצפוני של היורדן, סבך של סמטאות מוביל לאי. ואן וויס (A van Wees), מזקקת השיכר האחרונה שעדיין פועלת בשכונה. מייצרים כאן 15 סוגים של ג'ין הולנדי, ייניבֶר (Jenever), בשיטות שכמעט לא השתנו מאז שנת 1872. וויליאם, שעובד במזקקה יותר מ־45 שנה, לוקח אותנו לסיור מאולתר שמסתיים בחדר האוכל של העובדים. "תשתי, תשתי", הוא מוזג נוזל חום לתוך גביע דקיק, "את תאהבי את זה". הוא צודק. "כשרק התחלתי לעבוד פה, היו באזור המון מפעלים: לשמנים, לרהיטים, לזכוכית", הוא אומר, "עכשיו אפשר למצוא במקומם הרבה אנשים יקרים וחנויות מעוצבות. בעל המזקקה שאני עובד בה קיבל המון הצעות למכור את הבניינים שלו, אבל הוא מסרב. הבעיה היא שהוא כבר בן 65, אז אני מניח שלא יעברו שנים רבות עד שיקומו פה דירות פאר".

שנים של עשן סיגריות
טִיל יושב לשולחן שליד החלון וקורא עיתון. אני מביטה בו, מרימה עיניים לדמות שמצוירת בתמונת השמן שתלויה על הקיר מעליו, ושוב

טיל, בעליו של "הבר החום" קפה פאפניילנד, יושב מתחת לציור המתאר את דמותו. הוא יושב וקורא עיתון ליד השולחן החביב עליו כבר יותר מ-35 שנה

מביטה בו.  פתאום אני מבינה: האדם שמצויר בתמונת השמן כשהוא קורא עיתון הוא בעצם טיל, שיושב מתחת לדמותו המצוירת וקורא עיתון. כן, הוא מאשר, אחד הלקוחות הקבועים צייר אותו יושב לשולחן החביב עליו, עושה מה שהוא אוהב לעשות כבר יותר מ־35 שנה, מאז היה לבעליו של קפה פאפניילנד (Cafe Papeneiland), אחד מ"הברים החומים" הוותיקים בעיר. הברים החומים (Bruine Cafes) קיבלו את שמם בשל קירותיהם, ששנים של עשן סיגריות ומקטרות הפכו אותם חומים. בניגוד לשמם, הם לא בדיוק בתי קפה אלא פאבים. אמנם אפשר למצוא באמסטרדם בעלי ברים שריהטו את המקומות שלהם ברהיטים משוק הפשפשים וצבעו את הקירות בחום, אבל אין חשש שזה המקרה בקפה החום של טיל: הוא נפתח ב־1642, שנים לא רבות אחרי ששכונת יורדן נבנתה. האווירה פה היא התגלמות הביטוי ההולנדי "חֶזֶלִיך" (gezellig), שפירושו אווירה של חמימות ונינוחות. גם אם לא קל להסביר במדויק את אווירת ה"חזליך", קל מאוד להיסחף לתוכה. בדיוק דקה אחרי שהתיישבנו בקפה פאפניילנד, דורון מוזמן להצטרף לדיון סוער שנערך בשולחן הסמוך – על איכותן של בירות בלגיות לעומת הולנדיות. כמי שאינה שותה בירה אני מתקשה להצטרף לשיחה, אבל האישה היחידה בשולחן הסמוך  מסרבת לוותר ומציעה דיון חלופי על טיפשותם של הגברים ההולנדים לעומת עמיתיהם הבלגים. "סוֹלוּט", היא מרימה את כוס הבירה שלה. "סולוט", אני מרימה את כוס היין שלי. עוד חברה לרגע מהיורדן.