דרך ארוכה עשינו לכאן, אל רוסלין (Rosslyn), עיירה נידחת למדי בסקוטלנד, כדי להתחקות אחר פתרון לתעלומה: חידת מסעו של האביר הסקוטי סר הנרי סנט קליר ליבשת אמריקה ב־1398, כמעט 100 שנה לפני כריסטופר
קולומבוס. יש הטוענים כי המסע הזה לא היה ולא נברא. אחרים מאמינים שהמסע אכן התקיים, וכי בין כותליה של כנסיית רוסלין הקטנה נמצאת ההוכחה. זו אינה התעלומה היחידה הקשורה בכנסיית רוסלין. הרבה אגדות נקשרו במקום. אחת מהן מספרת, שבכל פעם שאחד מבני משפחת סנט קליר מת מוות אלים, נדלק אור בכנסייה, מעצמו. הפעם האחרונה שהדבר התרחש היתה ב־1945, כשאחד מצעירי המשפחה, טייס בחיל האוויר המלכותי הבריטי, נהרג בקרב במלחמת העולם השנייה. דמותו מונצחת באחד הוויטראז'ים בכנסייה, בדמות מלאך בקסדה, מגפיים וסרבל טיסה. על אף שרוסלין אינה מוזכרת כאטרקציה ברוב מדריכי המטיילים של סקוטלנד, יש בה תנועה ערה למדי של מבקרים. רבים מהם אינם תיירים רגילים. מיסטיקנים, בונים חופשיים, חברים בכיתות מסתורין וסתם נשמות רומנטיות – כל אלה מוצאים את דרכם אל הכנסייה ואל חורבותיה של טירת רוסלין הסמוכה. גם אנחנו לא היינו תיירים רגילים. עבורנו היתה רוסלין תחנה אחרונה במסע ארוך, שתחילתו בירושלים לפני 900 שנה בדיוק. מרכזו של מרכז העולם עבור הצלבנים, ירושלים היתה מרכז העולם. גאולת קבר ישו מידי המוסלמים היתה בבחינת משאת נפש, והשתלטות על העיר – אקט של איחוד מיסטי־דתי עם ירושלים של מעלה. הצלבנים ניצרו את כל הנקרה בדרכם. מבנים איסלאמיים הפכו לכנסיות. כיפת הסלע היתה לטמפלום דומיני (כנסיית האדון), ומסגד אל־אקצא הפך לטמפלום סולומוניס על שם מקדש שלמה, שעמד שם לאמונתם. בטמפלום סולומוניס השביע ב־1119 איג דה פאיין (Hugues de Payns), ראש המסדר הטמפלרי, את
שמונת חבריו לעוני, ציות, התנזרות והגנה על הצליינים העושים את דרכם למקומות הקדושים לנצרות. מסדר הטמפלרים, אבירי ההיכל בשנים הראשונות לקיומו של המסדר לא היו לטמפלרים חיים קלים. הם ניהלו קרבות בלתי פוסקים עם המוסלמים והיו מוכי עוני, חום, צמא, פשפשים ויתושים. אבל ב־1126 הכל השתנה. דה פאיין, המנהיג, חזר לצרפת והשיג למסדר פטרון רב השפעה בעולם הכנסייתי, התיאולוג והמטיף הצרפתי שהוכרז לקדוש, ברנאר דה קְלָארְבוֹ. דה קלארבו לקח את תשעת ההרפתקנים המיסטיקנים תחת חסותו והפך אותם ל"צבאו של ישו", הכפוף ישירות רק לאפיפיור, ולא לשום מלך או שליט חילוני אחר. בזכות דה קלארבו הגיעו לטמפלרים תרומות עצומות והרבה תומכים ומצטרפים חדשים. תוך זמן קצר הפך המסדר מחבורה של אבירים עניים ואידיאליסטים לאחד המסדרים הגדולים, העשירים ורבי ההשפעה בתקופתם. היו להם אלפי אחוזות, מבצרים ומפקדות בכל רחבי אירופה, הון רב – שלל מהערים הכבושות, מיסים מהאחוזות, וכמסדר דתי, גם פטור ממס. כדי לחלוש על הנכסים העצומים הללו הם פיתחו שיטות מינהל מהמתקדמות באירופה של ימי הביניים. אחד השכלולים הנזקפים לזכותם הוא המצאתן של המחאות הנוסעים (traveller checks). בדרך למסע צלב, ניגש הטמפלר ללשכת הטמפלרים הסמוכה לעיר מגוריו בצרפת, בספרד או באנגליה, מסר את כספו, קיבל פתק ופדה את הממון בארץ ישראל – תוך הפרשת עמלה למסדר, כמובן. עם המתאבדים השיעים אחד הסיפורים הממחישים זאת הוא דיווחו של הדיפלומט הדמשקאי אוסאמה אבן מונקידא. בביקורו בירושלים כיבדו אותו עמיתיו הטמפלרים בזכות להתפלל
בכנסייתם, מסגד לשעבר, כשפניו מזרחה לעבר מכה. לכנסייה נכנס לפתע טמפלר צעיר, והניף חרב על הכופר "מחלל הקודש". הטמפלרים הגנו על המוסלמי מפני האביר הנוצרי, והתנצלו בפניו ש"הצעיר הגיע זה עתה מאירופה ואינו מכיר את חוקי המקום". רבים מהטמפלרים התעניינו גם בדתות של המזרח התיכון, בקבלה, ב"גיאומטריה מקודשת" שהתגלגלה עוד מחוגי הפיתגוראים, בדת הדרוזית הסודית ובכיתות שיעיות מיסטיות של האיסלאם. אחת מאותן כיתות שיעיות היו החשישיים, כת אסמעילית של לוחמים־מתאבדים. לא הרבה ידוע עליהם, והעובדות המעטות מהולות בהרבה דמיון ואגדה. ככל הנראה, הם הגיעו לאיזור ארץ ישראל וסוריה מההרים שליד הים הכספי, וסרו למרותו של חסן אבן א־סבאח, מדען, משורר וממציא הטרור המודרני. החשישיים מוזכרים אצל מרקו פולו, שתיאר את שיטות הפעולה של א־סבאח, שכונה גם "השייח" או "הזקן מן ההר". מרקו פולו מתאר את הבוסתן הנפלא של הזקן, גן סתרים שבו צומח כל פרי בעולם, ובו נחלים, מוסיקה ורקדניות. לשם לקח הזקן מההר את הגברים הצעירים, שיועדו להיות לוחמים בצבאו, הרעיף עליהם מותרות, תענוגות וחשיש, שעל שמו נקראת הכת. אחרי שהזקן יצר בצעירים תלות פסיכולוגית בו ובסם, הם היו בשלים להצטרף לארגון. הוא שטף את מוחם לצאת ולרצוח את אויביו, גם במחיר חייהם שלהם. בתמורה, הבטיח, יגיעו לגן העדן. "איש לא הצליח להימלט, אם השייח רצה במותו", כתב מרקו פולו. יחידות ההתאבדות הללו הן מקור השם "פדאיון", שנתן את השראתו לארגוני טרור פלסטיניים, ומהשם חשישיים (חשאשין, "מכורים לחשיש" בערבית, הפך לאסאסין בצרפתית) נגזרה גם המלה להתנקשות פוליטית, Assassination. יש הטוענים שהיו קשרים בין הטמפלרים לחשישיים על בסיס של ברית נגד אויב משותף: המוסלמים הסונים. גם הטמפלרים וגם החשישיים עירבו אדיקות דתית עם משמעת צבאית, אלה ואלה הקפידו על היררכיה נוקשה, ציות עיוור למנהיג ומבנה של סודיות וחיפוי הדדיים. אפילו המדים שלבשו היו דומים: הטמפלרים לבשו גלימות לבנות עם צלבים אדומים, החשישיים לבשו טוניקות לבנות עם חגורות וכיפות אדומות. יום שישי ה־13
חדשה להילחם למענה. העוינות גברה בשל יהירותם והסודיות שאפפה את ארגונם ואת טקסיהם, ובשל עצמאותם הפוליטית, אבל יותר מכל שנאו אותם בגלל שהיו עשירים. הטמפלרים חלשו על הבנקאות העולמית של תקופתם, ורבים מהמלכים ומהנסיכים באירופה היו חייבים להם כספים. אחד מבעלי החוב הללו היה פיליפ "היפה", מלך צרפת במאה ה־14. אבל אפילו המלך התחשב בכך שהמסדר כפוף לאפיפיור בלבד. כדי לפתור את הבעיה ארגן פיליפ מינוי לאפיפיור חדש, קלמנט החמישי, שהיה חלש, זקן, חולה וחסר יכולת לעמוד בפניו. 1307 היתה שנה רעה מאוד עבור הטמפלרים. עם שחר יום שישי ה־13 באפריל פשטו מפקדי צבאו של פיליפ על כל מרכזי הטמפלרים בצרפת. הם עצרו כל טמפלר שהצליחו להניח עליו יד והחרימו את רכוש המסדר. ההלם שעוררה היעילות המפחידה הזו היה גדול עד כדי כך, שהונצח באמונה הטפלה שיום שישי ה־13 בחודש הוא יום הצופן בחובו סכנה. הטמפלרים נכלאו ונחקרו בעינויים קשים לפי מיטב מסורת האינקוויזיציה: קשירה בשלשלאות, תליית משקולות על האשכים, גלגלי עינויים. רבים מתו במהלך החקירה, והיתר הודו בכל סעיפי האישום, שכללו פרטים מוזרים ביותר. האשימו אותם שניסו להשתלט על צרפת, שמכרו למוסלמים את ארץ הקודש, שירקו והשתינו על הצלב, שנשקו לצלב אחרי שנישקו איש את פי הטבעת של רעהו, שקיימו אורגיות הומוסקסואליות תוך כדי סגידה לשטן, ועוד ועוד. במיוחד התעניינו חוקרי האינקוויזיציה בטקסי הסגידה לשטן, שתואר בפיהם לעיתים בדמות חתול, פעמים אחרות כגולגולת ובעיקר כשד מקורנן בשם בפומט (Baphomt). לא ברור מהו מקור השם המשונה, אבל חוקרים משערים כי זהו שיבוש שמו של הנביא מוחמד, רמז לקשרים ה"חשודים" שניהלו הטמפלרים עם המוסלמים. הקללה שהתגשמה דה מולאיי הודיע להמון שבא לראות אותו נשרף, כי הוא חף מכל אשמה. כשהתחילו הלהבות ללחך את גופו קילל דה מולאיי את המלך פיליפ ואת האפיפיור, שהפקיר את המסדר לחסדי המלך. "עוד בטרם תצא השנה תצטרפו אלי שניכם לעולם הבא, למשפט צדק מול כס האלוהים", צעק והוציא את נשמתו. 33 יום לאחר מכן האפיפיור מת. כמה חודשים לאחר מכן מת גם המלך פיליפ. לכאורה, כאן צריך היה הסיפור להסתיים. למעשה, כאן הוא רק מתחיל. לא כל הטמפלרים נעצרו ב־13 באפריל 1307. אחדים הסתתרו, רבים נטמעו
במסדרים כמו ההוספיטלרים או הטבטונים, אחרים הצליחו לברוח. לא היו להם הרבה מקומות להימלט אליהם. האפיפיור הוציא נגדם חרם שאילץ את כל שליטי אירופה, אשר לא רצו להסתכסך עם האפיפיור ועם מלך צרפת, להסגיר טמפלרים נמלטים. רק שני מקומות באירופה לא כיבדו את החרם, מסיבות שלהם: פורטוגל וסקוטלנד. נניח לעת עתה לאלה שנמלטו לפורטוגל (ושם התמקמו בעיירה טוֹמַאר, שבה אפשר לראות עד היום שרידי מבצרים וכנסיות טמפלריים), ונתרכז בטמפלרים שברחו בסירות לסקוטלנד. אלה התקבלו בזרועות פתוחות על ידי רוברט דה ברוס, מלך סקוטלנד הטרי, שגם נגדו הכריז האפיפיור חרם. דה ברוס היה שרוי במלחמה נגד אנגליה. הוא ונסיכים מקומיים שחברו אליו שמחו לתגבורת של לוחמים מיומנים כמו הטמפלרים. אחד מאותם נסיכים מקומיים היה הנרי סנט קליר מרוסלין, בן לאחת המשפחות הוותיקות והמיוחסות ביותר בסקוטלנד, שלימים השתנה שמה לסינקליר. בני סנט קליר נטו שלא להחמיץ שום קרב חשוב באזורם – מכיבוש אנגליה ב־1066, דרך קרב בּאנוֹקְבֶּרן ב־1314, שבו ניצחו הסקוטים את הצבא האנגלי הפולש, ועד הקרב נגד המוסלמים בספרד, ב־1330. אחד מבני המשפחה, וויליאם, אף נבחר למשימה נועזת ברוח התקופה: להביא את ליבו של המלך רוברט דה ברוס המנוח לקבורה בכנסיית הקבר בירושלים; משימה שלא מומשה מעולם, בין היתר משום שוויליאם נהרג והקופסה עם הלב אבדה. כנסיית הקבר בירושלים לא היתה מקום זר למשפחת סנט קליר. מייסד מסדר הטמפלרים, איג דה פאיין, האיש שהשביע בהר הבית את שמונת הטמפלרים הראשונים, היה בן משפחה דרך נישואיו לקתרין סנט קליר. ולפי המסורת המשפחתית, אבירים סקוטים נוספים מהמשפחה חובבת הקרבות השתתפו במסעי הצלב וסייעו בכינונה של ממלכת ירושלים הצלבנית. מסקוטלנד לירושלים ובחזרה המיתוס מספר כי האבירים הטמפלרים
הגולים חלמו על ייסוד ממלכה משלהם במקום חדש, הרחק מידו של אפיפיור כלשהו באירופה. טמפלרים שברחו לפורטוגל העמידו את נסיונם הימי לרשות הצי הפורטוגלי, והשתתפו בתגליות הגיאוגרפיות הגדולות של זמנם במזרח הרחוק ובאפריקה. החוקר והעיתונאי גרהם הנקוק טוען בספרו "האות והחותם" כי הטמפלרים הם אלה שבנו את הכנסיות התת־קרקעיות והמסתוריות בלליבלה, אתיופיה. טמפלרים שברחו לגרמניה הצטרפו למסדר האבירים הטבטונים, אשר יצאו מזרחה כדי להקים אימפריה באיזור הים הבלטי. אחד המצטרפים אליהם, אגב, היה אביו של סר הנרי, שנהרג במסע הצלב לניצור הפגאנים הסלבים. עיניהם של הטמפלרים שברחו לסקוטלנד היו נשואות מערבה. לפי המיתוס, הפליג סר הנרי מערבה עם חבורה של אבירים טמפלרים בצי של 13 ספינות. בראש הצי עמד ספן ונציאני בשם אנטוניו זן. אם אמנם היתה משלחת כזו, אין ספק שזן היה האיש המתאים להנהיג אותה. ממסמך מהמאה ה־15 בשם "עלילות זנו" (Zeno Narrative), המתבסס על כתבים מפוקפקים למדי של צאצא למשפחת זן, עולה כי אנטוניו ואחיו ניקולו שייטו בים הצפוני בשליחותה של מועצת העיר ונציה. משימתם היתה פתיחה של ערוצי מסחר חדשים בים הצפוני עם הוויקינגים, עם האבירים הטבטונים ועם תושבי האיים באוקיינוס האטלנטי. "עלילות זנו" מלווה במפה, שיש בה תערובת מוזרה של שגיאות גיאוגרפיות, מקומות אגדיים ומידע גיאוגרפי עדכני ומדויק לאותה תקופה. למשל, מיקומה המדויק של גרנלנד, שאליה הגיעו האחים זן לפי "עלילות זנו" ב־1393. שנה לאחר מכן מת ניקולו, הרחק מהבית. אנטוניו נשאר בסקוטלנד, והעמיד את שירותיו לרשות דוכס מקומי באי אורקני, כנראה סר הנרי. הפעם הראשונה שבה הצטלבו גורלותיהם של אנטוניו זן, האבירים הטמפלרים וסר הנרי היתה בקרב שניהל סר הנרי לכיבוש איי שטלנד ואורקני. הוא ניצח, הפך לדוכס אורקני והתחיל לחלום על כיבושים חדשים. עם הטמפלרים לאמריקה? המשך המסע היה רצוף תלאות. מזג אוויר רע פקד אותם, חמש ספינות טבעו, המשלחת נאלצה לחנות בחוף המזרחי של ארצות־הברית, במקום המזוהה עם מסצ'וסטס. על פי "עלילות זנו", חלה שם אחד מחברי המשלחת, סר ג'יימס גאן מקלית, ומת. יש המזהים את מקום קבורתו ליד פרוספקט היל בווסטפורד,
מסצ'וסטס, שם נמצא סלע ועליו חריתה מסתורית. יש הרואים בקווים האלה את דמותו של אביר ימי־ביניימי, על שריונו, מגינו וחרבו. האביר הזה הוא, על פי הטענה, לא אחר מאשר סר ג'יימס המנוח. אחד הצאצאים למשפחת גאן מקלית אף נסע לאמריקה כדי לבדוק במו עיניו את החריתה, ומצא שהחרב החקוקה בסלע היא בסגנון החרבות שעוצבו בסקוטלנד בין 1375 ל־1400. המאמינים במסע רואים בחריתה הזו את אחת ההוכחות לאמיתותו. אישוש נוסף לטענתם הם מוצאים בשרידי תותח חלוד שנמשה במאה שעברה מקרקעית מפרץ לואיסברג באי קייפ ברֶטון שבנובה סקוטיה, קנדה. לדבריהם, התותח זוהה על ידי מומחים כתותח ונציאני מסוף המאה ה־14. האם היה זה שריד של אחת הספינות הטבועות של סר הנרי סנט קליר ואנטוניו זן? אבל ההוכחה החותכת ביותר, לדברי המאמינים, טמונה בקירותיה של כנסיית רוסלין שבסקוטלנד. על אחת הקשתות בכנסייה, נאמר, מגולפים קלחי תירס – עיטור יוצא דופן למדי בכנסייה אירופית. על אחת כמה וכמה, כשידוע שתירס הוא צמח אמריקאי מובהק, שלא היה מוכר כלל בעולם הישן, לפני שקולומבוס הביאו ממסעותיו בעולם החדש (ראו "מסע אחר" 84). כנסיית רוסלין נבנתה ב־1446, 46 שנה לפני שעגן קולומבוס לראשונה בחופי אמריקה. כרבים אחרים, גם אנחנו התקשינו לקחת ברצינות את הסיפור. ספקנים ומשועשעים חיפשנו את הכנסייה, מלגלגים על עצמנו שטרחנו לנסוע עד סקוטלנד כדי לחפש גילוף של תירס. גם אם נמצא שם איזה ציור מטושטש של צמח, רטן אמנון הצלם תוך כדי נהיגה אל הכנסייה, בכביש שהתפתל בין עדרי כבשים רועות באחו, מי יודע אם נזהה בכלל איזה צמח זה? אבל כשעמדנו מתחת לקשת באגף הדרומי שבקאפלת רוסלין, השתתקנו שנינו ובהינו לסירוגין זה בזה ובגילוף שעל הקיר. זה היה תירס. פשוט תירס. לקריאה נוספת:
|
מכל מסדרי הצלבנים, הטמפלרים הם המסקרנים ביותר. מה לא נאמר עליהם: שסגדו בסתר לשטן; שקיימו אורגיות הומוסקסואליות; שהגיעו לאמריקה לפני קולומבוס; שהם עדיין קיימים, ומנסים להשתלט על העולם. זהרה רון ואמנון אבישי, שליחי "מסע אחר", יצאו בעקבות תעלומה טמפלרית שתחילתה בירושלים לפני 900 שנה, המשכה באמריקה לפני 600 שנה וסופה בכנסייה מסתורית בסקוטלנד פורסם 10.3.12 |
Array
(
)