הוואי של לפני היות האדם

הוואי היא שרשרת הרי געש המגיחים ממעמקי האוקיינוס השקט, ובה חופים ארוכים, מהממים ביופיים. לא נתפתיתי על ידי החופים הללו, שטופי השמש ורוחות המסחר של האוקיינוס. נמשכתי דווקא אל ראשי ההרים הוולקניים (ראו מסגרת בעמ' 102, וגם "מסע אחר" 22). יותר מכל מקום אחר באיים הללו, מאפשרים ראשי ההרים למבקר לעשות קפיצה בזמן אל הוואי בטרם היות האדם, ולתת מבט בייחוד הביולוגי שלה, אשר נוצר כתוצאה מהבידוד הגיאוגרפי המרבי שקיים בקבוצת איים גדולה כלשהי על פני כדור הארץ.
כמעט כל החופים והמישורים הנמוכים של הוואי הם קרקע חקלאית. מגדלים בהם גידולים טרופיים שונים כמו קנה סוכר, קפה ואננס. מהצמחים המקוריים הרבים של הוואי, אשר היו שם לפני בוא האדם – קודם הפולינזים, שהגיעו לראשונה לפני כ־1,500 שנים, ואחר כך הלבנים, החל מסוף המאה ה־18 – נותרו בחופים מעטים בלבד.
מאז שהגיע להוואי האדם הלבן הראשון, מגלה הארצות הבריטי ג'יימס קוק, ב־18 בינואר 1778, נכחדו בה כ־200 מיני צמחים אנדמיים (כלומר, כאלה המצויים בהוואי בלבד), כמעט כולם מהאזורים הנמוכים של הוואי. מאלף המינים האנדמיים הנותרים, 30 אחוזים נמצאים בסכנת הכחדה. מ־70 מיני העופות האנדמיים של הוואי, נכחדו כ־30 עד שהגיע קוק למקום, רובם על ידי הפולינזים. 23 מינים נוספים נכחדו מאז ועד היום.
עם בוא האדם, בא אל קיצו הבידוד המזהיר של הוואי. בסיועו התנחלו בהוואי כ־150 מיני עופות וכ־800 מיני צמחים מיובאים. אקזוטיים ככל שיהיו, לא את אלה רציתי לראות בהוואי. שמתי את פעמי אל ההרים, ובמיוחד אל המרתק שבהם, הר הגעש הרדום הליאקלה (Haleakala) שבאי מאווי (Maui). הגעתי אליו בעקבות הזריחות המפורסמות שלו, בחיפוש אחר הצמחייה האנדמית ובעיקר – כדי לצפות בכסוף־החרב (silversword, שם מדעי: Argyroxiphium sandwicense), אחד מנציגיה הגאים והמרשימים של תצורת הצומח הייחודי הנקרא אלפינו־טרופי.

בית השמש העולה
פירוש השם הליאקלה בפולינזית הוא "בית השמש". זהו הלוע הרדום הגדול ביותר בהוואי. אורך המכתש שלו, ממערב למזרח, הוא כ־13 קילומטרים ורוחבו המרבי הוא כשישה קילומטרים. גובה שיאו הוא 3,056 מטרים, תוכו קירח, ובשוליו החיצוניים גדל יער גשם טרופי. מפאתו המערבית של המכתש, השרוע משם לכיוון מזרח, נשקפות זריחות מדהימות ששמען יצא למרחוק.
למרות הגשם בלילה שחלף, נראו השמים לפנות בוקר מבטיחים, שחורים וזרועי כוכבים.

שרך ביער הגשם הוסמר גרוב, במורד ההליאקלה. מאז שהגיע להוואי האדם הלבן הראשון, ב-1778, נכחדו בה כ-200 מינים של צמחים אנדמיים | צילום : אורן חסון

יצאתי לדרך, במחשבה שאהיה לבד בפסגה. כך חשבו אולי גם הנוסעים האחרים בשיירת המכוניות שנקלעתי אליה. מתברר שהעלייה לרגל אל הזריחה בהליאקלה היא תופעה מרתקת לא פחות מן הזריחה עצמה.
מדי בוקר, במשך כל השנה, משכימים קום 200־500 איש ואשה, רובם תיירים, כדי לחזות בשמש העולה. רבים מגיעים בהסעות מאורגנות ומשלבים את החוויה בפעילות ספורטיבית. לאחר שגמעו ממראה הזריחה, הם עולים על אופניים שהובאו במיוחד ורוכבים בשיירה, בליווי מדריך, את כל הדרך למטה, לעיר קאהולואי (Kahului). זהו מקום הלינה המהוגן הקרוב ביותר, על שפת האוקיינוס, כ־62 קילומטרים מנקודת התצפית על המכתש.
אפשר לזהות את הרוכבים בנקל לפי חליפות הגשם הצהובות, הכחולות או האדומות שלגופם. האחרים דואגים כל אחד לנפשו בהתמודדות עם הרוח המקפיאה בגובה הזה. החצובה שנשאתי איתי אך בקושי החזיקה מעמד ברוח במהירויות הצילום האיטיות, שכפו עלי תנאי התאורה. היה עלי להטיל מרות גם על אצבעותי המרדניות, אשר סירבו בכל תוקף, בקור הזה, להחליף עדשות או סרטים במהירות שפקדתי עליהן.
בין חודי שוליו, חופן המכתש הענק הזה את ערפילי הבוקר. לעת רצון, כאשר הערפילים אינם מרובים מדי, מגיחה מעליהם השמש בזריחתה ומאירה את דרכם, כשהרוח מאיצה בהם לכל עבר. בדרכם מעלה או מטה, משנים הערפילים את פני הנוף מרגע לרגע, כאשר לעיתים נחשפים פסגות וגאיות אחדים, ורגע אחר כך – אחרים. מעולם לא חשתי, כמו מול הזריחה בהליאקלה, כבתוך קליידוסקופ ענק המונע על ידי הרוח, מואר מלמעלה על ידי השמש העולה, וצבעיו מתחלפים עם שינויי התאורה המהירים ועם חשיפת הגבעות הצבעוניות או הסתרתן על ידי הערפילים.

כדור כספית בנוף ירחי
לאחר שהשמש עלתה, ונמוג חלק מהערפילים, השתפרה התאורה. ניצלתי זאת כדי לרדת במכתש ולחפש את מה שידעתי שאמצא כאן בתנאים טובים יותר מאשר בכל מקום אחר באיי הוואי: את כסוף־החרב. הצמח הזה גדל כיום בראשי הרים גבוהים בשני איים בהוואי. תת־מין אחד נמצא באי הגדול, הוואי, בעיקר בראשו של הר הגעש הפעיל, מונה לואה (Mauna Loa), והשני באי מאווי, במכתש של ההליאקלה.
גלישת הלבה האחרונה מהר הגעש הזה היתה בשנת 1790, בצידו המזרחי. לועו הכבוי והרחב ידוע בנוף ה"ירחי" שלו, רצוף גבעות־לועות צבעוניים, חשוף לחלוטין מצומח, וכולו, כמו כל הוואי, אדמת בזלת. שם, בקרקעית ההליאקלה, מצאתי את כסופי־החרב, ומראם עלה בהרבה על ציפיותי. קשה היה למצוא צמח מתאים יותר לנוף הקירח והמדהים הזה, ממש כשם שקשה למצוא מקום שישמש רקע מתאים יותר לצמח המיוחד הזה.
בארבעה מקומות בלבד בכל העולם אפשר למצוא את תצורת הצומח האלפינו־טרופי, כלומר, צומח של הרים גבוהים באזורים טרופיים. תצורת צומח זו קיימת במלזיה, במרכז אפריקה (טיפוסיים לה הלובליות וסביוני הענק), בהרי האנדים (שם התפתחו צמחים

הנוף הקירח של ההליאקלה מותיר בתוכו מקום כמעט רק לכסוף-החרב. 15 עד 20 שנה גדל הצמח לאיטו, ככדור כספית ההולך ומתנפח, בטרם יתחיל לצמח את עמוד הפריחה | צילום : אורן חסון

בעלי התאמות דומות דווקא מהסוג תורמוס) ובהרים הגבוהים של הוואי.
מה שמייחד הרים גבוהים באזורים טרופיים, בניגוד להרים גבוהים במקומות אחרים, הוא שהשינויים העונתיים בטמפרטורה, בקרינה ובמשקעים קטנים בהרבה מהשינויים היומיים. צמחים אלה צריכים להתמודד עם מיעוט חומר אורגני, עם פרקי זמן מצומצמים בלבד שבהם הטמפרטורות והקרינה גבוהות מספיק כדי לבצע פוטוסינתזה, ועם העדר מים זמינים (למרות כמות המשקעים הרבה, מתחת לפני השטח האדמה קפואה).
כמו צמחים אלפינו־טרופיים אחרים, עוטף עצמו כסוף־החרב בשושנה של עלים שעירים וכסופים, שמהם גם קיבל את שמו. הם מגינים על תוכו מהטמפרטורות הנמוכות, והארגון ההיקפי של העלים מאפשר לצמח לנצל כל שביב של קרינת שמש המגיח מבעד לעננים מכל זווית שהיא.
ההליאקלה דל בחומר אורגני, וסביר שרובו נישא ברוח ונחת בלועו. מיעוט החומר האורגני והטמפרטורות הנמוכות גורמים לכך שקצב הגידול של הצמח איטי ביותר. 15 עד 20 שנה גדֵל הצמח לאיטו, ככדור כספית ההולך ומתנפח, בטרם יתחיל לצמח את עמוד הפריחה המרשים שלו.
התפרחת צומחת ומתפתחת במשך כמה חודשים עד הגיעה לגובה של כמטר וחצי, ובתוך כך היא מפתחת שערות דביקות לאורך הגבעול, ככל הנראה כדי למנוע מבקרים לא רצויים, כמו נמלים. הפרחים, הטיפוסיים לצמחי משפחת המורכבים שאליה משתייך כסוף־החרב, מואבקים על ידי דבורים, הפעילות כאשר החום גבוה דיו. בסיום שבועות של פריחה, הולך הצמח וגווע, נובל ומתייבש.

צאצא מפואר של צמח הזפת
כסוף־החרב אינו גדל בשום מקום אחר בעולם, פרט להוואי. שרשרת האיים של הוואי נוצרה במרכז האוקיינוס השקט, רחוק מכל יבשת אחרת, לפני 27 מיליון שנה (אם לא כוללים בהם את שרשרת האמפרור). בתקופה זו, הדינוזאורים נכחדו זה מכבר והעולם היה דומה למדי למצבו היום. העולם חיכה עוד כ־26 מיליון שנה – ואילו ידע, היה בוודאי שרוי בחרדה עמוקה – עד להיווצרות אבותיו הראשונים של האדם המודרני וליכולתם לשלוט באש. כיצד הגיעו הצמחים ובעלי החיים לאיים שנוצרו רחוק כל כך במרכז האוקיינוס? במקרה. עם רוחות וסחף, ולאט לאט.
מאז היווצרו, הגיעו להוואי כ־15 מיני עופות יבשתיים. הם עברו שינויים בשל התנאים המקומיים, התפצלו ויצרו כ־70 מינים אנדמיים. חציית האוקיינוס על ידי צמחים קלה יותר – כזרעים, בין אם דבוקים לעופות או עם זרמי המים. קצב הגירתם של מינים חדשים של צמחים להוואי, מאז היווצרה ועד הגעת האדם, מוערך כמין חדש לכל 20 עד 30 אלף שנים בממוצע.
אחד המינים האלה היה צמח עלוב למדי, נמוך ובעל עלים שעירים ודביקים, אשר הגיע ככל הנראה מבאהה (Baha) שבקליפורניה, ושמו הוא צמח זפת (tarweed, שם מדעי: Adenothamus sp.). צמח זה הגיע להוואי, התפשט שם, השתנה והתפצל למינים רבים, וכסוף־החרב הוא אחד מצאצאיו היותר הדורים. פה ושם, וגם בלוע ההליאקלה, אפשר למצוא את הצמח בעל השם הפולינזי המפואר, נאה־נאה (Dubautia menziesii), שגם הוא צאצא של אותו צמח הזפת.
כמו מינים רבים אחרים של צמחים ובעלי חיים אנדמיים בהוואי, סבל גם כסוף־החרב מנחת ידו של האדם. תיעוד משנת 1873 מתאר אלפי צמחים באיזור מסוים בהליאקלה, המקנים למורדות מראה של חורף מושלג או של אור ירח בהיר. מאז, תושבי הווא

התפרחת מתפתחת במשך כמה חודשים עד הגיעה לגובה של כמטר וחצי | צילום : אורן חסון

י ותיירים קטפו, גזמו ואספו אותו כמזכרת, עד שכמעט נכחד.
בידינו גם תיאור, משנת 1911, של איסוף כסופי־חרב לתהלוכה, אולם רק במאמץ רב הצליחו לאסוף שבעה שקים. בשנת 1916 כבר היה קשה למצוא את כסופי־החרב. אמנם שנה קודם לכן, ב־1915, הפך ההליאקלה לפארק לאומי, אבל רק בשנת 1935 התחילו הפקחים הראשונים לשמור עליו.
כיום מעריכים שיש בהליאקלה כ־50 אלף כסופי־חרב, אך מאחר שזמן גדילתם ממושך עד הגיעם לפריחה, מעטים מהם פורחים בכל רגע נתון. בעת שירדתי אל תוך הלוע, היו ידועים פחות מעשרה צמחים שלהם עמודי פריחה. היתר גדלים לאיטם וממתינים בסבלנות לתורם.
במורדות החיצוניים של ההליאקלה מצוי יער גשם עשיר בחי ובצומח. אולם בתוככי הלוע הרדום, בדרכי חזרה במעלה השוליים הקירחים שלו, כשנעל ההליכה החדשה שלי פוערת לה לוע משלה, חיפשתי עופות, אך לשווא. הנוף הקירח, הקר והמדברי של ההליאקלה מותיר בתוכו מקום כמעט רק לכסוף־החרב, וכך נאה לו.

תודת המערכת לד"ר עודד נבון מהמכון למדעי כדור הארץ באוניברסיטה העברית, ירושלים, על הערותיו המועילות.