תקנה כרטיס טיסה בהחלטה נמהרת, ותעלה על מונית לשדה התעופה. זה לא משנה לאן תפנה, ולא חשוב עם מי. דרך אגב, הכי טוב לבד.
תנחת בארץ זרה בשעות הקטנות של הלילה, ותתחקה אחר הוראותיו של גבר צולע שיוביל אותך לבית המלון הזוועתי שבבעלותו, ובו תישן בחדר קטן עם עוד עשרה תיירים שמרגישים בדיוק כמוך, כל אחד בשפה אחרת. תקבל בברכה כל הצעה שהמקומיים יציעו לך, ועל אף העובדה הברורה שחלקם ינסו לעקוץ אותך, רק כך תצליח לחוות אותנטיות אמיתית. חוץ מזה, השלמת שירות של שלוש שנים בצבא, וברור לך מתי מנסים לעקוץ אותך. אתה לא תייר אמריקאי בן שמונה-עשרה שזה עתה סיים לימודים בהיי-סקול וכתוב לו על המצח "תעקצו אותי".
תלמד לנגן על גיטרה, או על כלי נגינה מקומי שמעולם לא שמעת עליו. תשב לצד אישה מבוגרת מאחורי דוכן אוכל מתנדנד ברחוב סואן ותקשיב לסיפור חייה, למרות שהיא בקושי מצליחה להשלים משפט בשפה האנגלית. תהנהן בהסכמה ותנסה להבין כל מילה שיוצאת מפיה, כי חרף העובדה שהיא מרוויחה מאה רוּפִּי מסכנים ליום, החיוך לא נעלם מפניה לשבריר שנייה.
למידע נוסף:
תיזכר לרגע שלאחר השחרור הרווחת שבעים שקלים לשעה כמלצר במסעדת פירות ים תל אביבית, ולא הפסקת להתלונן. תנסה להסביר זאת לאישה המבוגרת, למרות שהיא לא תבין מילה מדבריך.
תעלה על האוטובוס הראשון צפונה, כי אין כמו הצפון. תחמוק מגשמי המוֹנְסוּן ותמצא חדר בסיסי ללילות הקרובים. אתה לא צריך הרבה, רק מיטה נוחה לשים עליה את הראש, ואם יש מרפסת שמשקיפה על הנוף הירוק אז בכלל שיחקת אותה.
תאכל רק בדוכני רחוב, אבל אל תספר על כך לאמא שלך. זה הסיוט הגדול ביותר שלה.
ותדע, שכאשר תשב על מרפסת קטנה בדירה שכורה בתל אביב, לא תזכור את הפיצה שאכלת במסעדת תיירים, או את הבחורה מהרצליה שפגשת במקרה בכפר נידח בין הרי ההימלאיה, וגילית שלקחתם שיעורי אנגלית אצל אותה מורה פרטית. אתה תזכור רק את פניו של הגבר הצולע שהוביל אותך לבית המלון הזוועתי שבבעלותו, ואת חיוכה של האישה שישבה מאחורי הדוכן המתנדנד.
כשהיית ילד רצית להיות כמו כולם, ועם השנים למדת שכולם רוצים להיות שונים. אז אם אתה מרגיש שזה לא הזמן הנכון עבורך לפרוש כנפיים ולהיות שונה, אל תשתנה.
תן לאחרים להשתנות, תן להם להמריא לבד, ותניח להם להיות מי שהם צריכים להיות. תרגיש שלם לא להיות שלם.
ובסוף הדרך, אתה תראה שכולם ילכו באותו מסלול, אבל רק אתה תהיה עצמך, מי שזה לא יהיה.
§
אז איפה היינו?
בוב דילן טען פעם שאדם הוא סיפור הצלחה אם הוא מתעורר בכל בוקר והולך לישון מדי ערב, ובין לבין עושה רק את אשר הוא אוהב לעשות. קשה להתייחס למסע שעברתי ברחבי הודו כהנאה צרופה מדי יום מזריחה ועד שקיעה, ובכל זאת, אני גאה להכריז ששרדתי את הודו. שרדתי עוני, ריחות, צבעים, מקדשים, את אומת המתמקחים, אומת הקבצנים, אומת הנהגים הגרועים בעולם, עשרים וארבע-שבע, בכל רגע ובכל קצה רחוב.
שרדתי את נשק יום הדין ההודי – האוכל החריף, וגם את תבליני המסאלה העוצמתיים. שרדתי חציית צמתים סואנים בין ריקשות מזגזגות ובין פרות קדושות, כמו גם את החוויה הצפופה בנסיעה ברכבת ההודית ואת אינתיפאדת הקופים המתחוללת בכל עבר.
אם היה עליי לתאר את הודו במילה אחת, המילה הייתה "כאוס", אך בשתי מילים – "כאוס מופתי". כל הדרכים מסורבלות, ובאותה עת כל אדם יודע במדויק לאן פניו מועדות.
יותר מכול, שרדתי את עצמי בהודו. וזו מעולם לא הייתה משימה פשוטה.
§
נכנסתי לרכב, ותוך דקה השתרכתי בשיירה של מאות רכבים בעלייה לאיילון צפון.
"אסור לעמוד, רק להמשיך לנוע," היה משפט ששמעתי באחד מימיי הראשונים בתת-היבשת ההודית ונחקק בזיכרוני, ואילו נדמה שבישראל, העמידה כבר הפכה לחלק מהשגרה של כולנו. בתחנת הדלק הראשונה לאורך הדרך תדלקתי מיכל מלא במחיר מלא של מאתיים וחמישים שקלים, ולא יכולתי שלא לתהות כמה כוסות צ'אי מעוררות חושים הייתי יכול לרכוש במחיר זהה.
תכננתי להגיע לבית הוריי בשעות הבוקר המוקדמות, לפני שיצאו לעבודה, אך בבוקר גיליתי שהשעון שלי עדיין מכוון על זמן הודו. צלצלתי בפעמון, והדלת נפתחה בפניי במהרה. "מה אתה עושה כאן?!" אמא שלי שאלה ועיניה נפקחו לרווחה. היא חיבקה אותי בחוזקה ולא שחררה את האחיזה שניות ארוכות. לאחר מכן ניגשה למטבח וחזרה כשבידיה צלחת עוגיות וקנקן תה רותח.
לפני מספר ימים, עוד במהלך המסע בהודו, נתקלתי באבא שלי בין סמטאות המֶיין בזאר. כבן להורים מודאגים, ביצעתי את הטעות המרה והיחידה שאסור בהחלט לעשות – לעורר דאגה בצל המודאגים. מספר שבועות לא יצרתי קשר עם הבית, ואמא שלי החליטה לשגר את אבא על הטיסה הראשונה לתת-היבשת ההודית.
סיפרתי לה שנראה שהודו השאירה על אבא רושם חיובי, עד כדי כך שהוא הציע לקחת אותי לטיול קצר בין הרי ההימלאיה על חשבונו.
"הוא בעבודה?" שאלתי בתמימות ובחוסר ידיעה מוחלט ברגע שהתיישבנו בסלון.
היא שתקה מספר שניות ועיניה פזלו לרצפה.
"לא," השיבה בלי להכביר מילים, "הוא לא בעבודה".
"אז הוא במרפאה?" נזכרתי שאחת לחודש אבא שלי מגיע לביקור במרפאה השכונתית לצורך בדיקות דם מקיפות.
"איך היה לך בהודו, ילד שלי?" שאלה בשקיקה בניסיון להחליף את נושא השיחה.
"היה טוב, וטוב שהיה", החלטתי לתמצת את המסע לכדי ארבע מילים בלבד. מצאתי לנכון לשמור לעצמי את רצף האירועים שהובילו אותי בחזרה לארץ ולמנוע התקפי לב מיותרים.
"וזה נכון שאין שם מזגנים?"
"נכון ברוב המקרים."
"ומה לגבי הסיפורים על כך שהם נוהגים כמו פראי אדם?"
"נכון בכל המקרים".
"אני לא מבינה מדוע שמישהו ירצה להמריא לשם בכלל?" היא שאלה בחוסר הבנה. על פי תפיסת העולם שלה, אין דבר חשוב בחיים ממיזוג אוויר ובטיחות בדרכים.
"אז איפה אבא?" שאלתי שוב.
היא השפילה מבטה פעם נוספת, "אבא החליט להישאר בהודו כרגע", אמרה בטון מבולבל.
"מה?"
"קיבלתי ממנו הודעת טקסט אתמול בבוקר, הוא סיפר שהתאהב".
"התאהב במי?" שאלתי.
"בהודו".
לדבריה, אבא טען שהוא זקוק לחופשה וציין שהדבר הנכון עבורו כרגע יהיה להישאר בהודו לזמן מה.
"וניסית לצלצל אליו? להבין מה עובר עליו?" חיפשתי פתרון פשוט לסיטואציה המורכבת.
היא סיפרה שמכשיר הטלפון שלו כנראה נותר כבוי מאז ההודעה הדרמטית.
חשבתי בלבי שהשינוי המשמעותי ביותר בחייו בשנתיים האחרונות התרחש דווקא כשהחליט לרכוש מכונת קפה חדשה של "נספרסו". אמא קבעה באכזבה שאם הוא בוחר להתנהג כמו ילד בן עשרים, זו זכותו המלאה והיא לא תהיה האדם שיעמוד בדרכו. בנוסף, הבטיחה בביטחון מלא שתוך ימים ספורים אבא יחזור הביתה עם הזנב בין הרגליים.
"מה יש לו לחפש בהודו? זאת לא פתח תקווה", קבעה בכעס.
___
קטע מתוך ספרו של נבו רוזי "100 דרכים לחזור". נבו רוזי נולד בתל אביב בשנת 1993, את ספרו הראשון, "100 דרכים לאבד את עצמך בהודו", כתב במהלך הטיול שאחרי הצבא בהודו. הספר הפך לרב מכר ונקרא על ידי עשרות אלפים. את ספרו השני כתב בעקבות מסע נוסף להודו, הפעם כדי לחפש את אביו שנעלם ברחבי תת היבשת. אפשר לרכוש את הספרים באתר הזה.
 עטיפת הספר |