משהו בשילוב המדהים של הניגודים לא יכול להשאיר אותך אדיש. אתה אוהב את הודו, שונא אותה, נדהם, מתעצבן, מתעייף, או משתגע ואף פעם לא אדיש.
מדינות מעטות יכולות להציע מגוון אינטנסיבי כל כך של חוויות וגרויים כמו תת-היבשת ההודית. כבר אמר מישהו, ההצגה הגדולה ביותר:
משכנות עוני מול ארמונות מהרג'ה מפוארים. מדבר מול שלגי-עד. צפיפות נוראית מול מרחבים אינסופיים. היסטוריה בת 5000 שנה. פילוסופיה יוגה ותרבות.
מה באמת אפשר לכתוב על ההצגה הזאת, חוץ מזה שבמשך השנה ששהיתי שם חכיתי לבמאי שיצעק "קאט" וכולם ילכו סוף סוף הביתה, לנוח.
תחנת רכבת
אפשר לשבת בתחנת רכבת הודית ימים ארוכים. מי שלא עבר על בשרו את חווית תחנות הרכבת של הודו, פיספס משהו.
הרכבת עצמה – איטית, מרעישה, מלוכלכת. צריך להתרגל לקצב הזה. הרכבת מאחרת, פשוט שמים את הראש על התרמיל, דקה, שעה או יום, או קוראים, כותבים, וצופים במתרחש. ואם אתה כבר בפנים ולתא של ארבעה אנשים נכנסים שלושה-עשר, מצטופפים ומנסים לנמנם. הדפיקות הנשמעות מהתקרה הן של מאות ההודים שעולים על הגגות כדי לחסוך את מחיר הכרטיס (וגם נופלים לפעמים, או קופאים מקור בחורף).
בתחנה עצמה, דומה שאנשים מבלים את חייהם. חלקם שרועים על סמרטוטיהם וישנים. לידי אשה שמגלגלת בצק ומעלה מכין צ'פאטי. שתי ילדות מצטנפות מאחור ורועדות מקור תחת פיסת בד. נראה כאילו טרם עברו את שנתן השביעית. איש מוזר בחליפה לבנה עובר לידי, ומכיסיו משתלשלים זוגות משקפיים בשלל צבעים. ברקע רעש רכבות, קולות ה"צאי-צאי" (תה-תה) שמלווים אותי עד היום, והמולת אנשים. האשה שמגלגלת בצק נראית כמו אמא הודית שמנה וטיפוסית. טבעות רבות לה על אצבעות הידיים והרגליים היחפות, שני נזמים בנחיריה, עגילים באזניים, צמה ארוכה וסארי מלוכלך. האב לבוש ב"לונגי", שגם במעבדה היו מתקשים להוכיח שצבעו היה פעם לבן. 6-5 ילדים מינקות ומעלה, עם מבטים בוהים, מקיפים אותם ומחכים בקוצר רוח לארוחה. מזמינים אותי לאכול. הבריאות חשובה, אבל איך אפשר לסרב להם? משהו מכורבל בסחבה בלוייה נוחר מימיני, קרוב לפח זבל העולה על גדותיו. בכי קורע לב של תינוק עולה מאי שם. החיים בעיצומם.
אני רוצה לצרוח מכאב. האנשים מסביבי מסתכלים עלי ואני מחזיר מבטים. אני לוקח צ'פאטי אחד ומגישו לילדות הרועדות מקור. לאחר היסוס הן חוטפות אותו. האנשים בצד אומרים כמו תמיד, קארמה. הקארמה הארורה הזאת. לא ברור לי אם היא מצילה או אולי הורסת אותם. וכשלבסוף מגיעה הרכבת, אתה מרגיש עייף, תשוש, גמור. דומה שדילגת אל תוך מרחבי הזמן, ששקעת בתוך החוויה ההודית – מקום בו החיים בעיצומם והמראות מגוונים בכדי שתצא מהם בשלום.
המונסון
הימים החמים עברו בציפיה לגשמי המונסון, שיבואו וישברו את החום הכבד של יותר מ-º40. ביליתי בדלהי אצל חברים הודים והתכוננתי לנסיעה לכלכותא. זה קרה כשהלכתי להזמין מקום לרכבת. מרחוק נראו עננים אפורים-כהים מתקרבים באיום. מהר מאוד נעשה חשוך כמעט לחלוטין והחלה רוח חזקה, שהעיפה כל דבר שלא היה יציב דיו (ויש כאלה הרבה בהודו…). הרגשתי שמשהו רציני עומד להתרחש. גשם התחיל לטפטף בטיפות גדולות במיוחד. שערי השמיים נפתחו ומטר אדיר שלא ראיתי כמותו מימי נתך על הארץ. תוך דקות ממש, מלאו הכבישים והמדרכות במים עכורים. חנויות ובתים נמוכים הוצפו, גברים, נשים וטף בוססו בתוך המים העמוקים, שהגיעו לעיתים עד למותניהם. ללא ספק החגיגה הגדולה היתה של הילדים. הם קפצו למים כשהם מתיזים לכל עבר ושוחים מצד לצד. אחרים שיחקו בכדור עשוי אגוז קוקוס ואחרים התאמנו בצלילות. חבורות צוהלות ניסו לעזור לכלי-רכב תקועים אך לשווא. המשותף לכולם היתה השמחה הכבירה על בואו של המונסון. אם עיר הבירה הוצפה, ניתן רק לדמיין מה קורה בזמן כזה באיזורים נידחים יותר.
בומבי – זוג ברחוב
היא עיסתה את בטנו בתנועות עדינות וארוכות ובקצב אחיד, לא משתנה. בעיניה היה מבט לא מובן, שקט. הוא שכב על הגב ונשימתו כבדה. עיניו היו עצומות וזיעה רבה ניגרה על פניו הכחושות.
עמדתי והתבוננתי.
מבטינו הצטלבו כשהאשה ממשיכה לעסות את בטנו באותו קצב. תנועותיה היו איטיות ועדינות. אצבעותיה ארוכות, יפות, ומלוכלכות. לא הפרעתי לה. לעומת זאת היא דווקא כן הפריעה לי!
מפעם לפעם נשמע חירחור קל, אך עיניו נשארו עצומות. כן. הוא פשוט גסס לו שם בצד הרחוב. רוכלי הירקות המשיכו להכריז על מרכולתם, המוניות והאוטובוסים הישנים ציפצפו בעצבנות, הקבצנים המשיכו לקבצן, הרעבים לרעוב והפרות – לשוטט בהנאה מלכותית. והוא גסס בתוך כל זה כשאשתו מלווה אותו ברגעיו האחרונים. ובכל זאת, מה היה במבטה שלא נתן לי מנוח. כאב? אכזבה? בכי? עצבות?
בעצם משהו אחר, יותר מכל השלמה. השלמה מדהימה עם הגורל, כזו שטרם ראיתי.
בבריכה הודית
בדלהי התלוויתי לילדי המשפחה שאירחה אותי בלכתם לבריכה העירונית. גם רחצה פשוטה הופכת בהודו לחוייה מטורפת. קודם כל הכניסה: נכנסים לבריכה בקבוצות (גברים בלבד כמובן) של 500 איש. להכניס את אלפי המצטופפים בחוץ זה בלתי אפשרי. לכל קבוצה מוקצבת שעה לפני סילוקה והחלפתה באחרת. מלך הבריכה – המציל – משליט טרור ודואג לסדר. השריקה היתה האות ואז קפצו כולם פנימה בבת אחת. המים התמלאו בקצף, שתן ושאר ירקות. מה עושה המציל בתוך אי הסדר – עובדה שנשארה בגדר תעלומה.
לא הבנתי מה אני עושה שם, אך ראיתי את עצמי במים. הילדים ניסו לצוף במין תנועות היסטריות משונות.
חיש מהר מצאתי את עצמי במרכזה של אטרקציה מקומית כשאני מדגים להם כיצד שוחים – והם נהנים עד אבדן חושים משחיית הפרפר הצולעת שלי. אחר כך העברתי קורס מזורז בתאוריה כשההודים שהצטופפו סביבי מתרגמים כל מילה שלי לחמש שפות. הפעם כמעט טבעתי בעצמי – אבל מצחוק. ואת מה שקרה באיזור המקפצה, אני משאיר לדמיונם הפרוע של הקוראים.
קח תרמיל וסע
שואלים אם נהניתי. הנאה זו מילה שלא מתקשרת עם הודו. היה מעניין, מרתק, מזעזע, מעייף, מדהים, מטרף – אבל לא מהנה. שנים עשר חודשים פה ואני עדיין כל כך מבולבל. הודו תופשת אותך ברגשות שלא ידעת על קיומם. כמו תמנון רב-זרועות היא לופתת אותך, כל פעם בזרוע אחרת, לעיתים בכולם יחד. פעם מדובר במקדשים מפוארים, פעם קבצנים, נופים מטרפים, או שריפת מתים. לוקח זמן להבין שלא ניתן להילחם. צריך להתמסר או לעזוב. הודו תופסת אותך חזק ואתה מרגיש באחיזתה גם כשעזבת, אולי לתמיד.
הקיצוניות הזו גדולה מדי. אנחנו לא בנויים לזה.
את הימים האחרונים עשיתי בכלכותא, העיר הענקית והצפופה הזאת בצפון-מזרח המדינה היא הודו במיטבה. אבל לא פחות מזה היא הודו בזוועתה. היא תרבות עשירה, עוני מחריד, צפיפות איומה ויופי. היא אוכל וריחות ולחות. היא ריקשות מונעות על ידי אדם הרץ יחף בכל העיר בשביל פרוטה. היא אוטובוסים דחוסים, קבצנים מעוותים וגם מוסיקה קלאסית, ריקודים וספרים.
כלב יושב במושב הקדמי של מכונית מפוארת ונובח לעבר סבל הודי צנום הסוחב ריקשה עם שלושה אנשים. מה עובר במוחותיהם בשעה זו?
נכנסתי למלון "אוברוי" (5 כוכבים) כדי לנוח מהמראות והקשבתי למוסיקה קלאסית. קונצ'רטו לכינור ולתזמורת של סיבליוס בחדר ממושג ושקט. בחוץ, כשיצאתי, דחף לי קבצן מצורע יד נוראית לפנים וביקש נדבה. אתה נקרע לפעמים לגזרים. 12 חודשים. לא התחסנתי. לא התרגלתי. לא הבנתי. שם בארץ, כשאחזור, איך אוכל להסביר לשואלים אותי מה היא הודו? איך אעביר את ריחות השווקים ואת תחינות הקבצנים לתוך סלון ישראלי? אני אומר: קח תרמיל וסע.
בעוד כמה שעות יוצא המטוס לבורמה. שיצא כבר. מספיק.
הודו – למידע נוסף>>
