הודו: הבונדה, שבט בסכנת הכחדה

אישה בת 25, בעל בן עשר
מוסד הנישואין בקרב הבונדה לא נועד להסדיר את סיפוק הצרכים המיניים של בני הזוג, ואפילו לא את הולדת הילדים. מוסד הנישואין נועד לדבר אחד בלבד – לדאוג לכלכלת האישה לעת זקנתה. האישה לוקחת לה לבעל ילד

שבט בונדה מונה כ-8,000 איש. תוחלת החיים של בני השבט היא 48.7 שנים. תוצאה של ריבוי קטן ואחוזים גבוהים של תמותת תינוקות צילום: יותם יעקבסון

צעיר ממנה בעשר עד 15 שנים ומטפלת בו מתוך הבנה שכאשר תזדקן ותגיע לגיל ארבעים לערך, הוא יפרנס אותה. מנהג הנישואין של הבונדה מעודד פער גילאים של 15 שנים בין בני הזוג, והזיווג המיטבי הוא זה שבין אישה בת 25 לנער בן עשר. נער בן 13 עלול להיחשב זקן מדי לנישואין.
את ההולדה מקיימת האישה עם בן זוגה הצעיר או עם גברים לפי בחירתה, בדרך כלל אביו של הנער או בני משפחה אחרים של בן זוגה. זיווג כזה יוצר מצבים שבהם בן זוגה מגדל את אחיו למחצה כבנו, והוא עצמו עלול ביום מן הימים לקיים יחסי מין עם אשת מי שגידל כבנו.
כששואלים אותן מדוע הן נישאות לגברים צעירים זוכים לשתי תשובות: האחת היא שעל הנער לדאוג לאישה לעת זקנתה, והשנייה היא שגברים צעירים יכולים לספק כראוי את צרכיהן המיניים של הנשים.
הבונדה הוא שבט המונה רק כ־8,000 איש החיים בכשישים כפרים במזרח הודו. בני השבט מחולקים לשני קלאן (משפחה מורחבת) – "הקוברה" ו"הנמר", והנשים בוחרות את בן זוגן מהקלאן שהן אינן משתייכות אליו. בחברת הבונדה הנשים נושאות בעיקר הנטל הכלכלי, ואילו הגברים כמעט שאינם עובדים. ואף על פי שזו חברה פטריארכלית, החיים בשבט סובבים סביב הנשים, מעמדן גבוה יחסית, ויש להן משקל רב בקבלת החלטות. עם זאת, הילדים והשדות שייכים לבעל, ובמקרה של גירושין — וחברת הבונדה מאפשרת גירושין, אלא שהצד שמבקש להתגרש צריך לשלם פדיון – האישה נותרת עם תכשיטיה ותו לא.
תוחלת חייהם של בני הבונדה היא רק 48.7 שנים. השבט מצוי בסכנת הכחדה אמיתית, שכן שיעור הריבוי הטבעי של אוכלוסייתו נמוך. למצב זה יש כמה סיבות, ובהן הפרש הגילאים בין בני הזוג, שבעטיו האישה מאבדת שנות פוריות רבות; סירובם של בני השבט להשתמש בתרופות מודרניות; תמותת תינוקות גבוהה; ומקרי הרצח הרבים של גברים, ומשום כך בקרב הבונדה יש כ־500 נשים יותר מגברים.

להכות בלי שנאה וכעס
אנתרופולוגים מקצועיים טרם חקרו את הבונדה, מאחר שכל ניסיון זר להתקרב לאזורי מגוריהם נתקל באלימות קשה. וֶריאר אלווין, שהיה אחד האנתרופולוגים המכובדים ביותר בעולם, חקר שבטים רבים בהודו וזכה להערכה אקדמית בעולם הן בזכות החומר האתנוגרפי שאסף והן בזכות מעורבותו בקביעת מדיניות שתגן על

השבטים. נפגשתי עם בנו של וריאר, אָשוֹק, בעיר שילונג במגהאלאיה
(Meghalaya) שבמזרח הודו. אשוק סיפר לי כי הבונדה הם מהשבטים היחידים שאליהם לא הצליח אביו לחדור. ביערות שבהם חיו שרצו חיות טרף, והוא זוכר שאביו סיפר על אודות דוור שהיה אמור להעביר הודעה אל כפרי הבונדה, אבל נטרף בדרכו בידי נמר. אביו תיאר את המסע אל הבונדה כמסע מסויט שבמהלכו נתקל בגילויי אלימות שמנעו ממנו לעשות מחקר מעמיק.
הגברים של הבונדה אלימים, מהירי חֵמָה ובלתי נשלטים. לא לחינם הם נושאים עימם קשת וחצים לכל אשר ילכו. זרים מוזהרים שלא להתקרב אליהם, שכן הם ממהרים לשלוף את חציהם ויורים בלי לחשוב. הם רוצחים גם זה את זה, ואחוז מקרי הרצח בקרבם הוא הגבוה ביותר בהודו, ויש אומרים בעולם כולו. בכל שנה נהרגים כעשרים גברים בקטטות שהן חלק בלתי נפרד מהנוהג שלהם.
אחד מביטויי האלימות המובהקים ביותר, מלבד הקטטות הרצחניות, הוא טקס הבגרות לנערים. הכוהן מביא מהיער ענפים שקטף, על במה במרכז הכפר מכים בתוף המקודש, וזהו סימן לגברים נוספים לבוא להכות בתופים. נערים צעירים באים עם ענפי דקל סאגו שהורידו ממנו את העלים. הם מכים זה את זה בכל כוחם עד זוב דם, עד אפיסת כוחות. אז הם קדים, נוגעים איש ברגלי רעהו במחווה של כבוד, מתחבקים ומרימים זה את זה אל על, ואז נושא הכוהן בפני הנערים דרשה נלהבת המטיפה להם שיכו בלי רגשי שנאה או כעס. אנשי הבונדה מעידים על עצמם שהם אכן מכים והורגים בלי כעס.

נשות הבונדה יוצאות לשוק למכור את מרכולתן ולפרנס את המשפחה. הגברים נשארים בבית, לשתות אלכוהול וללכת מכות | צילום: יותם יעקבסון

אבל הגברים מצוידים לא רק בקשת ובחצים — הם נושאים עימם לכל מקום גם מֵכלים ובהם משקה ייחודי ששמו טוֹדי. הטודי הוא משקה משכר שמיוצר ממוהל (עסיס) פרחי דקל הסאגו שעובר תהליך התססה, ובני הבונדה שותים אותו באדיקות. מקור התמכרותם טמון באגדה: כאשר הארץ היתה ריקה, ירדו מהשמים ילד וילדה. הילדה כרעה ללדת והתיישבה תחת דקל סאגו. היא היתה רעבה וביקשה מבן הזוג שלה לצאת לצוד בשבילה אייל. הילד החל לרדוף אחרי האייל, ובתוך כך התרחק ממנה. לאחר שהשיג את האייל, החל הרעב לכרסם בו, ובמקום לשוב אליה עם הציד אכל אותו בעצמו. בינתיים ילדה הילדה תאומים. משבושש הילד להגיע, יצאה הנערה הרעבה לחפש את בן זוגה, וכאשר מצאה אותו סועד את לבו נתקפה בולמוס רעב, אכלה יותר מכפי יכולתה ומתה. התינוקות הנטושים שכבו צמאים תחת העץ. הדקל ראה את מצוקתם וטפטף אל פיותיהם מוהַל. כך הם גדלו עד שלמדו להשיג מזון בעצמם, וכך גם התמכרו למוהל הסאגו.
את הסאגו מחשיבים אנשי הבונדה לחלב, והם משקים בו תינוקות כבר מגיל ארבעה ימים. הוא משמש גם לשיכוך כאבים ולפתרון סכסוכים. הפקת המוהל והתססתו היא תפקידם של הגברים.
סיפור האגדה על אודות ההתמכרות למשקה מסתיים במעין מסקנה שהאם, שנטשה את התינוקות, היא שאשמה בהתמכרותם למשקה המשכר. כך משתחררים הגברים מן האחריות לשכרותם ולהתנהגותם האלימה וחסרת העכבות. הגבר, לפי האגדה, אינו אחראי כלל לחיי התינוקות שהתייתמו. לא זו בלבד שהאגדה אינה שופטת את הגבר על שהתיישב לאכול בזמן שזוגתו הרעבה כרעה ללדת לבדה, אלא שהיא כלל אינה מסבירה כיצד ייתכן שהנשים, שגם הן שתו מוהל סאגו מינקותן, דווקא חרוצות, יוזמות, נוטלות את עול הפרנסה על כתפיהן ואחראיות להשכנת שלום.

נשים חרוצות; גברים עצלנים
המידע האתנוגרפי שנאסף עד כה על אודות בני הבונדה אינו תוצאה של מחקר אנתרופולוגי חסר פניות אלא הוא מידע שמקורו בעיקר בפקידים ממחלקת היערות ההודית שנכנסו אל האזור כדי לנצלו לצורכי פיתוח, בכמה בוטנאים שעשו באזור מחקר ובאו עימם במגע, ובאנשי רפואה שביקשו להביא אל השבט תרופות וידע בסיסי בהיגיינה. ומכיוון שהבונדה נמנים עם האָדִיבָסִים של הודו – כלומר עם השבטים ה"ראשונים", ה"מקוריים", של התת־יבשת – השייכים על פי ההודים למעמדות הטמאים והנחותים, מדובר במידע מוטה למדי.
הטיה תרבותית אפשר למצוא גם בספרות המחקר לכאורה. בספר "נשים שבטיות בהודו" מתאר ד"ר פ"ק מוהאנטי את הבונדה כחברה שחייה סובבים

נשות הבונדה לבושות ברינגה, פריט לבוש המכסה את חלציהן. בהודו קוראים להן "בנות השבט העירום" צילום: דינה היימן

סביב הנשים — וזאת אף על פי שהחברה שלהם אינה מטרילינאלית (קשרי השארות נקבעים על פי אילן היוחסין של האם בלבד) ואינה מטריארכלית (המנהיגות היא של הנשים, בעיקר האמהות). ד"ר מוהאנטי מתאר את נשות השבט כחרוצות ואת הגברים כעצלנים. אין זה תיאור אנתרופולוגי לגיטימי, שכן בחברה מסוימת ייתכן שלבטלה יש מקום ואולי אפילו מהות. ידוע למשל על חברות שבהן הנשים אינן מעוניינות בכך שגברים יעבדו, כי הן רוצות לשמור בידן את הזכות לקבל החלטות. שיתוף בתרומה לפרנסה כרוך בלגיטימציה לשיתוף בקבלת החלטות. בנוסף לזה מתעלם ד"ר מוהאנטי מכך שהגברים מופקדים על הגנת הנשים היוצאות ליער ללקט פירות, על הכנת כלי נשק, על יציאה למסעות ציד ועל תהליך הפקת משקה הסאגו ומכירתו בשוק. ד"ר מוהאנטי מסכם את מאמרו בטיעון שלפיו הנשים הן האחראיות להתנהגות האגרסיבית של הגברים ולהתמכרותם לטודי, אך אין הוא טורח להסביר או לנמק את טיעונו. ההודים מסבירים את ביטויי האלימות בכך שכזאת יכולה להיות תגובתו של כל גבר שרואה את אביו מקיים יחסי מין עם אשתו.
לאחרונה השתנתה מעט תכונת הסגירוּת המאפיינת את הבונדה. צעירים אחדים מבני השבט אף יוצאים ללמוד בבתי הספר הציבוריים שמחוץ לכפריהם. מצד אחד אולי יהיה אפשר ללמוד מהם על אודות תרבותם, מצד שני הם יביאו עימם לכפריהם את התרבות ההינדית הבלתי מנוצחת, שתפסה כבר אחיזה בקרב חברות שונות ברחבי הודו, ולא הותירה שום חברה כשהיתה. בניצני השינוי אפשר להבחין בשוק השבועי שבו מציעים בני הבונדה את מרכולתם. הסוחרים ההודים  שנכנסו לשוק בשנים האחרונות מיסדו אותו במידה מסוימת ואף הנהיגו, במקום שיטת החליפין שהיתה נהוגה בעבר, את השימוש בכסף תמורת תוצרת. סביר להניח שבתוך זמן לא רב תשליט התרבות ההינדית על בני הבונדה גם את מנהגיה, את דרך מחשבתה, את מערכת המעמדות שלה – המציבה את הבונדה בתחתית המדרג – ואפילו את אליה.

קללת העירום
ישבתי ליד סקורו בעת שמכרה את תוצרתה בשוק. היא ענתה לשאלותי באמצעות סאנאת, שליווה אותי במסעי בקרב שבטי ההרים. כמו שאר נשות הבונדה, שיערה של סקורו מגולח, ועל פדחתה היא עוטה שלל שרשרות צבעוניות. את חלציה היא מכסה

ברִינְגָה, שחושף את חלקו העליון של ישבנה, ואת שדיה היא מסתירה – לא תמיד בהצלחה – בעשרות שרשרות צבעוניות נוספות. כשהיא מהלכת בכפרה אין היא מרגישה חשופה, אך כשהיא יורדת פעם בשבוע ליום השוק שבאונוקודולי היא מודעת למבטיהם של הסובבים. כמה פעמים הרגישה את עיניהם הסוקרות של הגברים ההינדים ושמעה אותם אומרים שהיא מ"השבט העירום". לכן החליטה, כמו חברותיה, לקשור סביב כתפיה בד שיכסה את גבה.
כשאר נשות הבונדה, החרוזים שסקורו עונדת על ראשה ועל חזה הם לבושה המסורתי והיחידי. הסיבה לדרך הלבוש הזאת היא קללה שהטילה על נשות השבט בעבר הרחוק האלה סיטה, אשתו של האל ראמה. זוג האלים גלה במשך 14 שנים מממלכתם איודיה. למשך כמה ימים הם מצאו מקלט ביערות שבהם חיים הבונדה. יום אחד ירדה לנהר קבוצת נשים מהבונדה כדי להביא מים ונתקלה בסיטה שרחצה בו עירומה. כאשר הבחינו הנשים – שלבשו אז בגדים עשויי עלים – בסיטה העירומה, הן צחקו עליה. סיטה נעלבה וקיללה אותן שיישארו עירומות תמיד ושראשן יגולח, וכך כפי שהן צחקו עליה, יצחקו עליהן כולם. היא הוסיפה והזהירה שכל ניסיון לסטות מהמנהג הזה יביא למחלה, לאובדן יבול ובעלי חיים, להרס הכפר ואפילו למותם של בני משפחה.
נשות הבונדה התחננו למחילה, אבל את הקללה אין להסיר. סיטה קרעה את אמרת הסארי שלה ונתנה אותה לנשים כדי שיסתירו את מבושיהן. את קרעי הסארי מסמלת הרינגה הזעירה שלובשות מאז הנשים על אזור החלציים, שלא ממש מכסה הכל. האמונה בקללה העתיקה רווחת גם היום, והנשים נזהרות שלא לשנות את לבושן. בזמן אסון מזמינים השמאנים את סיטה כדי להראות לה שאם סטו בטעות ממנהג ציווי הקללה, הרי שכעת חזרו בהם.
סקורו מספרת לנו שהיא חושבת שעליה להינשא שנית, היא חוששת שמא לא תמצא נער מתאים, שכן יש מחסור חמור בגברים. שלא כמו בקרב החברה ההודית הסובבת אותן, לאלמנות הבונדה מותר להינשא, ומהמפגש עם החברה ההודית היא מבינה שהיא חיה בחברה שמעניקה יתרון לנשים. היא רוצה ללדת ילדים. כמו חברותיה, גם היא רוצה בנות, לבנות אין בעיית אלימות, היא מסבירה, והיא לא תצטרך לדאוג להן כל הזמן. ובכלל, הליכותיהן של הבנות נועדו להשכין שלום, הן עובדות ומפרנסות והן מרוויחות את המוהר שישולם עבורן לכשיינשאו. אבל סקורו רוצה להינשא לא רק כדי שיהיו לה בנות או כדי שיהיה מי שידאג לה לעת זקנה; היא רוצה מישהו שילווה אותה בדרכה אל היער ויישן איתה בלילות.