ההמצאות של קליפורניה

צ'אק ברי, מהאבות המייסדים של עולם הרוקנ'רול, קרא לקליפורניה "הארץ המובטחת". הכובש הספרדי חואן רודריגז קאבריו, האירופאי הראשון ששייט לקליפורניה ב־1542, וכמעט כל עיר בקליפורניה מתהדרת ברחוב הקרוי על שמו, קרא לה "ארץ הקיץ הנצחי". וודי אלן, בזלזול הניו יורקי האופייני לו, אמר: "מה כבר אפשר לצפות ממקום, שתרומתו העיקרית לציוויליזציה היא העובדה שמותר לפנות בו ימינה ברמזור אדום?".
תגובות מסוג זה מסמלות היטב את יחס האמריקאים בכלל ואת אנשי החוף המזרחי בפרט לקליפורניה, גן העדן המבורך הזה, המשתרע לאורך חופם המערבי. במשך שנים התקיימה בניו יורק, ומן הסתם עדיין קיימת, ההשקפה כי תרבות היא משהו שמתחיל בלונדון, ואחרי הפסקה אוקיינית מסוימת, ממשיך ונגמר בניו יורק.
כיום, אפילו הניו יורקרים השרופים ביותר מודים שתרבות קיימת לא רק בברודוויי ובמוזיאון המטרופוליטן. אמנם בשביל מוזיאונים, בלט ומסעדות יהודיות כשרות נוסעים למנהטן ולא לסן דייגו (ראו כתבה בעמ' 112), אבל במערב רואים את זה קצת אחרת.
גם בקליפורניה יש אוכל יהודי, אבל בצד שלל המסעדות הסיניות, היפניות, הווייטנאמיות, המקסיקניות ומה לא, זה לא נחשב למציאה קולינרית מיוחדת. ואפילו וודי אלן יודע שהעולם החדש לא היה נראה כל כך חדש בלי מחשבים, רוקנ'רול או הגלולה למניעת הריון – כמה מתרומותיה של קליפורניה לתרבות, או לציוויליזציה, או לאיכות החיים, או איך שלא נקרא לדבר הזה שמבדיל אותנו מחיות.
מלבד תרומתה לטלוויזיה, לרוקנ'רול ולעוד כמה כוחות תרבותיים שעיצבו את המאה ה־20 – מג'רי גרסיה ועד ביל גייטס, שניהם קליפורנים מלידה – שימשה קליפורניה מאז היווסדה כור היתוך וזירת התרחשות לשינויים חברתיים ותרבותיים חשובים. באופן טבעי, לוו השינויים האלה בפריצות דרך אמנותיות בתחום הקולנוע, המוזיקה והארכיטקטורה.

בירת הטלוויזיה העולמית
הטלוויזיה אמנם לא הומצאה בקליפורניה, אבל כתופעה תרבותית וכמכתיבת טרנדים חברתיים, אין ספק שמרכז עוצמתה הגלובלית הוא בקליפורניה, וליתר דיוק – בלוס אנג'לס. נצחונה של הרוח האמריקאית בא לידי ביטוי, בין השאר, בעובדה שכבר אין כמעט ברחבי העולם (המערבי לפחות) מי שלא יודע איך נראית לוס אנג'לס, העיר המצולמת ביותר בעולם.
אלפי סרטי טלוויזיה וקולנוע הפכו במשך שנים את לוס אנג'לס לעיר מוּכּרת לאנשים שמעולם לא היו בארצות הברית, ושלרובם סיכוי

ג'רי גרסיה, מהדמויות הבולטות בלהקת גרייטפול דד. עוד אייקון קליפורני | צילום: ג'ין אנתוני

אפסי להגיע אליה בגלגולם הנוכחי. מבנגלדש ועד ארץ האש יש אנשים שמכירים רחובות מסוימים בלוס אנג'לס, ובפרט את שדרות ווילשיר עטורות הדקלים ואת גבעות הוליווד עם הסמל הבלתי נשכח, לא פחות טוב מרחובות מסוימים בעיר מגוריהם. האם לא לשם כך הפליגה המייפלאוור מהעולם הישן, כדי שאנשים המוכנים להרוג זה את זה בשם זהות לאומית, חירות ועצמאות יוכלו ללכת הביתה אחרי המלחמה ולראות את אותן תוכניות טלוויזיה?
גם הרוקנ'רול הוא תרומה רבת השפעה מבית היוצר של חלומות קליפורניים לבני כל הגילים. זוהי אחת מצורות האמנות היחידות במאה ה־20 שבאו מלמטה. עדיין אין בתי ספר לרוקנ'רול, תודה לאל, ואין כמעט אף צורה אחרת של אמנות שהתרחבה והתפשטה עד שהפכה במשך שנים לתרבות שלמה, לפילוסופיה ולדרך חיים. אפשר לומר שרוקנ'רול (למרות שורשיו השחורים) הוא המוזיקה האתנית של האדם האמריקאי הלבן, והגיטרה החשמלית היא הכלי המוזיקלי המסמל אותה יותר מכל.
גיטרות עם מגברים חשמליים היו גם לפני שנות החמישים, וישנם חילוקי דעות לגבי מי באמת המציא את הגיטרה החשמלית בצורה המוכרת לנו  היום, אבל אין ספק שאת הייצור המסחרי השוטף של גיטרות חשמליות בלי תיבת תהודה התחיל ליאו פנדר
ב־1948. פנדר הקים באנהיים (Anaheim), עירו של דיסנילנד, את בית החרושת הראשון לייצור גיטרות, "פנדר אינסטרומנטס". הגיטרה החשמלית הראשונה בייצור המוני נקראה פנדר־בְּרוֹדקַסטֶר. ב־1951 שונה שם המודל לפנדר־טֶלֶקסטר, במחווה לטלוויזיה. עם נגני הטלקסטר המפורסמים נמנים ברוס ספרינגסטין וקית' ריצ'רדס.
פנדר־סטראטוקסטר, שבאה אחריה, היא קרוב לוודאי הגיטרה החשמלית הנמכרת ביותר בהיסטוריה, והיא כוללת עוד המצאה של פנדר: הטְרֵמוֹלוֹ והווִיבְּרָטוֹ – האפקט המאפשר לשנות את תנודת המיתרים ולהגביר אותה תוך כדי נגינה. בעזרת אצבעותיהם של גיטריסטים כאריק קלפטון, ג'ימי הנדריקס, באדי גאי, בוני רייט ורבים אחרים, הפכה הסטראט לאייקון אמריקאי של ממש.

בעקבות הקשת בענן
עולי קליפורניה (מלבד אולי אנשי הוליווד, שבאו ונשארו מטעמים כלכליים טהורים) היו מוּנעים מכוחו של חלום כלשהו: התעשרות מהירה, הצלחה ושאר רצונות שלא יכלו להגשים מסיבות כלכליות או חברתיות במקום אחר. קליפורניה שימשה להם ארץ פלאית שבה מתגשמות המשאלות, כמו ארץ עוץ שמעבר לקשת בענן. כך נבנה עוד נדבך במיתוס האמריקאי של ההתפשטות הלאה, לעבר "הגבול האחרון".
היו בהם כאלה שחלמו על התעשרות מהירה במערב (ראו כתבה בעמ' 76). אחרים – כמו ג'ניס ג'ופלין, שבאה מאוהיו, או ג'ימי הנדריקס, שהגיע מסיאטל דרך לונדון – חלמו על קריירה מוזיקלית ונהרו מערבה בעקבות הקריאה לבוא לסן פרנסיסקו עם פרח בשיער. מאוחר יותר, היו שהגיעו בעקבות חלום המתירנות המינית, ובהם מאות אלפי הומואים ולסביות שהשתכנו בסן פרנסיסקו מתחילת שנות השבעים (ראו כתבה בעמ' 60).

מטוטלת קריסטל. 20 אחוז מאזרחי ארצות הברית רואים עצמם שייכים לתנועת העידן החדש

רבים מהחלומות הללו התנפצו אל סלעי המציאות האמריקאית הקשה. ג'ון (יוהן) סאטר, האיש הראשון שבאדמתו נמצא זהב, מת עני ואביון. רבים מאלה שהגיעו לקליפורניה, וקנו בה את עולמם, גם מתו בה כתוצאה משימוש בסמים קשים. ג'ניס ג'ופלין, ג'ימי הנדריקס, ג'רי גרסיה ואחרים גילו גם את הצד האפל של הרוק הקליפורני.
קהילת ההומואים הגאה של סן פרנסיסקו ורבים אחרים שנהנו מפירותיה של מהפכת השחרור המיני ספגו מהלומה כואבת, כשמפלצת האיידס הרימה את ראשה המכוער וגבתה אלפי קורבנות. והיו עוד חלומות שנגוזו: קליפורניה היא בכל זאת חלק מארצות הברית, וסן פרנסיסקו, לפחות בעידן רייגן, היתה העיר המובילה במספר חסרי הבית שברחובותיה.

רק בגלל הרוח
ד"ר קרל רשקה, פרופסור ללימודי דת באוניברסיטת דנוור, מצא סוג נוסף של מגפה שפשתה בקליפורניה: תנועת העידן החדש (New Age), שאותה כינה בשם "איידס רוחני". התנועה צמחה בשנות השבעים באיזור סן פרנסיסקו, כתגובת נגד למה שנראה ככשלונן של הדתות הממוסדות, כמו גם כשלונה של החילוניות ההומניסטית, במתן משמעות לקיומנו. התופעה הביאה לשינוי רוחני וערכי, ובעקבותיו לשינוי של אופנה וסגנון חיים.  קשה להגדיר או למדוד את הקף התנועה,

אבל כיום בכל עיר גדולה בארצות הברית נוהרים אלפים לחנויות ספרים "רוחניות", נוהים אחר גורואים ופוקדים מרכזים ללימוד עצמי כזה או אחר. במחקר שנערך בין 1991 ל־1995 התברר כי כ־20 אחוז מאזרחי אמריקה רואים את עצמם שייכים לתנועת העידן החדש, מה שהופך אותם לקבוצה הדתית השלישית בגודלה בארצות הברית, בהנחה שהתנועה בכלל מוגדרת כדת.
לפני עשר שנים מושגים ושמות כמו קריסטלים, תקשור, טנטרה, קרלוס קסטנדה, טופו, טארוט, העין השלישית, מדיטציה, סוּפיזם, סיינטולוגיה, גלגול נשמות, ויפאסנה, פירמידות, אום, רפואה הוליסטית, אקופונקטורה, אי צ'ינג, גרנולה, הארה, אאורה, כפר גלובלי – כל אלה היו נשמעים כשיחה בטלה בבית משוגעים. היום זהו האלף בית של העידן החדש, וחלק מהשיח היומיומי לא רק בארצות הברית, אלא בכל העולם המערבי. כי זו דרכם של חלומות קליפורניים: הם הופכים למציאות כלל אמריקאית, אפילו אם לוקח להם זמן להתגשם. כמה שנים אחר כך, החלום הקליפורני כבר הופך למציאות גלובלית.