הדרווישים המחוללים – הסופים באיסטנבול

המוני אנשים מטיילים בכל יום באיסתיקלל (Istiklal), המדרחוב שוקק החיים של איסטנבול. החנויות מציעות ממיטב האופנה האירופית, והמסעדות קורצות לעוברים ושבים בניחוחות תבשילי מזרח ומערב. מעבר לאזור הסואן, בשיפולי הרחוב, מצטנע לו מבנה דו קומתי שעומד על תילו מהמאה ה־15. את המבנה הקים שייח מצאצאי שושלתו של ה"מוולאנא". ה"מוולאנא" פירושו בערבית אדוננו, וזהו הכינוי שהעניקו החסידים למוחמד ג'לאל א־דין רומי – פילוסוף, משורר, מנהיג דת מוסלמי ומיסטיקן סוּפי שפעל במאה ה־13 והטיף לאהבה אין קץ ללא הבדל גזע, דת ומין.
בבניין הזה פעל מסדרם הדתי של ממשיכי דרכו, הנקראים מוולאווים, עד אשר הוצא אל מחוץ לחוק בתחילת המאה העשרים, עם כינון הרפובליקה התורכית. מטרת החוק היתה להפריד בין דת למדינה כדי לצמצם את השפעות הדת, שנתפסו כמעכבות קִדמה. במהלך המהפכה החילונית שהנהיג אתאתורכ בשנות העשרים והשלושים של המאה שעברה הוסבו רבים מהמסגדים וממסדרי הדרווישים למוזיאונים, והבניין הזה הוא כיום מוזיאון לספרות.
באולם המרכזי של המוזיאון, באותו החלל שבעבר נערכו הטקסים הדתיים של המוולאווים, מתקיימים כיום בחסות משרד התרבות התורכי מופעי פולקלור המשחזרים את אותם הטקסים. אלה הם מופעי "הדרווישים המחוללים" (ראו "מסע אחר" 110). תורכיה מגייסת את כל משאביה כדי להוכיח שהיא ראויה ל"מקום טוב באמצע" בין מדינות העולם הנאור. הדרווישים המחוללים הם חלק מהרפרטואר השיווקי שלה. לוגו תרבותי. הם מותירים את חותמם בתשדירי הפרסומת של משרד התיירות, בכרזות של משרד התרבות, בסרטונים ובג'ינגלים אופנתיים. הדרווישים המחוללים חזרו לאופנה, והם מצרך מבוקש בעיקר בקרב התיירים.
דרווישים הוא כינוי למיסטיקנים המוסלמים, והמחול שהם מבצעים נקרא "סֶמַע". במקורו ה"סמע" הוא ביטוי לסערת רגשות דתית. באמצעות פעולת סחרור מתנתק המאמין מכבלי החולין וממריא אל עולם של קדושה. המחול אמור להתבצע לשם התעלות הנפש, בניסיון להתקרב אל הבורא, כתפילה. אך מה דינו כשהוא מוצג כמופע פולקלוריסטי?

הדרווישית המחוללת הראשונה

כשהסירו המחוללים את גלימתם השחורה, המסמלת את הקשר של האדם אל הארצי, הרגשתי שגם מלבי נגולה אבן. כאשר החלו להסתחרר בשמלותיהם הלבנות, המייצגות את התכריכים שמתוכם הם נולדים מחדש למסע הרוחני, הרגשתי שמשהו בתוכי מזדכך. ככל שהוסיפו להסתחרר, כך המשכתי לרחף.
ברגע כלשהו נדמה שלא בבני אנוש אני צופה אלא בכוכבי הגלקסיות החגים במסלולם. הצצתי ביושבי האולם וראיתי שגם הם עוקבים מרותקים אחר המתרחש. שום דרמה סוחפת לא התרחשה על הבמה, שום טרגדיה קורעת לב – אך מהבעת פניהם של הצופים לא היה ספק שהם חווים קתרזיס רב עוצמה.
הלהקה שצפיתי בה היתה ייחודית. זו היתה קבוצת "אוהבי המוולאנא בני זמננו", אשר כיאה להצהרה שבשמה הכניסה לעשייתה חדשנות נועזת ועדכנית: במופעי הלהקה הזאת מחוללות נשים לצד הגברים, כשוות להם. זוהי פריצת דרך ענקית במסורת המוולאווית. אמנם רשמית נשים אינן מנועות מלהסתחרר, אך מטעמי צניעות הן עשו זאת עד כה במתחם נפרד ולא לעיני הגברים.
חסן צ'יקר, האב הרוחני של הקבוצה, לא מפחד להפגיש בין מסורת לחידושים. חבורתו, שנוסדה ב־1982 ומונה כיום כ־400 חסידים, היא קבוצת אנשים צעירה ודינמית המטפחת את המסורת ברוח הזמנים המודרניים. קבוצה זו היתה לצנינים בעיני פלגים שמרניים של העדה המוולאווית, שרואים במעשיה חילול המוסר והמסורת.
להקת "אוהבי המוולאנא בני זמננו" מונה כשלושים מחוללים ומחוללות. הגברים לבושים בשמלות הלבנות המסורתיות, הנשים מובדלות בשמלותיהן הצבעוניות. נקודות הצבע הן תרומה אמנותית־אסתטית למתרחש על הבמה, ויש בהן גם אמירה רעיונית: הנשים משולות לגן שושנים. לפי אמונה עממית, השושנה צמחה מזיעת הנביא מוחמד, ואצל המוולאנא היא סמל לשמחה, לאצילות ולחסד אלוהי.
יצאתי מהמופע נרגשת. איך זה שבאמצעים תיאטרליים כה מעטים, בבמה חשופה, ללא טקסט, ללא סיפור, אפשר ליצור אפקט חזק כל כך? מה יש בה, בפעולת הסחרור, שהיא שואבת חזק כל כך את קהל הצופים?
בעוד אני שקועה במחשבותי, הוצגה בפני בחורה צעירה בג'ינס ובשיער מקורזל. היא הישירה אלי מבט צלול ולחצה את ידי בחום: "דידם אדמן", אמרה, וחיוך רחב האיר את פניה. "את… דרווישית מחוללת", השתנקתי מרוב הפתעה, "ראיתי את שמך בקטלוג".
אדמן היא האישה הראשונה שיצאה לרקוד בפומבי לצד גברים. "כן אני סמעזנית", אמרה, וכך למדתי את המונח שבו נקרא מחולל הסמע – סמעזן.
"סליחה על השאלה הארצית כל כך, אבל… באיזה צבע השמלה שלך?" גמגמתי במבוכה בעודי נועצת בה מבטים חקרניים כדי לנסות ולגלות מי מהמחוללות היא הנערה שמולי. "אני זו שבטֶנורֶה האדומה", אמרה, וכך הבנתי שטנורה זו שמלת הדרווישים.
כך גדל והלך אוצר המילים שלי, ולאט לאט התברר לי שלאנשים האלה יש מילון מושגים שלם הקשור לעולמם. למשל: "לפתוח טנורה" פירושו, בשפת הדרווישים, לרקוד. אך כדי שהטנורה תיפתח כהלכה, יש להקפיד שכל קפל יישב במקומו לפני תחילת ההסתחררות. בכך עוזר הסמעזן־באשי, שהוא המוביל את שורת המחוללים. הוא גם המדריך בעת החזרות והעוזר בשלב ההלבשה. הסמעזן־באשי מכווץ את הקפלים, כורך סביבם את החגורה שלוש פעמים, תופש אותה בבגד ובסופו של דבר משחרר מעט את הבד ומוודא שנוח להרים ידיים.

שמחתי שזו שרקדה בשמלה האדומה היתה לחברתי. עוד בטרם הכרנו, אהבתיה. אהבתי את האופן שבו חגה בהתמסרות מלאת רכות ורפוית איברים. דידם, ילידת 1968, גרפיקאית בחברת פרסום וצלמת, נשבתה בקסמי הסמע בשנת 1991, כשחיפשה נושא לעבודת גמר במחלקה לגרפיקה של האוניברסיטה שלמדה בה. היא הבחינה בכרזה שמזמינה לצפות במופע של הדרווישים המחוללים, החליטה שזה נושא מעניין והלכה לפגישה בטֶקֶּה, המקום שבו נפגשים חברי הקבוצה. הציצה ונפגעה. דידם התאהבה בדֶדֶה, האב הרוחני של הקבוצה, שנכנס לחייה כמורה רוחני, ובמטה אדמן – מוזיקאי, מלחין ומנצח, האחראי על הצד המוזיקלי של הקבוצה, שהיה לבעלה.
משהחלה דידם לפקוד באופן סדיר את הפעילות בטקה, חשה קנאה רבה בבחורים המסתחררים. אחרי שחלמה באחד הלילות כי מוולאנא מצווה עליה לרקוד וראתה בחלומה את הדדה מלמד אותה, היא פנתה אליו וסיפרה לו את חלומה. הדדה, שידוע גם כפותר חלומות, ראה בחלום אות משמים. הוא הזמין אותה לביתו, ובמהלך פגישה שארכה 12 שעות רצופות הצליחה דידם להגשים את חלומה ולהיות לאישה הראשונה שיצאה לרקוד במחיצת הגברים.
ב־28.11.1993 היא הסתחררה לראשונה בפומבי, והעיר איסטנבול צהלה ושמחה. "עבור רבים זה היה הלם", היא מספרת, "אבל ציבור הנשים מחא לי כפיים בחום. הן שמחו בשבילי, הן שמחו בשביל עצמן, והתפלאו איך לא חשבו על זה קודם".
"גם אני חלמתי שאני מסתחררת", גיליתי לה יום אחד את סודי. "לא ממש מתוך שינה אלא בהקיץ, את חושבת שזה נחשב?"
"בואי נשאל את הדדה", אמרה, ובטרם המתינה לתשובתי אחזה בידי וגררה אותי אליו. "נוגה רוצה ללמוד לעשות סמע", אמרה בהתלהבות המאפיינת אותה. הדדה הסכים, אם כי הרגשתי שהיתה הסתייגות מה בקולו. דידם התנדבה להיות לי למורה. קבענו שיעור ליום המחרת. אני חששתי מסחרחורות, אך דידם אמרה נחרצות: "כשיש מטרה, לא מקבלים סחרחורת. זה כמו לשבור שיא. את מסתחררת וסופרת, ובכל פעם שאת נשברת, את מתחילה את הספירה מהתחלה. בסוף מתרגלים, העור מתקשה, ואחר כך זה פשוט".
לפני שהתחלנו עמדה דידם על כך שארחץ את פני, זרועותי ורגלי, כדי שאיכנס מטוהרת לחלל העבודה. אחר כך הדגימה והסבירה לי בסבלנות רבה את הצעד: "חצי תפנית בתנופה והרגליים מתברגות, רגל שמאל נשארת שטוחה על הרצפה בלי להתרומם עד השלמת הסיבוב תוך כדי משיכת רגל ימין אל קיפול המפרק של רגל שמאל, וחזרה לעמדת המוצא ברגליים מקבילות ובחלוקת משקל שווה ביניהן. על זה יש לשוב ולחזור עד שמגיעים לאלף ואחד סיבובים ברצף".
לאחר שהתייגעתי הגעתי בדוחק לעשרה סיבובים ברצף. הגמלוניות שלי אכזבה אותי. תהיתי, איך זה שאחרי שנים של ריקודי עם איני מסוגלת להתמודד עם צעד אחד קטן? "ההמשך הרבה יותר קשה", אמרה דידם. "צריך לעשות הרבה צעדים ומהר, ואז באמת יש סחרחורת".
כשהגעתי ל־37 סיבובים ברצף, זכיתי בתמריץ. "עכשיו תלמדי לפתוח ידיים: ימין פתוחה למעלה והראש נוטה אליה, ואילו שמאל פתוחה למטה". פרישת הידיים היא הפעולה של קבלת השפע האלוהי וחלוקתו ביקום. במהרה התברר לי כי התנועה הזאת מבלבלת ומוציאה את הגוף בקלות משיווי משקל.
כשכבר עמדתי להיכנע ולוותר על כל העניין, זכיתי לרגע קטן של הארה. הרגשתי שאני יכולה לשלוט במהירות הסיבוב של החדר סביבי. הקושי היה לשמור על דיוק התנועה. זה הצריך משמעת עצמית וריכוז. "תמשיכי, תמשיכי", התלהבה דידם כשהגעתי ל־86 סיבובים רצופים, אבל אני הרגשתי שהרגליים שלי לא יכולות להדביק את הסיבוב, שכאילו מקדים אותן.
ריקוד שבנוי על צעד אחד הוא קשה. הוא לא משאיר מקום לסטיות. שוב ושוב יש לחזור בדייקנות על חצי תפנית חדה המבריגה את הרגליים ולזכור שאלוהים פה, אחר כך לשחרר את ההברגה ולגלות שאלוהים שם, וכך להמשיך עוד ועוד. כשהגעתי ל־130 סיבובים ברצף הבנתי שכאן לא יזיקו מעט יותר כישרון ובעיקר הרבה יותר אמונה ודבקות במטרה. קלות הסחרור התבררה כאשליה, וההתמודדות עימה לוותה ברגעי משבר, ייאוש ומבוכה. כדי לפצח את סוד הסחרור צריך להיכנע, לוותר ולהסכים להיכבל לצמיתות לצעד אחד קטן.

ניחוח שושנים בדרך לגן עדן
"בוא, מי שלא תהיה, בוא", אמר ג'לאל א־דין רוּמי. החלטתי להיענות לקריאתו ולהזמנה של הדדה, והצטרפתי באחד הימים למפגש של הקבוצה. הטקה שלה נמצא באוסקודר
(Üsküdar), בצד האסייתי של איסטנבול, שבו הדת והמסורת מורגשות באוויר.
המבנה היה שייך בעבר למסדר מוולאווי. בחצר פזורים קברים של שייחים וקדושים, ושם נוהגים חברי הקבוצה להתפלל לפני שהם נכנסים לאולם. חדר ההתכנסות נמצא בקומה השנייה, בקצהו של גרם מדרגות חיצוניות. החדר הזה הוא כל מה שנשאר מהרעיון המקורי של הטקה — לשמש אכסניה לדרווישים. כיום הוא משמש מקום מפגש לאנשים שמחפשים את הדרך, שמבקשים העשרה רוחנית ברוח משנתו של המוולאנא. בכניסה חולצים נעליים כדי להשאיר בחוץ את אווירת החולין ואת הבלי העולם. הנכנסים מתקבלים על ידי חבריהם ב"חיבוק מוולאווי", המורכב מהרכנת ראש בעוד יד ימין מוצמדת לחזה, ואז מתן שלוש נשיקות על הלחיים, לסירוגין.
על רצפת החדר, המכוסה בשטיחים, ישב הדדה, גבר נאה וכסוף שיער, ועל פניו הוורדרדות נסוכה הדרת כבוד. הוא ישב ברגליים משוכלות על ה"פוסט", עור כבש שסימל בעבר את מושב הכבוד של המוולאנא, ומסמל כיום את מעמדו של יורשו. אצבעותיו של הדדה השתעשעו בחרוזי המסבחה בעודו משוחח עם המאמינים שישבו בנפרד – נשים באגף משמאל, גברים באגף מימין.
בין הדדה למאמינים הוחלפו ברכות. אני הודיתי על ההזמנה ונתבקשתי בתגובה "למסור ברכות לעם בישראל" (מעט באיחור הריני פורעת חוב זה). לאחר שיחה בענייני משנתו של המוולאנא נערכו הנוכחים לטקס הזִכְּר, שהוא מעין טראנס קולקטיבי. הנשים חבשו לראשן מטפחות, האורות עומעמו, והאנשים הצטופפו למעגל מהודק. בעיניים עצומות החלו כולם לזמר את שם האל כשהם מטילים את עצמם קדימה בעת הגיית ההברה הראשונה, "אל", ומושכים את עצמם אחורה עם הגיית ההברה אחרונה, "לה". אם כל אחד מהם היה טיפה בים, הרי שביחד יצרו אוקיינוס גדול שגליו עלו וירדו שוב ושוב לצלילי השם המפורש: אל־לה, אל־לה. נשיפת "הוווו" ארוך ומהדהד, שנחשב לצליל הבריאה, סיימה את הטראנס. לקינוח ניגנה התזמורת מזמורי הלל, החברים שרו ברגש, ומתי מעט, שנבחרו על ידי הדדה, ביצעו את הסמע.
בתום הטקס יצא הדדה עם חבורת מלוויו. כשחלף על פני חשתי בשובל של ניחוח שושנים. הדדה תמיד מדיף ניחוח שושנים. פעם אפילו ראיתי אותו מוציא בקבוקון קטן של שמן שושנים ומורח ממנו בהצנע על פרק ידם של מאמינים נבחרים, מחווה לברכה ולביטוי הערכה. "הריח", אמר מוולאנא, "הוא המדריך שלך והוא המוביל אותך בדרך. הוא יביא אותך לגן עדן".