האישה הגלובלית – הספר

"לא, אַת התינוקת שלי," מקנטרת אותה ג'וזפין ומדגדגת אותה קלות. כדי ליישב את הסוגיה, פוסקת איזדורה: "ביחד!". יש לה שתי אמהות ־ אמה וג'וזפין. אין ספק: ילד שזוכה באהבת מבוגרים רבים הוא ילד מבורך.

במובנים מסוימים, סיפורה של ג'וזפין – המסופר בסרט התיעודי "כשאמא באה הביתה לחג המולד" שביימה ניליטה ואצ'אני – הוא סיפור של הצלחה יוצאת דופן.

ג'וזפין יצאה אל צדו האחר של העולם, הגיעה לדרגת עצמאות שאמה לא יכלה כלל להעלות על דעתה, והיא מכלכלת בכבוד את שלושת ילדיה ללא עזרה מאביהם, בעלה לשעבר. בכל חודש נשלחת המחאה מאתונה לסרי לנקה למימון הוצאות המחיה ושכר הלימוד של הילדים. בנוסף לתשלומים על האוטובוס החדש שבנה הבכור סוּרֶש נוהג בו לפרנסתו, היא גם חוסכת נדוניה צנועה לבתה, נורמה. בחג המולד, כשהיא נוסעת הביתה לביקור, היא נושאת איתה מתנות: סירים, מחבתות וכלים. היא חולמת לקנות בית חדש שבו תוכל כל המשפחה לגור יחד. בינתיים, עבודתה כמטפלת מאפשרת להוריה של איזדורה להקדיש את עצמם לקריירה ולעיסוקים אחרים.

אבל סיפורה של ג'וזפין הוא גם סיפור של אי־שוויון גלובלי משווע. איזדורה נהנית מתשומת לבם של שלושה מבוגרים; לשלושת ילדיה של ג'וזפין שבסרי לנקה, לעומת זאת, לא האיר המזל פנים: סוּמינדָה, בנה הצעיר של ג'וזפין, היה בן שנתיים – גילה של איזדורה – כשאמו עזבה את הבית ונסעה לעבוד בערב הסעודית. נורמה, הבת האמצעית, היתה בת תשע, ובכורה סורש היה בן שלוש־עשרה. מערב הסעודית התגלגלה ג'וזפין לכוויית, ומשם ליוון. היא חיה בנפרד מילדיה כבר עשר שנים.

ג'וזפין אמנם השאירה את ילדיה תחת השגחת אחותה, אבל אצל שני הצעירים ניכרים סימנים של מצוקה ממשית. נורמה ניסתה להתאבד שלוש פעמים והיא זועפת ובוכה תכופות. סומינדה מבקר אצל דודתו בחגים אבל בשאר הזמן הוא מתגורר בבית יתומים קודר בנוסח דיקנס, האוסר על דיבור בשעת הארוחות ובמקלחת. הוא כושל בלימודים, יוזם ריבים וככלל מסתגר מהעולם.

ובכל זאת, בסוף הסרט שוב עוזבת ג'וזפין את שלושת ילדיה בסרי לנקה כדי לחזור אל איזדורה באתונה. הברירה עומדת בפניה: לגור עם ילדיה בעוני נורא או להרוויח כסף הרחק מהם. שלא כמו מעסיקיה בעולם הראשון, היא אינה יכולה גם לחיות עם משפחתה וגם לפרנס אותה.

הנשים השקופות של העולם
הודות לתהליכים שאנו מכנים בהכללה "גלובליזציה", נשים קמות ונודדות כפי שלא נדדו מעולם. בדימויים המוכּרים מפרסומות לכרטיסי אשראי, טלפונים ניידים וחברות תעופה, מנכ"ליות מתעופפות ברחבי העולם, מטלפנות הביתה ממלונות יוקרה ושבות ומתאחדות עם ילדיהן הנרגשים בשדות תעופה.

אבל אנו שומעים הרבה פחות על זרימה רחבה בהרבה של עבודה ואנרגיה נשיות: ההגירה הגוברת של מיליוני נשים מארצות עניות לארצות עשירות כדי לשמש כמטפלות, עוזרות, ולעתים כעובדות מין.

זהו הצד הנשי הלא נראה של הגלובליזציה: מיליוני ג'וזפיניות מפקידות תכופות את הטיפול בילדיהן בידי סבתות, אחיות וגיסות, ומהגרות מארצות עניות בדרום כדי לעשות את "עבודת הנשים" בצפון – עבודה שהאחרונות כבר אינן יכולות או אינן רוצות לעשות בעצמן.

דפוס זה של הגירה נשית משקף מה שאפשר לכנות מהפכת מיגדר כלל־עולמית: בהיעדר עזרה מבני זוגן, הצליחו נשים רבות בקריירות ב"עולם גברי" קשוח רק הודות להפקדת הטיפול בבתיהן, בילדיהן, ובהוריהן קשישים בידי נשים מהעולם השלישי.

בעוד שנשים אירופיות או אמריקאיות מבלות בנסיעה לעבודה עשרים ושמונה דקות ביום בממוצע, מטפלות מהפיליפינים, סרי לנקה והודו חוצות יבשות וימים כדי להגיע למקום העבודה. יש מהגרות שאכן זוכות במעין "שחרור", או בסיכוי להפוך למפרנסות עצמאיות ולשפר את חיי ילדיהן. לאחרות המזל אינו מאיר פנים והן נופלות בידי מעסיקים עבריינים – דרכוניהן נגנבים, ניידותן נשללת, והן נאלצות לעבוד בלא שכר בבתי זונות או לספק שירותי מין בנוסף לעבודות ניקיון וטיפול בילדי עשירים. אבל גם במקרים השכיחים שבהם מעסיקים הגונים משלמים משכורת במועדה, מהגרות מהעולם השלישי נוחלות הצלחה רק כשהן מקבלות על עצמן את התפקידים הביתיים שנשים בעלות הכנסה בינונית וגבוהה בחלו בהם – תפקידים שנדחו עוד קודם, כמובן, בידי הגברים.

מבחינתן, ה"נסיעה לעבודה" כרוכה במחיר שטרם עמדנו עליו במלואו.
התופעה של נשים המהגרות מהעולם השלישי לארצות העשירות כדי לעבוד ב"עבודת נשים" כמעט שלא זכתה עד כה, מסיבות שקל למדי לנחש, לתשומת לב במחקר האקדמי ובתקשורת. ראשית, רבות ממהגרות העבודה החדשות, אם כי לא כולן, הן צבעוניות, ולכן סובלות מהביטול הגזעני שהוא מנת חלקם של אלג'ירים בצרפת, למשל, או של מקסיקאים בארצות הברית ואסייתים בבריטניה. לגזענות יש להוסיף את העובדה שרוב המשרות המוצעות למהגרות מתאפיינות בניתוק ובסגירות. שלא כמו עובדי בתי החרושת המתקבצים בחבורות גדולות או נהגי המוניות הגלויים לעין ברחובות, המטפלות והעוזרות נותרות לא פעם חבויות מהעין מאחורי דלתות סגורות בבתים פרטיים. עובדות המין, שעיסוקן אינו חוקי, מוסתרות מעין הציבור אף יותר.

ישנו גורם נוסף – נפשי ורגיש יותר – התורם לשקיפותן של העוזרות והמטפלות המהגרות. תרבות האינדיבידואליזם המערבית, הבאה לידי ביטוי קיצוני בארצות הברית, כמעט אינה מאפשרת להכיר ולהודות בהזדקקות לעזרה או בתלות כלשהי. בני המעמד הבינוני־גבוה שזמנם דחוק אמנם נעזרים במשרתים אך מצניעים את עצם קיומם. אלה אינם מוצגים עוד לראווה בכובעים וסינרים צחורים כסמלי סטטוס, אלא נותרים ברקע או נעלמים לגמרי כשבאים אורחים. בימינו, נשות קריירה עשירות אינן קונות סטטוס בהפגנת הפנאי שבידן כפי שהיו נוהגות נשים לפני מאה שנה. תחת זה הן יוצרות מראית עין כאילו הן "עושות הכול", ומציגות לראווה קריירה שממלאת את כל זמנן, כולל ילדים פורחים, בעל מרוצה ובית מנוהל היטב. כדי לשמר את האשליה דואגות מהגרות העבודה שהבית יבהיק כחדר מלון, מאכילות ורוחצות את הילדים, מבשלות ומנקות – ואז, באורח פלא, נעלמות מעֵין רואה.

איזה מזל יש לי, להיות מהגרת עבודה
סגנונות החיים בעולם הראשון מתאפשרים הודות להעברה גלובלית של שירותים הקשורים בתפקידיה המסורתיים של הרעיה – טיפול בילדים, טיפוח הבית ומין – מארצות עניות לעשירות. בהכללה, ואולי במידה של פשטנות, אפשר לומר שבשלב מוקדם יותר של האימפריאליזם, הוציאו ארצות הצפון מהארצות שכבשו והפכו לקולוניות משאבי טבע ותוצרת חקלאית כגון גומי, מתכות, וסוכר. כיום עדיין מסתמכות הארצות העשירות על ארצות העולם השלישי כמקור לכוח עבודה חקלאי ותעשייתי, אבל גם מבקשות לקחת משם דבר־מה קשה בהרבה למדידה ולכּימוּת: משהו הדומה מאוד לאהבה.

מטפלות כמו ג'וזפין מביאות למשפחות המעסיקים הרחוקות חיבה אִמהית אמיתית, אשר ללא ספק מתגברת בשל הגעגוע לילדיהן שנותרו מאחור. באופן דומה, מהגרות העובדות כעוזרות מביאות איתן לא רק את כוח שריריהן אלא אף קשב לפרטים וליחסי האנוש בבית, שלולא נסעו היו יכולות להשקיע במשפחתן. עובדות מין מציעות סימולציה של אהבה, או לפחות חברות מינית ארעית. נדמה כאילו בחלקיו העשירים של העולם הולכים ומידלדלים המשאבים הרגשיים והמיניים יקרי הערך, ויושביהם נאלצים לפנות למחוזות עניים יותר לחידוש המלאי.

יש תקדימים היסטוריים רבים לתופעה. נשי אוכלוסיות שהובסו במלחמה שועבדו ונלקחו לשמש כמשרתות ופילגשים של המנצחים, כשליש מהאפריקאים שהובאו לצפון־אמריקה כעבדים מהמאה ה־16 עד המאה ה־19, היו נשים וילדים, ורבות מהנשים אולצו לשמש כפילגשים, משרתות או גם וגם, ויש עוד שלל דוגמאות.

מה שחדש כיום הוא מספרן העצום של נשים מהגרות והמרחקים האדירים שהן נודדות. נתונים סטטיסטיים מלמדים על מספרי ענק של נשים הנמצאות בתנועה, על פי רוב מארצות עניות לעשירות. אמנם קשה לדעת מהנתונים אילו עבודות הן מקבלות, אבל ניתן להסיק שהרבה מהגרות מועסקות ב"עבודת טיפול".

במובנים רבים, המידע הסטטיסטי מתסכל. יש לנו מידע על מהגרות חוקיות אבל לא על הלא־חוקיות, שלדברי מומחים מספרן אינו נופל מזה של החוקיות; במדינות רבות בעולם השלישי חסרים נתונים על השנים האחרונות, כך שקשה לעקוב אחר מגמות לאורך זמן, ושיטות איסוף המידע משתנות ממקום למקום, ולכן קשה להשוות בין המדינות.

אף על פי כן, המגמה ברורה. החוקרים מדברים על "פמיניזציה של ההגירה". מ־1950 עד 1970, למשל, גברים מטורקיה, יוון, וצפון אפריקה היו רוב מהגרי העבודה לצפון אירופה. מאז הולכות הנשים ומחליפות את הגברים.

ב־1946, פחות מ־3% מהאלג'ירים והמרוקאים שחיו בצרפת היו נשים;
ב־1990 הן כבר היו יותר מ־40%. על פי ההערכות, מחצית מ־120 מיליון המהגרים החוקיים והלא־חוקיים בעולם כיום הם נשים. בחלק גדול להפתיע מארצות המוצָא עולה מספר המהגרות על מספר המהגרים. בשנות התשעים של המאה העשרים, נשים היו יותר ממחצית המהגרים הפיליפינים לכל המדינות ו־84% מהמהגרים מסרי לנקה למזרח התיכון.

ארבעה זרמי הגירה בולטים במיוחד. האחד יוצא מדרום־מזרח אסיה לארצות עתירות הנפט – מבנגלדש, אינדונזיה, הפיליפינים וסרי לנקה לבחריין, עומן, כוויית, ערב הסעודית, הונג קונג, מלזיה וסינגפור. זרם נוסף יוצא מהגוש הסובייטי לשעבר למערב־אירופה – מרוסיה, רומניה, בולגריה ואלבניה לסקנדינביה, גרמניה, צרפת, ספרד, פורטוגל ואנגליה. זרם שלישי יוצא מדרום־אמריקה לצפונה (הזרם ממקסיקו לארצות הברית הוא הזרם הממושך ביותר בתולדות הגירת העבודה). זרם רביעי נע מאפריקה לחלקים שונים באירופה.

המדינה אשמה
הממשלות בחלק מארצות המוצא מעודדות נשים באופן פעיל להגר ולעבוד במשק בית במדינות אחרות, מתוך הנחה שהנשים, יותר מהגברים, ישלחו את הכסף שהרוויחו למשפחותיהן ולא יוציאו אותו על עצמן. ככלל, נשים שולחות הביתה יותר ממחצית הכסף שהרוויחו, לעתים כמעט את כולו. לכספים האלה יש השפעה גדולה על חיי הילדים, ההורים, האחים, ועל כלכלת המדינה כולה.

וכך, לפני שיצאה לעבוד בחו"ל השתתפה ג'וזפין בתוכנית הכשרה בחסות ממשלת סרי לנקה ולמדה להשתמש בתנור מיקרוגל, בשואב אבק ובמיקסר. בשעה שהמתינה לטיסה, שודר בחלל אולם הנוסעים היוצאים שיר בשבחי ההזדמנות להרוויח כסף בחו"ל. כותב השיר עבד בשירות משרד עבודת החוץ של סרי לנקה, שהוקם כדי לעודד נשים להגר. ואלה מילות השיר: "אחרי זמנים כה קשים, קושי כה רב, / איזה מזל יש לי, לעבוד בארץ זרה, / כשהזהב מצטבר באים גם המון זבובים חמדנים. / אבל ממשלתנו הטובה מגינה עלינו מהם. / איזה מזל יש לי, לעבוד בארץ זרה, / אני מבטיחה לחזור הביתה עם אוצרות לכולם."

למה נודדים שירותי נשים מסורתיים מאזורים עניים בעולם לאזורים עשירים? אין קושי להציע ניחושים פשטניים להסבר התופעה: "גירעון הטיפול" שנוצר בארצות העשירות עם כניסתן של הנשים לשוק העבודה הוא שמושך מהגרות מהעולם השלישי ומהמדינות הקומוניסטיות לשעבר – עוד ועוד נשים בארצות המערב מקבלות עליהן עבודה בשכר ולכן הן זקוקות לנשים אחרות שיחליפו אותן במשק בית ובטיפול בילדים ובקשישים. לנשים מהארצות העניות יש תמריץ ברור להגר: עוני.

בקווים כלליים, זה ההסבר. במערב אירופה, בטייוואן וביפן, אבל במיוחד בארצות הברית, באנגליה ובשוודיה, חלה מאז שנות השבעים עלייה דרמטית בהעסקת נשים. בארצות הברית, למשל, שיעור הנשים העובדות בשכר מקרב האמהות לילדים בני שש ומטה עלה מ־15% ב־1950 ל־65% כיום. נשים הן עתה 46% מכוח העבודה בארצות הברית. שלושה־רבעים מהאמהות לילדים בני 18 ופחות וכמעט שני־שלישים מהאמהות לילדים בני שנה ופחות עובדות כיום בשכר.

יתר על כן, האמריקאים מבלים יותר שעות בממוצע בעבודה. לפי מדדים מסוימים, נשים הוסיפו יותר מגברים לשעות נוכחותם במקום העבודה, ובמיוחד ניכרת העלייה בקרב מנהלות ובעלות מקצועות חופשיים.

בשלושים השנים האחרונות, ככל שהלכו הארצות העשירות והתעשרו כן הלכו הארצות העניות והתרוששו. פערי השכר הגלובליים בולטים במיוחד. שכרה של משרתת פיליפינית בהונג קונג גבוה פי 15 ממה שהיתה מרוויחה כמורה בפיליפינים. בנוסף, מדינות עניות הפונות לקרן המטבע הבינלאומית או לבנק העולמי בבקשת הלוואה נאלצות לא אחת לנקוט צעדים של מה שמכוּנה רפורמה מבנית, אשר תוצאותיהם הרות אסון מבחינת העניים ובמיוחד מבחינת הנשים והילדים שביניהם: מצד אחד, הכסף מאבד מערכו, הופך לקש, ומצד שני מתבצעים קיצוצים ומופחתים השירותים הציבוריים כגון טיפול רפואי וסובסידיות למזון. לא חסרות סיבות טובות לחפש עבודה באזורים משגשגים יותר של העולם.

אבל תהיה זו טעות לייחס את הגלובליזציה של עבודת הנשים לסינרגיה פשוטה של צורכי נשים – אלה שבארצות העשירות הזקוקות לעזרה ואלה שבארצות העניות הזקוקות למשרות. ראשית, תפיסה זו אינה מביאה בחשבון את העובדה שהממשלות בעולם הראשון לא השכילו למלא את הצרכים שנוצרו עם הצטרפות הנשים למעגל העבודה. בארצות הברית, ובמידה פחותה גם במערב־אירופה, מדינת הרווחה המצטמקת נעשתה מין "אבא שלא משלם מזונות". שלא כמו יתר מדינות העולם המתועש, ארצות הברית אינה מציעה לאמהות עובדות טיפול ציבורי בילדים ואינה מבטיחה חופשות בשכר לצורכי משפחה או בריאות. יתר על כן, בכמה ממדינותיה צומצמו בשנות השמונים שעות הפעילות של הספריות הציבוריות, ובתי הספר נאלצו לסגור תוכניות העשרה וחוגי אחר־צהריים. באירופה לא התרחשו תהליכים דומים, אבל גם שם נמצאות כיום במעגל העבודה עשרות מיליוני נשים שלא היו בו קודם – ואילו השירותים הציבוריים לא הורחבו בהתאמה.

מקומם של הגברים
אבל בראיית הגלובליזציה של עבודת הבית כלא יותר מסידור בין נשים יש משום התעלמות גמורה מתפקידם של הגברים. אמהות עובדות עושות אמנם עבודת בית פחותה משעשו אמהות עובדות לפני עשרים שנה, אבל אצל הגברים השתנה רק מעט בנכונות לתרום לעבודת הבית. נוכחותן של מטפלות מהגרות, יותר משהיא מאפשרת לנשים עשירות להיכנס למעגל העבודה, בעצם מאפשרת לגברים עשירים להמשיך לחמוק מהמשמרת השנייה.

כמובן, גברים במדינות העשירות גם אחראים ישירות לביקוש לעובדות מין מהגרות, כמו גם לניצול המיני של רבות מעובדות הבית הזרות. ממה נובע, שאלנו את עצמנו, הביקוש המיוחד לפרטנריות מיניות "מיובאות"? ייתכן שהתשובה טמונה, לפחות בחלקה, בכך שמהגרות חדשות עוסקות תכופות בעבודה הכי לא רצויה, ושבגלל מגפת האיידס נעשתה הזנות עבודה שפחות ופחות נשים בוחרות בה מרצונן. אבל אולי מקצת הביקוש הזה צומח מקסמו הארוטי של ה"אקזוטי".

אולי המהגרות מצטיירות כפרטנריות מיניות נחשקות מאותה סיבה שמעסיקים בעולם הראשון רואים בהן מטפלות מוכשרות במיוחד: הן נתפסות כהתגלמות התכונות הנשיות המסורתיות של טיפוח, כניעות ורצון לשאת חן. יש גברים החשים נוסטלגיה לתכונות האלה, הקשורות בעיניהם לדרך חיים שחלפה ואיננה. בה בשעה שנשים מערביות רבות הולכות ונטמעות בתרבות התחרותית של עבודה "גברית" ודורשות כבוד על הצלחתן בעולם גברי, גברים מסוימים פונים אל "המזרח האקזוטי" או אל "האזור הטרופי הלוהט" בחיפוש אחר אישה מהעבר המדומה.

כשם שהגורמים המושכים עובדות זרות לארצות עשירות אינם פשוטים כפי שהם נראים במבט ראשון, כך גם הגורמים שדוחפים אותן לצאת מארצן אינם פשוטים. עוני יחסי ממלא בלי ספק תפקיד מרכזי, אבל למרבה העניין, המהגרות באות לא פעם מהמעמדות שאינם העניים ביותר בחברתן. אדרבה, בדרך כלל הן אמידות יותר ומשכילות יותר מהמהגרים הגברים. מחקר שנערך על מהגרים מקסיקאים מצביע על מגמה ולפיה המהגרות נעשות יותר ויותר משכילות. כיום רובן בוגרות תיכון שהחזיקו במשרות פקידות, קמעונות או מקצועות חופשיים לפני שעזבו לארצות הברית.

גם גורמים לא כלכליים, או לא כלכליים באופן ישיר, משפיעים על החלטת האישה להגר. באמצעות ההגירה יכולה אישה להימלט מסביבה המצפה ממנה לטפל בבני משפחה קשישים, לוותר על משכורתה לטובת בעל או אב, או לנהוג כבוד בבעל מתעלל. ההגירה עשויה גם להיות תגובה מעשית לנישואים כושלים ולַצורך לפרנס ילדים ללא עזרה גברית. כמו כן, במדינות העניות פועלים כוחות שעשויים לגרוע מכוח המשיכה של גברים בתור בעלים. במדינות המספקות עובדות בית לעולם הראשון, האבטלה בקרב הגברים גבוהה. מכיוון שאינם מצליחים להתפרנס, רוחם נופלת והם מפסיקים לתרום למשפחתם גם באופנים אחרים.

כמו משפחה לא מתפקדת
אם כן, הגלובליזציה של הטיפול בילדים ועבודת הבית מפגישה במידת מה בין הנשים השאפתניות והעצמאיות בעולמנו: אלה ממדינות עשירות, נשות המעמד הבינוני־גבוה שפניהן לקריירה, ואלה מכלכלה מתפוררת בעולם השלישי או בעולם הפוסט־קומוניסטי הנאבקות לשפר את מצבן.

אלא שהיא אינה מפגישה אותן באופן שהפמיניסטיות נשות הגל השני במדינות העשירות אהבו לצייר בדמיונן – כאחיות ובנות ברית הנאבקות להגשים מטרות משותפות. הן נפגשות כגברת ועוזרת, מעסיקה ועובדת, ותהום ענקית של הזדמנויות ויוקרה פעורה ביניהן.

המגמה הזו, של חלוקה מחדש גלובלית של מלאכתה המסורתית של האישה, מאירה באור חדש את תהליך הגלובליזציה כולו. מקובל להניח שהמדינות העניות תלויות בעשירות יותר, אבל יש תלות הפועלת בכיוון ההפוך דווקא, תלות מסוג אינטימי במיוחד. משפחות אמידות ובורגניות בעולם הראשון הולכות ונעשות תלויות במהגרות מאזורים עניים לצורך טיפול בילדים, ביצוע עבודת הבית ושירותי מין, ובתוך כך מתפתחת מערכת יחסים גלובלית המשקפת במובן מסוים את היחסים המסורתיים בין המינים. העולם הראשון מקבל עליו תפקיד הדומה לתפקידו של הגבר מהסוג הישן במשפחה – מפונק, עתיר זכויות, לא מסוגל לבשל, לנקות או למצוא את גרביו. הארצות העניות מקבלות עליהן תפקיד הדומה לזה של האישה המסורתית במשפחה – סבלנית, מטפחת, ומתכחשת לצרכיה שלה. חלוקת העבודה שהפמיניסטיות מתחו עליה ביקורת כשהיתה "מקומית" נעשתה כיום, במובן מטאפורי, גלובלית.

לא רק קורבנות, גם לוחמות
מדהים עד כמה הגלובליזציה של עבודת הנשים נותרה לא־נראית, עד כמה ממעטים להבחין או לדון בה בעולם הראשון. למאתרי המגמות אין כמעט מה לומר על כך שעוד ועוד ילדים וקשישים בעולם הראשון האמיד מטופלים בידי מטפלות מהגרות או גרים בבתים שמנקות עוזרות מהגרות. אפילו הקבוצות הפוליטיות שניתן היה לצפות שהמגמה תדאיג אותן – קבוצות העוסקות בפעילות פמיניסטית ובפעילות נגד הגלובליזציה – מַבחינות כמדומה רק בזוועות הבוטות ביותר, כגון סחר בבני אדם ושעבוד נשים.  אבל זה "רומן חשאי" המתנהל לעיני הילדים.

דומה שאיזדורה הקטנה והילדים האחרים בעולם הראשון שגדלו אצל "שתי אמהות" לומדים לא רק את אותיות האלפבית מאמא־מחליפה אוהבת. בסלון ביתם הם לומדים פוליטיקה גלובלית אדירת ממדים וטרגית. הם רואים איך המבוגרים הופכים את הנראה ללא־נראה.

הגלובליזציה של תפקידה המסורתי של האישה מציבה אתגרים חשובים בפני כל מי שפערים מיגדריים וכלכליים מדאיגים אותו. איך נוכל לשפר את חייהן של נשים מהגרות ולפתוח בפניהן הזדמנויות חדשות? איך נוכל למנוע סחר בנשים ושעבודן? האם בכוחנו למצוא משקל־נגד להעברה השיטתית של עבודת טיפול מארצות עניות לעשירות ולטראומה הבלתי נמנעת שחווים הילדים הנשארים מאחור?

אם ברצוננו למצוא פתרונות, קודם כול עלינו לראות בנשים הללו בני אדם במלוא מובן המילה: לא רק קורבנות אלא גם לוחמות החותרות לשפר את חייהן, לא רק עובדות אלא גם רעיות ואמהות, ובמילים אחרות — אחיות(ינו) שאנו, נשות העולם הראשון, אולי נגדיר איתן ביום מן הימים סדר יום משותף. להוציא אל האור את הנשים השקופות ביותר בעולם.