האינקה – ילדי השמש

האינקה הוא כינוי לשבט אינדיאני ממשפחת שבטי הקצ'ואה (QUECHUA) שבפרו העילית. בשיאה של ממלכת האינקה, בין השנים 1438 ל-1532, שלט השבט על ממלכה אדירה, שנקראה TAHUANTINSUYO, ארץ ארבע הרוחות. ממלכת האינקה השתרעה על שטח של יותר משני מיליון קילומטרים רבועים, באיזור שבו נמצא כיום מרבית שטחן של פרו, אקוודור, צ'ילה, בוליביה וצפון-מערב ארגנטינה. אוכלוסיית הממלכה מנתה לפחות 12 מיליון נפש, ויש הטוענים שאפילו 20 מיליון. האימפריה העצומה של האינקה נכבשה בידי הספרדים ב-1532 ושלוש שנים לאחר מכן נהרסה כמעט לחלוטין, לאחר ניסיון מרידה שדוכא באכזריות על ידי הספרדים.

לאינקה לא היה כתב, והמידע המועט עליהם נשאב מעדויות אילמות, כמו מבנים, כלי חרס וציורי סלע, או כרוניקות שכתבו הספרדים מיד אחרי הכיבוש וכן כרוניקות של בני תערובת, בעיקר בני הכובשים הספרדים ובנות אצולת האינקה. גם מהמיתוסים הרבים המסופרים עדיין באזורים הכפריים הצליחו החוקרים ללמוד על חלק מהישגיהם המופלאים של בני האינקה, ביניהם בתחומים כמו אסטרונומיה ומתמטיקה.

במקורו, יוחד המושג "אינקה" למלך בלבד. המלך נקרא בדרך כלל, "האינקה היחידי" (SAPAN INCA). הספרדים הרחיבו את המושג גם לאצולה, שנקראו "אינקה קונה" (INCA KUNA). במהלך השנים, הורחב המושג והוא כולל, גם אם בטעות, את כל העם.

מאצ'ו פיצ'ו. אבנים אדירות הותאמו זו לזו בדיוק מושלם | צילום: גילי חסקין

ארכיטקטורה: ארגון, גודל ועוצמה
מבני האינקה נחשבים עד היום לאחד מפלאי תבל. את מלאכת הבנייה למדו כנראה בני האינקה מתרבות הטיהואנקו (TIHUANACO) שקדמה להם ופרחה באיזור הטיטיקקה, אך הם עלו עליה בהישגיהם. מבני האינקה, המזדקרים מעל הצוקים או חבויים בגיאיות עמוקים, מצטיינים בארגון הפרופורציוני שלהם, לא פחות מאשר בגודל ובעוצמה. אבני הענק, שמשקל רבות מהן עולה על מאתיים טון, הוחלקו, שויפו, והותאמו זו לזו בדיוק מושלם, ללא שימוש בברזל. השורות התחתונות בנויות מאבנים גדולות, שהולכות וקטנות כלפי מעלה.

המלך פצ'קוטי שיכלל את השימוש בטרפז כיחידה הנדסית בסיסית, כך שכל קיר מקירות הבית קטן כלפי מעלה ובו זמנית נטה פנימה, כמו פירמידה קטומה. כך הושגה יציבות גדולה, שהוכיחה את עצמה בעת רעידות האדמה. בקירות המבנים הונחו אבני גזית, שלחלקן שמונה, עשר ואפילו 12 זוויות, כולן מונחות בבנייה יבשה, ללא כל חומר מלכד. עד היום נשמעות ההשערות המדעיות, שמנסות להסביר כיצד נבנו המבנים הללו, דחוקות. על רקע השאלות הרבות פרחה גירסתו הבדיונית של אריך פון דניקן, המסביר את הבנייה המתוחכמת הזו במיומנותם של אסטרונאוטים מן החלל החיצון.

שפה: הקצ'ואה אז והיום
שפת האינקה היתה הקצ'ואה (QUECHUA), שהיא שפת האינדיאנים באיזור עד היום. הקצ'ואה שהיתה שפת איזור מצומצם, במאה ה-10 או ה-11, הופצה במשך כמה מאות שנים על פני כל השטח שבין אקוודור לארגנטינה. כיום, מדברים את שפת האינקה כעשרה מיליון בני אדם.

בשפת הקצ'ואה מיוחדות מעט מילים למושגים מופשטים. על מרכזיותה של החקלאות בחייהם מעידה העובדה שקיים מושג אחד זהה ל"עבודה" ול"חקלאות". ייתכן שאפשר ללמוד משהו על אורח חייהם מהעובדה שהאינדיאנים גם כיום, כמו בתקופת האינקה, מברכים איש את רעהו בבוקר בברכת "הייה ישר".

חקלאות: טרסות מרשימות
כלכלתה של הממלכה התבססה על החקלאות ומרבית תושביה היו איכרים. השלטון עשה מאמץ עילאי להגדלת שטחי העיבוד, על ידי דירוג מדרונות, הקמת טראסות, מילויין באדמה שהועלתה מהעמק וחפירת תעלות ובניית אמות להעברת מים מההרים אל כל נקודה בשדה. הטראסות המרשימות משמשות את כפרי האנדים עד היום.

כפרי האנדים נולדו מתוך שיתוף. גם שנים רבות לפני האינקה, דאג כל כפר לנצל בצורה מירבית את כוח העבודה שלו. כל כפר שלט על למעלה מ-40 מחזורי גידול באזורים שונים, מה שחייב שיתוף פעולה וריכוז כוח עבודה. כל כפר היה מגדל מיגוון רב של גידולים, באזורים גיאוגרפים שונים זה מזה מבחינת טיב הקרקע, הטופוגרפיה והאקלים, דבר שמלמד על ידע חקלאי עצום, ויכולת שיתוף מירבית.

היחידה הבסיסית של החברה האינקאית היא ה"איו" (AYLLU), קבוצת אנשים המשתייכת לאב קדמון משותף, שגופתו החנוטה היא אובייקט להערצה ופולחן. גברי ה"איו" מעבדים את אדמתם במשותף. בחגים הדתיים, היו מתפללים במשותף לאב הקדמון. העזרה ההדדית וה"איו", כיחידה כלכלית בסיסית מקובלים בין כפריי האנדים עד היום.

סקסייוואמאן. 30 אלף אנשים הועסקו בבניית המקום | צילום: אייסטוק

השלטון: כולם נרתמים לעבודה
האינקה חילקו כל יבול לשלושה חלקים: שליש ניתן לשמש, שליש לאינקה ורק שליש נשאר בעצם בידי ה"איו". בנוסף לכך, בעונות ה"מתות" לקחו האינקה  את האיכרים לעבודות פיתוח: סלילת דרכים, מתיחת גשרים, בניית טראסות ומבני ציבור. בבניית סקסייוואמאן (SACSAYHUAMAN) שמעל קוסקו, למשל, הועסקו 30,000 איש. אף אחד ממשלמי המס לא היה פטור מעבודות אילו, שנקבעו על ידי האינקה ויועציו הקרובים. מכסות העבודה חולקו בצורה שווה בכל האימפריה. בחברה האינקאית לא היה כסף עובר לסוחר, ועל כל דבר שילמו בעבודה.

השלטון הספרדי הביא עמו מושגים חדשים שלא תאמו את המצב שהיה קיים בשטח. הוטלו מסים שונים, שניגבו בכסף, גויסו עובדים למכרות ועבודות נוספות, והמעסיק, שלא כמו בימי האינקה, לא דאג עוד לספק את צרכי העובד. הסדרי השיתוף התמוטטו, וההדרדרות היתה מהירה ביותר.

הדת: צאצאי אל השמש
היישות העליונה, הבוראת, בתרבות האינקה היא וירהקוצ'ה, שהוא אל נערץ בפרו עד היום. בחלק מהמסורות הוא מתואר כבלונדיני ומזוקן, שהגיע לפי המסורת מן הים, לימד את האנשים לבנות מאבן ולעבד את האדמה, והבטיח שיחזור. כאשר נחתו הספרדים בחוף הפרואני, היו האינדיאנים משוכנעים כי חיוורי הפנים, המזוקנים הם שליחיו של וירהקוצ'ה. זו כנראה אחת הסיבות לכך שהספרדים הצליחו לכבוש ארץ הגדולה פי שניים וחצי מספרד. כמו במקסיקו, שם המתינו האצטקים לאל הלבן קצלקואטל, וראו בספרדים את שליחיו, גם במקרה של האינקה, סייע המיתוס לחורבן הממלכה. עד היום, כשאינדיאני פוגש "גרינגו" (זר) בהיר ומזוקן, הוא מברך אותו: "הולה (שלום) וירהקוצ'ה".

האלה הגדולה, פצ'ה ממה, היא אמא אדמה, נתפשת כיישות חיה כמעט, המוכנה לקלוט את הזרעים; לכן מדי שנה, בשלהי אוגוסט, עם ראשית המחזור החקלאי, מקיימים טכס מיוחד של הגשת מנחות סמליות לאלה.

בני האינקה האמינו שהם צאצאי אל השמש, אינטי (INTI). לצד השמש עבדו, אם כי במידה פחותה, את הירח והכוכבים; מה שהוביל לידע רחב באסטרונומיה ואפילו באסטרולוגיה. כמו כן העריצו את הברק, הרעם, הרוח, העננים, הגשם, הברד, הקשת בענן, מפלי המים, מפולות השלג ופסגות ההרים; את כולם כיבדו במנחות. העיר הקדושה מאצ'ו פיצ'ו (MACHU PICHU) היתה מלאה במקדשים למים, לאדמה, לפומה ולקונדור.

האינקה, כאמור, עבדו לכל כוחות הטבע, אך יותר מכל הם עבדו לשמש, אב כל חי. בחודשי החורף, עת הצללים הולכים ומתקצרים, עם התקדמות השמש צפונה, היה זה רק טבעי לחשוש כי הוא ייעלם לעולמים וישאיר את בני האדם לקפוא מקור ומרעב. למרבה המזל, מדי שנה, ב-21 ביוני (היום הקצר בחצי הכדור הדרומי), הצליחו הכוהנים לקשור את השמש לעמודי אבן מיוחדים, שהזדקרו לשם כך במקדשים, שנקראו אינטיווטאנה (מילולית: המקום בו נקשר השמש). עם הזמן, הפחד פן השמש יעלם, הוליד חג של אור ואש, הדומה במוטיבים רבים לחג המולד או לחנוכה, שגם הם נחגגים ביום הקצר בשנה (בחצי הכדור הצפוני), ומקורם באותו פחד טמיר. כאשר הצללים היו חוזרים ומתקצרים, היתה לכולם סיבה טובה לשוב ולחגוג.

בראשי ההרים שלטו האפוס (APUS), ישויות ששלטו על כל הנעשה באזורם. כמו כן עבדו בני האינקה את ההואקס (HUACAS), מקומות קדושים הפזורים ברחבי הממלכה; פסגות הרים, שאדם אינו יכול לחדור אליהם, ארמונו החתום של המלך המת, שדות קרב, מערות, מעיינות ומחצבים. מקום של כבוד היה שמור לאורקל, מגידי עתידות שהביאו את דבר האל.

מגידי עתידות מדרגה יותר נמוכה היו הפאקו (PACO), שלפי האמונה, נפגעו מברק ונותרו בחיים. הפאקו היו נוהגים לגלות את הסיבה למחלות; חלקם הסתייעו בניחוש תוך פיענוח האותות המתגלים בעלי הקוקה, אחרים פנו לאלים במישרין. לקונדור, שמור מקום מיוחד בפולקלור האינדיאני, בדאייתו המרשימה הוא מסמל חירות, חופש ועוצמה, מקור להערצה ולהזדהות.

אישה בבגדים מסורתיים ברחובות קוסקו, אחד מאזורי האינקה | צילום: אייסטוק

מזון: אוכל מקומי ומשקה תירס מתוסס
כיום בשווקים נמכרים פירות וירקות שמוצאם משני העולמות, החדש והישן. בנוסף לשעועית, לדלועים, לעשרות מיני תפוחי האדמה ולעגבניות, ילידי פרו, נמכרים מלפפונים, תפוחים, אפרסקים ומינים רבים, שהובאו לפרו לאחר הכיבוש. כולם עדיין נמכרים ביחידות של חמש, המספר הקדוש לאינקה: ארבע רוחות השמים ונקודת המפגש שביניהן.

המשקה החריף של אז ושל היום הוא הצ'יצ'ה, המוכן מתירס מותסס; המהדרין נותנים לסבתות ללעוס קודם את גרעיני התירס, מה שמשפר את איכות הצ'יצ'ה. לשתיית הצ'יצ'ה נודעה משמעות פולחנית והיא היתה חלק בלתי נפרד מהחגיגות הדתיות.

אתרי אינקה: מונומנטים רבי רושם
בקעת קחמרקה (CAJAMARCA), קייחון דה וואילס (CALLEJON DE HUAYLAS) שבאיזור הוארז של ימינו, בקעת מנטרו (MANTARO), בה יושבת כיום העיר הואנקיו, עמק קוסקו ואגן טיטיקקה – אזורים אלו היו מרכזי החיים החשובים בתקופת האינקה, ובהם מרוכזת עד היום מרבית אוכלוסיית ההר. את מורשת האינקה לפיכך, כדאי לחפש באזורים אלה.

האתרים הארכיאולוגים הפרואניים מעידים על נוכחות אנושית רצופה ויוצרת לפחות מן האלף השלישי לפני הספירה. התרבויות העתיקות של פרו הגיעו להישגים ניכבדים בשטחים רבים. הן פיתחו חקלאות לתפארת; סללו דרכים רחבות שחצו את המדבר, וחפרו תעלות שהובילו מים למרחקים גדולים. בפרו העתיקה נמצאו תעלות, שהידע ההידרולוגי הנחוץ לכרייתן, הגיע לאירופה רק במאה העשרים. הם הגיעו להישגים נכבדים גם בתחום העיור. כך למשל, צמחו בחוף הפרואני, ערי ענק ששגשגו והגיעו למספר תושבים שעלה על מאה אלף, הרבה יותר מאשר בעריה הגדולות של אירופה.

במחוזות האינקה מזדקרים מכל עבר מונומנטים, כמו פירמידות או ערי ענק מבוץ, המעידים על הישגיהם בתחום הארכיטקטורה והאומנות. זהב פרו הפך לשם נרדף ליופי, עידון ומסתורין. האריגים שהשכילו לייצר, מדהימים בעדינותם ולדעת רבים, עולים על אילו של העולם הישן. הישגיהם בתחום הקדרות מפליאים במיוחד, לאור העובדה שעמי אמריקה הקדומה לא הכירו את האובניים.

לאורך האימפריה נסללו ורוצפו שתי דרכים ראשיות מקבילות: דרך החוף שירדה מטומבס (TUMBES) שבגבול אקוודור, לאורך השטח המדברי השטוח, דרומה, לכיוון צ'ילה וקישרה בין כפרי הדייגים ונאות המדבר. במקביל לה עברה דרך ההר, החשובה יותר, אשר נמתחה מגבול קולומביה – אקוודור, עד קוסקו. מכאן התפצלה הדרך: ציר אחד הקיף את אגם הטיטיקקה, ודרך דרום בוליביה הגיע לטוקומן (TUCUMAN) שבארגנטינה, פנה מערבה, למקום בו נמצאת היום סנטיאגו בירת צ'ילה, ופגש את הציר האחר, שעלה לאורך החוף הצ'ילני, חזרה לקוסקו. אורכה הכללי של ה"אוטוסטרדה" הגיע ל-3500 קילומטרים. דרך ההר דמתה לאידרה של דג: מכל צומת חשוב, התפצלו דרכים אל הג'ונגל ויובליו הטרופים אשר במזרח ואל הים שבמערב.

לקריאה נוספת:

		מאצ'ו פיצ'ו: יצירת המופת של האינקה העיר שבנו בני האינקה במאה ה-15, כוסתה על ידי היער והתגלתה מחדש בתחילת המאה העשרים, משלבת עתיקות יפהפיות עם נוף הררי. עכשיו רק צריך לוודא שהמבקרים הרבים לא יזיקו לאוצר המדהים הזה