טנריף מוכר לכולנו כאי של נופש עם חופים יפים, נופים מרהיבים ומרגשים, טבע לא נגוע ופראי ותרבות ספרדית עשירה עם ארומה מקומית. מעין מקום של שקט בלב האוקיינוס האטלנטי. אבל מה קרה שם במאות השנים האחרונות פחות מוכר.
אז בואו נתחיל. הארכיפלג של האיים הקנריים כולל 13 איים, הממוקמים אל מול חופי מרוקו הדרומיים, כשהאי הקרוב ביותר מרוחק כ-100 ק"מ מהחוף האפריקאי. שבעה מהאיים הם גדולים ומיושבים, כנראה כבר מלפני 10,000 שנים ויותר, וחמישה הם "איונים" קטנים. הארכיפלג מחולק היום לשתי פרובינציות של ספרד, וזה בשל מאבקי חמולות בין האיים: איים מזרחיים, שאי הראשי שלהם הוא גראן קנריה, והאיים המערביים שאי הראשי שלהם הוא טנריף. שטחם של האיים יחדיו הוא 7,400 קמ"ר (1/3 משטח מדינת ישראל בקו הירוק) ואוכלוסייתם מונה 2.1 מיליון איש בסך הכל.
נופים מהפנטים באי גראן קנריה. מתוך 13 איים בארכיפלג, רק שבעה מיושבים | צילומים: שאטרסטוק
עד ההשתלטות והכיבוש הפורטוגזי והספרדי במאה ה-15 חיו כאן ילידים, שמקורם ככל הנראה בשבטים הברברים שבאפריקה; אלו נדחקו משם כנראה בשל סכסוך שבטים, והגיעו אל האיים, חיו כאן מבודדים, כשהם יוצרים חברה בה יש היררכיה דתית והיררכיה שלטונית – כשהמרכז הדתי הוא באי גראן קנריה.
החברה הקנרית הקדומה
הילידים השתייכו לממלכות שבטיות, כשבכל אי חי שבט או יותר שבראשו מלך. מי שמבקר היום בקנדלריה שבטנריף רואה את פסלי המלכים הטנריפיים כפי שהם תועדו וצוירו על ידי הכובשים הספרדים – לבושי עור, או יותר מדויק עירומים עם כיסויי עור, נושאי כלי מלחמה וכלי עבודה פשוטים ופרימיטיביים, חלקם נראים פראיים למדי, חלקם יותר מעודנים.
פסלי המלכים הטנריפיים בקנדלריה, טנריף. כך הם תוארו על ידי הכובשים הספרדים: עירומים למחצה, נושאים כלי מלחמה וכלי עבודה פשוטים | צילום: MissCharlie / Shutterstock.com
האם כך הם היו באמת במאה ה-15? לא ברור. אבל זה מה שהכובש הספרדי והפורטוגזי רצה לראות – עם בור, פראי וחסר תרבות; כך יכול היה הכובש האירופי לתרץ את מדיניות התירבות והניצור של האוכלוסיות הילידיות באזורי הכיבוש הקולוניאליים. אבל חפירות ארכיאולוגיות ומחקרים אנתרופולוגיים מראים שהחברה הקנרית הקדומה היתה בעלת תרבות מפותחת: שפה, שעד היום נשתמרו בשפה הקנרית הספרדית חלק מן המילים שלה; דת שאמאנית, בה היה אל זכרי בורא ואלה נקבית יוצרת, שדונים ואלי רוע (שחלקם יושבים בהרי הגעש), ומקומות מקודשים אליהם היו מגיעים לפי הלוח המקומי לחוג את חגיהם, לנהוג במנהגיהם, להיפגש עם שאר השבטים ולשמוע את המנהיגים הדתיים; קבורה היררכית: המנהיגים הדתיים נקברו כמומיות מיובשות בעור והונחו בקבריהם עם מנחות ותכשיטים, מנהיגים שנקברו עם כלי נשק ופשוטי העם שנקברו בקברי בודדים ללא מנחות. הם לא נפגשו עם תרבויות אחרות (וכשנפגשו זה לא היה בתנאי שוויון), ולכן לא החליפו רעיונות וטכנולוגיות ולא הכירו את ההמצאות שקידמו את העולם כולו.
חוף בטנריף, הגדול מבין האיים הקנריים
מקור מצוין לעבדים
אותו עם קנרי חי פחד, שהלך וגדל ככל שהשנים נקפו: ספינות שעברו ליד האיים (בעיקר המזרחיים שביניהם) היו "משלימות" את מכסת העבדים שלהם באנשי האיים. כלומר, האיים היו ידועים מקדמת דנא, ופיניקים, יוונים, בני קרת החדשה, מלך מאוריטניה (היום מרוקו ומאוריטניה) יובה ה-2 (שנת 40 לפסה"נ) והמוסלמים (999 לספירה) מזכירים אותם.
הר הגעש לה טבוריינטה בלה פלמה – טיול לים של עננים | צילום ליאור עלמא וקסלר
סחר עבדים היה נהוג לאורך כל ההיסטוריה – מ"עבדים היינו לפרעה במצרים" ועד האימפריות היוונית והרומית והחברה הרנסנסית הנאורה והמתקדמת באירופה – תמיד היו עבדים וסריסים ושפחות. אירופה הפיאודלית נשענה בין השאר על סחר העבדים, שהשלימו את כוח העבודה שנדרש באחוזות לצד האיכרים המקומיים. אותם ימאים, שהיתה להם התחייבות מראש והזמנות מדויקות למספר העבדים שעליהם להביא אל חופי אירופה ואל שווקי העבדים, קנו ושבו וחטפו אותם באפריקה; אבל בעת ההעברה של אותם עבדים טריים, הם מצאו עצמם מאבדים חלק מהם לפגעי המחלות, התשישות והרעב. על מנת להשלים את המכסה הם היו נעצרים בדרך ו"רוכשים" עבדים חדשים. אחד המקומות בדרך היו האיים הקנריים, שם הם היו חוטפים את המקומיים, ואלו למדו להיזהר ולהתריע בפני הפולשים חוטפי בני האדם.
קקטוסים בלנזרוטה. כשספינות הסוחרים נראו באופק, התושבים הילידים נהגו להסתתר והיה נראה כאילו האיים ריקים מאדם
בהרבה איזכורים היסטוריים מתוארים האיים ככאלה שיש בהם בתים, שדות ובעלי חיים (בעיקר כלבים גדולים ושחורים) – ואין נפש חיה! כי הרי "הנפש החיה" (שלמדה שהספינות זה חדשות רעות) הסתתרה כל עוד הזרים עם האוניות היו בקרבת האיים או עליהם.
מגמה זו של סחר עבדים גברה אחרי הכיבוש הספרדי, שכן עם תחילת הקולוניאליזם המודרני, החלו להיבנות אחוזות סוכר, קפה, כותנה וענבים/יין ברחבי העולם החדש ובאפריקה – שדרשו כמות גדולה במיוחד של ידיים עובדות. לצד זה למדו השלטונות הקולוניאליים שניוד אוכלוסייה (בעיקר גברים) וניתוקה מהמשפחה והחברה יעילה לשינויה של החברה ולהכנעת המתנגדים לתהליכים הקולוניאליים. כך מצאו עצמם כל הגברים הילידים שנשארו אחרי כיבוש האיים הקנריים מנוידים לארצות החדשות (האמריקות) או לאירופה. הנשים והילדים שנשארו מאחור הפכו באחת למשרתי האדונים החדשים שהתיישבו באיים – אירופים, בני האצולה הספרדית והאנגלית, שהיו לבעלי האחוזות החדשות "שנוצרו" באיים. הם נדרשו להיות נוצרים טובים, לנהוג באופן "תרבותי" ולשרת, בכל צורה אפשרית – גם בחדר המיטות – את אותם אדונים ושליטים.
מוכר גבינות בטנריף. תושבי האיים הם תוצאה של עירוב גנים בין הכובשים האירופים והילידים | צילום: Salvador Aznar / Shutterstock.com
כך נוצרה באיים חברה חדשה, שהיא ערבוב גנים בין הכובשים האירופים לבין הילידים המקומיים. החוקרים טוענים שבעצם אין באיים היום אוכלוסייה שהיא צאצאית נקייה של אותם ילידים.
מאבק הילידים בכובש הספרדי – אז והיום
מאבק הילידים בספרדים בא לידי ביטוי בשני פרקים היסטוריים, רחוקים זה מזה 400 שנה. הראשון, עם ניסיונות הכיבוש הפורטוגזי (מתחילת המאה ה-15) והספרדי (בסופה של אותה מאה) והשני – במאה ה-20.
במאה ה-15 היו הילידים מפולגים ביניהם אם להיאבק או להיכנע (במטרה להציל את עצמם), אך בסופו של דבר אלו גם אלו הפסידו את המערכה. הנכנעים הובלו אל הספינות ונשלחו אל ארצות רחוקות לעבוד בחוות ובאחוזות, ולא זכו מעולם לחזור לביתם. כיוון שגם קרוא וכתוב לא ידעו, הם גם לא תקשרו עם הנשארים באיים, וגורלם מעולם לא נחקר ביסודיות. אלו שבחרו להילחם עמדו עם קלשונות ומעדרים אל מול רובים ותותחים, וגם להם לא היה כל סיכוי. אך הם הפכו להיות סמל למאבק של הילידים, ושמם נישא בפי כל עולל. היום, באחד מגני לאס פאלמס שבאי גראן קנריה עומד פסל יפיפה המראה את ההתלבטות הילידית – להילחם או להיכנע.
פסל בלאס פאלמס באי גראן קנריה, המראה את ההתלבטות הילידית – להילחם או להיכנע | צילום: ליאור עלמא וקסלר
המאבק השני, אחרי הרבה שנות כיבוש ודיכוי (ותירבות וניצור, ומחיקת כל סממן מקומי-ילידי), היה במאה ה-20 – אחרי שצאצאי הילידים הצטרפו לגל הלאומנות הכלל עולמי ולגל הלאומנות של הקבוצות האתניות בספרד (קטלנים, בסקים ועוד).
ב-1902 קמה תנועה שדרשה מהספרדים לצאת מהאיים ולהחזירם לילידים הגוואנצ'ים (ילידי טנריף בשפתם), וברוח הימים ההם – דוכאה בידי הצבא הספרדי. ב-1964 הוקם ארגון מסודר ע"י גולה ספרדי שחי באלג'יר, עו"ד אנטוניו קוביז'ו – ה-MPAIAC (Movimiento Por La Autodeeterminicion E Independenical Del Archipielago Canario) והחלו מאבקים, שאנחנו לא ממש שמענו עליהם, של הצבא בילידים ובתנועה שהפכה וצברה תאוצה, וב-1975 דוכאה התנגדותם בכוח רב ושני פעילים נהרגו. ארגון MPAIAC הכריז ב-1976 על מאבק מזוין בקולוניאליזם הספרדי וייסד זרוע צבאית FAG (הכוחות המזוינים הגוואנצ'ים). הם החלו לפוצץ מטעני חבלה במקומות שונים, בעיקר באיים, ומ-1977 פוצצו מספר מטענים בטנריף, ונפצעו ונהרגו מספר אנשים. ב-1978 נפצע קוביז'ו עצמו מהתנקשות בחייו ונשאר נכה (ב-1979 הוא גורש מהארגון, והארגון חדל מלהתקיים). ב-1985 חזר קוביז'ו לאיים הקנריים והקים מפלגה קיצונית – הקונגרס הלאומי של האיים הקנריים (CNC), אשר זכתה למושב אחד באי לנזרוטה. ב-2003 הוקם MPAIAC מחדש, אך פעילותו מזערית ורובה אינטרנטית.
פסל של האמן הרב תחומי סזאר מנריקה קברירה, שביקש להראות את יופיים של האיים הקנריים ואת ייחודה של האוכלוסייה הילידית | צילום: Jurek Adamski / Shutterstock.com
במקביל לפעולתו של קוביז'ו, פעל באי לנזרוטה האמן הרב תחומי סזאר מנריקה קברירה (Cesar Manrike Cabrera, 1919–1992), שביקש להראות באמנותו את יופיים של האיים הקנריים ואת ייחודה של האוכלוסייה הילידית. אחרי שנלחם במלחמת האזרחים בספרד בצדו של פרנקו חזר והחל ללמוד אמנות (אדריכלות וציור) וליצור את התודעה הקנרית. ב-1966 הוא כתב: "… יותר מתמיד אני מרגיש נוסטלגיה אמיתית למשמעות האמיתית של דברים. לטוהר של האנשים. לצחיחות של הנוף שלי…". וגם "כשחזרתי… הייתה לי כוונה להפוך את אי-האם שלי (לנזרוטה) לאחד המקומות היפים יותר בכדור הארץ…". הוא קרא לשמור על האדריכלות המסורתית הקנרית – בתים חד קומתיים, צבועי לבן, תריסים ודלתות בצבעי סירות (ירוק, כחול), גינון שמסתמך על הצומח המקומי. הוא פעל בוועדות תכנון שונות לגבי בנייה נמוכה ומינימליסטית, שמירת קו החוף, בנייה לא בבטון ודאג לשמר את הקיים ולדחות הכנסת טכנולוגיות מזהמות לאיים.
בית מסורתי באי לנזרוטה. סזאר קרא לשמור על האדריכלות הקנרית המסורתית: בתים חד קומתיים צבועים לבן עם דלתות וחלונות בכחול או ירוק
פעילותם של קוביז'ו ומנריקה גרמו למודעות גבוהה למקומיות ולילידיות של המקומיים, ולגאווה גדולה שלהם כמחוז נפרד ושונה של ספרד. מחוז נוסף לצד הבסקים, הקטלונים והגליציאנים.
האיים הקנריים היום
כשמטיילים היום באיים הכל כך יפים – איים שחורים בים כחול טורקיזי ורצועות ירוקות של יער – חשים שנמצאים בספרד: שפה, כתב, נצרות קתולית, בנייה קולוניאלית – אך עם איזשהו טוויסט מקומי שונה ומיוחד. יש מילים גוואנצ'יות בשפה, מרכיבים אחרים באוכל, מנהגים שנהגו בעבר ועדיין מתבטאים בהתנהלות האנושית, נועם ונחמדות, ויש לכך ביטוי באמנות המיוחדת המקומית – זו שמוצגת במצודה של ארסיפה, הפסלים הסביבתיים ברחבי האיים ובגניהם והאמנות שמוצגת במוזיאונים ובגלריות. כמעט שניתן לשכוח את מה שעשו האימפריות הקולוניאליות, ובראשם הספרדים, לעולם שלם של תרבויות, במקום מיוחד זה על כדור הארץ.
החגיגות הדתיות הן שילוב של נצרות קתולית עם פולחן בטבע, שהיה נהוג על ידי הילידים הקנריים | צילום ליאור עלמא וקסלר
לפרטים על טיולי עומק גיאוגרפיים באיים הקנריים לחצו כאן >>
___
ליאור עלמא וקסלר – בעלת תואר שני בפרהיסטוריה ובאמנות האסלאם, מדריכת טיולים משנת 1990 באסיה וביעדים נוספים, מדריכה טיולים לאיים הקנריים בחברת איילה גיאוגרפית