תפריט עמוד

האיים האיאוליים – תיירות הרי געש

שתפו:
טיפסנו, קבוצה של גיאוגרפים, במעלה התלול של הר הגעש. היה חם, העליה היתה קשה, ובאוויר נישא ריח של קיטור וגופרית. הנוף היה נחמתנו היחידה. סביב סביב נראה ים כחול, ובו איים אחדים וספינות המותירות שובל קצף. כעבור זמן-מה עמדנו על שפת לוע געשי מושלם: "הלוע הגדול" (GRAN (CRATERE של הר הגעש וולקנו (VULCANO), שהעניק את שמו ליתר בני מינו. וולקנו מתנשא באי בעל שם זהה, אחד משבעת האיים הגעשיים המרכיבים את הארכיפלג האיאולי הסמוך לסיציליה.
הן מהבחינה הגיאומורפולוגית והן מהבחינה האסתטית היו הלוע והשוליים הסובבים מעוצבים בצורה מושלמת. יתר על כן, מתוך הלוע ומן המדרונות בקעו "פומרולות" רבות (סדקים פולטי עשן וקיטור), ומכאן הריח שעלה באפינו בעת הטיפוס. ההתפרצות האדירה האחרונה היתה לפני כ-120 שנים ונמשכה כשנתיים, שבמהלכן נעזב האי על-ידי תושביו. ההתפרצות הסתיימה ב-16 במאי 1890 , עובדה שנסתרה ממני כאשר התחלתי, בדיוק ב-16 במאי 1990, לכתוב מאמר זה.
הטיפוס אל פסגת הר וולקנו היה סיומה של עבודת שדה מאומצת שביצעה קבוצת עבודה לנושא תיירות של האיגוד הגיאוגרפי הבינלאומי (INTERNATIONAL GEOGRAPHICAL UNION) . שבוע קודם לכן נפגשנו בנמל הסיציליאני מילאצו, השוכן מול האיים האיאוליים. שעה ורבע לאחר מכן הביאה אותנו רחפת ממילאצו לנמל ליפארי, שם חיכה לנו המארח והמארגן הראשי, פרופ' כרמלו קבלרו מאוניברסיטת מסינה, בעצמו יליד האי סלינה, וחוקר מובהק של האיים האיאוליים ופטריוט גדול שלהם.
שבעת המופלאים
שבעה איים מרכיבים את הארכיפלג האיאולי הנמצא צפונית לסיציליה ומערבית לקצהו הדרומי של המגף האיטלקי. באטלסים רבים נקרא הארכיפלג על שם האי הראשי ליפארי, אך האיטלקים מתעקשים לקרוא לאיים אלה בשם האיים האיאוליים (ISOLE EOLIE). מקורו של השם כנראה באמונה שרווחה כי זהו מקום מושבו של אאולוס מלך הרוחות. אמונה זו זכתה לחיזוקים רבים מן הפעילות הגעשית הרבה באיזור.
שבעת האיים, הפרושים בצורת האות הלועזית ,Y הם: וולקנו, הקרוב ביותר לסיציליה; ליפארי, הגדול והמיושב מכולם, בעל היסטוריה גיאולוגית-וולקנית מורכבת; סלינה, אי שבמרכזו מתנשאים שני הרי געש רדומים (או כבויים) וביניהם עמק פורה; פיליקודי ואליקודי, איים וולקניים תלולי חופים, הנחשבים רחוקים ונידחים גם בתוך הארכיפלג; פאנאריאה, הקטן באיים, ששטחו שלושה קילומטרים רבועים בלבד; וסטרומבולי, שבו מתנשא הר געש פעיל וזועף הנושא אותו שם. כל האיים בארכיפלג געשיים, שניים מתוכם פעילים עדיין (וולקנו וסטרומבולי) והיתר רדומים או כבויים.
מאחר שלהרי געש צורת חרוטים (קטומים אמנם בשיאיהם), המדרונות בדרך כלל תלולים, וכיוון שהם מוקפים ים, גם החופים תלולים. הנוף ההררי והתלול ידוע אמנם ביופיו, אך השטחים החקלאיים, אפשרויות הגישה לחופים, ואפילו שטחי חוף הים היכולים לשמש כנמלים וכשטחי רחצה מצומצמים מאוד. לאור התנאים הפיסיים הקשים פרנסת התושבים מוגבלת ומתרכזת בדיג, במעט חקלאות, בעיקר של כרמי יין, בכריית מחצב הפומיקס (אבן בזלתית קלה) באי ליפארי, ובתיירות.
סביבת האיים בורכה בשפע דגה, ובאיים כ-500 סירות דיג פעילות. אך לאנשי האיים (אף שחלקם מאורגן באופן קואופרטיבי) אין הון מספיק להקמת בתי קירור גדולים ומפעלי שימורים מודרניים, כמו אלה הפועלים בחוף קלבריה. חקלאות אפשר לפתח באי רק על גבי טראסות הרריות, ואלה שטחן מצומצם. רוב השטח הקיים מוקדש לגפן יין. האדמות הבזלתיות מעניקות ליין המקומי טעם "כבד", שהביקוש לו מוגבל למדי. באי ליפארי חוצבים את הפומיקס – זהו מחצב זול, המשמש כיום בעיקר כאבן ניקוי וכמצע לצמחים באדניות ובעציצים (כמו ה"טוף" בגולן). גם ענף התיירות נתקל כאן במגבלות ובקשיים. השטחים העשויים לשמש כחופי רחצה מצומצמים, אין תשתית תיירותית, וחסרות אפשרויות בילוי ובידור. מצד שני, בליפארי ובוולקנו נובעים מרחצאות חמים, ובחלק מן האיים יש שרידים ארכיאולוגיים ופרהיסטוריים.
גורם המשיכה העיקרי הוא כמובן הנוף המיוחד ותחושת הניתוק שחווים המבקרים באיים. בשנים האחרונות הוחל בפיתוח תשתית לתיירות בליפארי, בוולקנו ובסטרומבולי. פאנאריאה הפך לאחרונה לאי קיט ים תיכוני שבני נוער, רובם בני עשירים, מגיעים אליו מכל רחבי איטליה.
בשל קשיי הפרנסה שתוארו הצטמצמה במשך מאה השנים האחרונות אוכלוסיית האיים בהתמדה. עד 1970 חיו באיים פחות אנשים מכפי שחיו ב-1890. ב-1979 התהפך הגלגל, המגמה השתנתה, ובשל התעוררת התיירות החלה האוכלוסיה לגדול. אנשי לשכת הסטטיסטיקה האיטלקית דיווחו שאפילו באליקודי (חסר התיירות, כאמור) נוספו בעשור שבין 1971 ל-1981 תשעה אנשים, ואוכלוסיית האי מונה 138 נפשות.
ערוץ האש של סטרומבולי
בתקופה שבה התנוססה על גג מחסן בנמל נאפולי הכתובת "סנוב, באילת כבר היית?", חלפו ספינות הנוסעים של צים בדרכן לנפולי ולמרסיי במיצר מסינה, החוצץ בין המגף האיטלקי לבין סיציליה. מעט צפונה מן המיצר, לא הרחק מסטרומבולי, נהגו הנוסעים להצטופף על הסיפון כדי לראות את עמוד העשן מעל הר הגעש. סטרומבולי הוא אכן הר געש פעיל שעשן מיתמר מעליו דרך קבע, ומדי פעם הוא פולט מעט לבה, אפר ואבנים.
גובהו של הלוע העליון 924 מטר, אך הוא אינו פעיל מזה כמה מאות שנים. כיום פעיל בעיקר לוע שגובהו 720 מטר. הלועות הפעילים אינם נמצאים במרכז המבנה, והאפר והאבנים הנפלטים מדי פעם מתדרדרים אל הים במעין ערוץ רחב, כך שלמעשה אין אפשרות טופוגרפית שיגלשו לכיוון אחר ויסכנו את הישובים המאוכלסים. ערוץ דרדרת זה נקרא בשם "ערוץ האש" ומן האי נערכים סיורי שייט אל מול הערוץ. בני המזל עשויים לראות במו עיניהם את הדרדרת הוולקנית. כמו כן, ניתן לטפס עד ללוע בלוויית מורה דרך מקומי, מסע האורך כחמש שעות. הקונוס של סטרומבולי צונח לתוך מעמקי הים, לעומק 1,500 מטר לערך, כך שגובה הקונוס כולו (החלק התת-ימי והחלק העל-ימי) כ-2,500 מטר.
מהוואי ועד פומפאי
לפי מידת האינטנסיביות שלהם, ניתן
לחלק את מכלול הרי הגעש בעולם לחמישה סוגים: הוואי, סטרומבולי, וולקנו, וזוב, ופלה. טיפוס הוואי הוא "הנוח" מכולם, ופולט רק לבה נוזלית, לא צמיגה, העשויה לעבור מרחקים גדולים יחסית עד שהיא מתקרשת. צורתם של הרי געש מסוג זה היא צורת פירמידה ולא צורת קונוס. שלושת הסוגים "שלנו", סטרומבולי, וולקנו ווזוב (וזוביוס), פולטים לבה במידת צמיגות הולכת וגדלה, וכן אפר וולקני וכדומה. צירוף של לבה צמיגה ואפר וולקני יוצר צורה של קונוסים.
וזוביוס התפרץ, בין היתר, בשנת 79 לספירה, ופלט אז ענני אפר וולקני שנחתו על פומפיי. האפר והגזים היו אמנם קטלניים לגבי תושבי העיר, אך הבתים והרחובות שכוסו לחלוטין באפר, נשארו שלמים, ונותרה בידינו עדות לאורח החיים של אנשי התקופה.
נציגי שניים מתוך חמשת הסוגים, וולקנו וסטרומבולי, נמצאים באיים האיאוליים, והשלישי, וזוביוס, נמצא בקרבה יתרה. הסיבה שהרי הגעש באיזור הפכו לאבות טיפוס טמונה בכך שההרים האירופיים זכו לתשומת לב הגיאולוגים כבר בראשית המחקר בתחום זה. כבר ב-1781 הגיע לאיים אלה המלומד הצרפתי דולומיה (זה שנתן את שמו למינרל ולסלע הדולומיט), ושנתיים לאחר מכן פירסם בפריס את מחקרו.
בים, מול האי סטרומבולי ניצב "סטרומבוליקו", סלע ענק דמוי מבצר, עשוי בזלת ואנדסיט (מינרל וולקני אחר), המהווה דוגמה יפה של צורות הגידוד על הסלע הקשה. בראש הצוק נבנה מגדלור שאליו מעפילים תיירים נמרצים על פני 200 מדרגות חצובות בסלע. סטרומבוליקו הוא הרחב ביותר, אך לא היחיד מבין מאות עמודי סלע הניצבים סביב האיים כמעין זקיפים של הטבע. האיטלקים קוראים לעמודי סלע אלה בשם פארליוני (FARAGLIONI) והם רבים במיוחד במיצר שבין ליפארי לוולקנו .הגבוה בעמודים אלה מתנשא לגובה 72 מטרים.

מה יהיה אם וולקנו יתפרץ פעם? האם נספיק לפנות את כל התיירים והתושבים שישהו באותו זמן באי ?התשובה לשאלות אינה קלה ופשוטה. סבוך עוד יותר המצב בכל הקשור לרעידות אדמה. האיים האיאוליים כמו נועדו להיות מופרעים ברעידות כאלה, וכידוע פעילות וולקנית וסייסמית כרוכות זו בזו. למרות כל הסיכונים האלה, המבקר באיים האיאוליים זוכה להציץ לתוך עולם לא מוכר של נופי געש מרתקים ,חופים ציוריים, ואוכלוסיה הדחוקה בין כל אלה ומנסה להפיק מכך את המיטב. עד להתפרצות הבאה.
מארץ גזירה לאתר תיירות
מאז ומעולם לא זכו האיים האיאוליים, השוכנים ממערב לסיציליה, לפופולריות רבה. הפעילות הגעשית באיזור, אמצעי המחיה הדלים והבידוד היחסי הרחיקו מן האיים ההרריים את התושבים, שהעדיפו לחיות בסיציליה הסמוכה. במאה השישית לפני הספירה התיישבו במקום מתנחלים יווניים מרודוס, שנודעו במהרה כשודדי ים תוקפניים. בתקופה מאוחרת יותר כבשו הרומאים את האיזור, ומיהרו להשתמש באיים כארץ גזרה לפושעים מדיניים. רק במאה ה-15 סיפח אותם פרדיננד "הקתולי", מלך אראגון, לסיציליה, ועד היום הם נחשבים לחלק מחבל מסינה שבאי הסמוך.
באיים האיאוליים חיים כיום כ-15 אלף תושבים, כשלושה רבעים מהם מתגוררים באי ליפרי, כאלפיים מתגוררים בסלינה, ומאות ספורות בכל אחד מחמשת האיים האחרים. מלבד שבעת האיים המיושבים פזורים באיזור איים קטנים יותר, ומיני שוניות וסלעים ציוריים. שטחם של כל איי הקבוצה 115 קילומטרים רבועים. לאחרונה משקיעים השלטונות המקומיים מאמץ רב כדי לעודד תיירות למקום, אך הדבר נתקל בקשיים אובייקטיביים, הנובעים הן ממיעוטם של חופי רחצה ושל שירותי תיירות, והן מהדימוי ה"זועף" של האיים משך מאות שנים.

לתגובות, תוספות ותיקונים
להוספת תגובה

תגובות

תגובות

האימייל לא יוצג באתר.

שתפו: