בעוד שאורח החיים המודרני גובה מאיתנו מחירים, בעקבות לחצים ומתח, תזונה לקויה הכוללת אוכל מעובד וכדומה, יש מקומות בעולם – האזורים הכחולים קוראים להם – שתושביהם מאריכים ימים ומצליחים להגיע לגיל מאה ויותר, בבריאות טובה. השם "אזורים כחולים" ניתן לאזורים הללו על ידי הדמוגרף הבלגי מישל פולן. בשנות ה-90 הוא סימן על המפה בדיו בצבע כחול את כיסי האוכלוסייה עם אנשים החיים מעל גיל מאה. בהמשך, החוקר והעיתונאי דן בוטנר יצא מטעם הנשיונל ג'יאוגרפיק למקומות שסומנו כאזורים כחולים, ראיין את האנשים המקומיים וניסה ללמוד מהם את סודות החיים הארוכים. את הממצאים שלו הוא פרסם בספר, שיצא ב-2011 והפך לרב מכר: "האזורים הכחולים: מה למדנו מהאנשים שהאריכו ימים יותר מכולם".
לקריאה נוספת:
האזורים הכחולים מעלים פרדוקס מעניין: מצד אחד, הקידמה הביאה להארכת תוחלת החיים ולמיגור מחלות רבות שהיו נפוצות בעבר, אבל כמעט בכל המקומות שמוגדרים כאזורים כחולים, אנשים חיים דווקא הרחק מהקידמה המודרנית. הם חיים קרוב לטבע ושומרים, לפחות במידה מסוימת, על אורח חיים מסורתי, עם דגש על משפחתיות וחיי קהילה. לרוב הם נמנעים מעישון, אוכלים תזונה בריאה, צמחונית ברובה, עוסקים בפעילות גופנית מתונה וחיים בנינוחות וללא לחצים.
הנה כמה מהדברים המשותפים לאנשים החיים באזורים הכחולים ואשר זוכים לאריכות ימים:
- קהילה. קשרים קרובים עם הקהילה והסביבה הקרובה, אשר מקנים תחושת שייכות.
- משפחתיות. המשפחה נמצאת במקום הראשון, לפני קריירה וכסף. היחסים עם בני המשפחה קרובים וחמים, ההורים נוכחים בגידול ילדיהם, והקשישים, במרבית המקומות, ממשיכים לגור עם בני משפחותיהם ולא עוברים למסגרות נפרדות המיועדות לאנשים בגיל הזקנה.
- תזונה. תזונה שמבוססת בעיקר על מזונות אמיתיים ולא מעובדים מן הצומח, אכילת ארוחות קטנות במהלך היום, צריכת בשר מועטה (פעם-פעמיים בשבוע לכל היותר) והימנעות מארוחות גדולות בערב. כמעט בכל האזורים נהוג גם לשתות כוס יין אדום ביום.
- תחושת משמעות ומטרה, ולעתים קרובות גם אמונה דתית.
- קצב חיים איטי ונינוח, המושפע לעתים קרובות מעונות השנה, בלי לייחס חשיבות רבה לשעון.
- פעילות גופנית. האנשים שגרים באזורים הכחולים לרוב לא רצים מרתונים או מתאמנים באינטנסיביות בחדר כושר, במקום זה הם הולכים בטבע, שוחים בים, רוכבים על אופניים ממקום למקום ועוסקים בפעילויות כמו חקלאות או גננות, שכרוכות בבילוי זמן רב בחוץ והפעלת הגוף.
איקריה - האי בו מאריכים ימים
ואיפה נמצאים אותם אזורים כחולים? יש חמישה אזורים כאלה, שבכל אחד מהם אנשים נהנים מבריאות טובה ואריכות ימים:
ברבגיה, סרדיניה
באזור ברבגיה (Barbagia) שבצפון האי סרדיניה (איטליה) נמצא הריכוז הגדול בעולם של גברים שעברו את גיל מאה. למעשה, ביחס לגודל האוכלוסייה, בברבגיה חיים פי 10 בני מאה ומעלה מאשר בארצות הברית! זהו אזור הררי ומבודד, מיושב בדלילות וההשפעות החיצוניות מאחרות להגיע אליו. גם היום תושבי האזור מדברים סרדו וניבים מקומיים, ולא איטלקית, והם משמרים מסורות עתיקות.
האזור מנוקד בכפרים זעירים ורבים מתושביו הם חקלאים, בעיקר רועי צאן. גבינות צאן, כמו למשל פקורינו, מהוות חלק בלתי נפרד מהתזונה המקומית, לצד ירקות, פירות, קטניות ולחם מחיטה מלאה. בקינוחים המקומיים יש שימוש רב בדבש. תושבי האזור (וסרדיניה בכלל) עדיין צדים, דגים וקוטפים את המזון שהם אוכלים, אין באי רשתות של מזון מהיר, אלא רק מזון איטי שמבושל ונאכל בנחת. הם שותים מדי יום יין אדום, שידוע בהשפעותיו הטובות על הלב, וחלב עזים, שמחקרים מראים שהוא מחזק את מערכת החיסון, מונע הידלדלות העצם ומשפר תפקודי זיכרון.
המשפחה בסרדיניה נמצאת במקום הראשון ויש כבוד גדול מבוגרים. מכיוון שהפרנסה מבוססת בעיקרה על שהייה בטבע ומצריכה אורח חיים פעיל, מרבית המקומיים הולכים לפחות שמונה קילומטרים מדי יום.
איקריה, יוון
האי איקריה (Ikaria), שנמצא במזרח הים האגאי ביוון, במרחק כ-45 ק"מ מחופי תורכיה, ידוע באחוז התמותה הנמוך בעולם של בני גיל הביניים והאחוז הנמוך בעולם של מקרי דמנציה. כלומר, תושבי האי לא רק זוכים לאריכות ימים, אלא גם נהנים מבריאות טובה וצלילות מחשבה. לגברים של איקריה יש סיכוי גבוה יותר מפי שניים וחצי להגיע לגיל 90 בהשוואה למקביליהם האמריקאים, ולעשות כן בבריאות טובה יותר.
קצב החיים הרגוע הוא כנראה מילת המפתח. תושבי האי כמעט שאינם משתמשים בשעון, הם מתעוררים ביקיצה טבעית ומקפידים על שנת צהריים. הם תמיד יעדיפו לבלות עוד שעה במשחק דומינו או בשתיית יין עם חברים, מאשר להשקיע שעה נוספת בעבודה. אמנם שיעור האבטלה באיקריה גבוה, אבל המקומיים מסתפקים במועט: הם מגדלים ירקות ופירות המשמשים אותם למאכל ומסתפקים בחלקם.
התזונה באי היא תזונה ים תיכונית, העושה שימוש בשמן זית (במקום חמאה או שמנים אחרים) ובהרבה ירקות ופירות טריים, עשבי בר, קטניות ודבש, ודלה בבשר ובמוצרי חלב (למעט חלב עזים). התוצרת החקלאית אורגנית, שכן רובה גדלה בחצרות הבתים, והתושבים לא צורכים מזון מעובד. באי צומחים יותר מ-75 סוגים של עשבים אכילים, שנעשה בהם שימוש יומיומי במטבח, בין השאר, במשקה המכונה "תה הרים", חליטה של מיורן, מנטה, מרווה ורוזמרין, כולם עשירים בנוגדי חמצון ובחומרים שמסייעים בהורדת לחץ הדם.
הנופים המקסימים, הכוללים אזורים הרריים, מפרצונים מבודדים ומעיינות תרמיים עם סגולות בריאותיות, כנראה אף הם תורמים לבריאותם של תושבי איקריה. בנוסף, הם נוהגים ללכת הליכות ארוכות בטבע על בסיס יומיומי, ועוסקים בטיפוח הכרמים וגינות הירק שמסביב לבית.
חצי האי ניקויה, קוסטה ריקה
חצי האי ניקויה (Nicoya) בקוסטה ריקה, נמצא במקום השני בעולם של ריכוז גברים בני יותר ממאה. באופן כללי, קוסטה ריקה נחשבת לאחד המקומות הטובים בעולם לגור בהם. היא נהנית מאזורים נרחבים של טבע בתולי ולא נגוע, דמוקרטיה יציבה ומצב כלכלי איתן בהשוואה למדינות אחרות באמריקה הלטינית, מסורת ארוכה של שמירה על זכויות אזרח, שירותי רווחה ובריאות טובים, שמירה קפדנית על הסביבה והרבה שלווה (קוסטה ריקה היא המדינה היחידה בעולם שאין לה צבא). ועם זאת, חצי האי ניקויה ידוע בתוחלת החיים שלו גם לעומת אזורים אחרים בקוסטה ריקה.
אחת הסיבות המרכזיות לכך היא מה שמכנים כאן "Plan de Vida" – תכנית חיים. הכוונה לסיבה או משמעות לחיים ונקודת מבט חיובית. בין השאר, התפיסה הזאת נובעת מהיחסים הקרובים בתוך המשפחה ועם החברים. בחצי האי ניקויה הזקנים מתגוררים עם בני משפחותיהם ונוהגים לבקר תדירות את השכנים. הם מבלים רבות עם הנכדים ומלמדים אותם כישורים שונים, מה שמספק רשת של תמיכה, מקנה הרגשה שזקוקים להם ומעניק תחושת שייכות ומשמעות לחייהם.
גם המים תורמים לאריכות החיים – המים בניקויה הם בעלי ריכוז גבוה של מינרלים, בעיקר סידן, המסייע בהפחתה של מחלות לב ושברים, גורמי תמותה מרכזיים אצל קשישים. התזונה בחצי האי צמחונית ברובה ומבוססת על ירקות ממשפחת הדלועים, תירס וקטניות, ובני המקום אוכלים בערב ארוחה קלה בלבד ובאופן כללי לא צורכים הרבה קלוריות, אחת הדרכים הבטוחות לחיים ארוכים יותר.
תושבי ניקויה פעילים מאוד מבחינה גופנית. הם ממשיכים לעבוד בעבודות חקלאיות עד גיל מבוגר ונהנים מאתגרים גופניים, והשהייה הארוכה שלהם בשמש תורמת לספיגה של ויטמין D, שהמחסור בו מקושר עם מחלות לב ואוסטאופורוזיס.
אוקינאווה, יפן
במהלך מלחמת העולם השנייה התחולל באי אוקינאווה (Okinawa), שבדרום יפן, קרב עקוב מדם בין חיילים אמריקאים ליפנים. במהלך הקרב, כרבע מהאוכלוסייה המקומית נהרגה או התאבדה. היום, האי עם החופים הטרופיים החלומיים מפורסם בהקשרים הרבה יותר חיוביים. נשות האי הן בעלות תוחלת החיים הארוכה בעולם, באי חיים פי חמישה בני מאה ומעלה בהשוואה לארצות הברית, ותושביו סובלים פחות ממחלות כמו סרטן, מחלות לב ודמנציה בהשוואה לבני גילם האמריקאים. כל אלה אחראים לכינוי "ארץ בני האלמוות".
הסוד של בני אוקינאווה נעוץ, ככל הנראה, ברשת חברתית חזקה במיוחד, "מואי" (Moai). זוהי מסורת רבת שנים, לפיה מחברים כל תינוק שנולד עם ארבעה או חמישה תינוקות נוספים, ויוצרים ביניהם קשרים הדוקים כבר מגיל רך. רובם הופכים לחברים לכל החיים ומספקים רשת של תמיכה חברתית מילדות ועד זקנה. אלו חברים לשוחח ולצחוק איתם ולהיעזר בהם בזמן מחלה או משבר כלכלי, והם מהווים מעין משפחה שנייה.
דבר נוסף שככל הנראה תורם לאריכות הימים באוקינאווה הוא איקיגאי (Ikigai), חיים בעלי ערך או משמעות. בני האזור פועלים למציאת הכוח המניע שנותן משמעות לחייהם, ואת הסגולות הייחודיות והכישורים המאפשרים להם להגיע להגשמה עצמית. אלו גורמים לתחושה של תכלית ונותנים להם סיבה לקום בבוקר.
בני האזור נשארים פעילים גם בגיל מבוגר, בעיקר בגינון – כמעט כל בני המאה ומעלה באזור מטפלים בגינה הפרטית שלהם, הם מחוברים לטבע, נהנים מחשיפה מוגברת לוויטמין D ומכירים תודה על מה שיש להם. כל אלה הם מתכון לאושר, וכידוע, אושר ובריאות הולכים יד ביד. אפילו הריהוט המינימליסטי בבית היפני תורם לבריאות יושביו: היפנים נוהגים לאכול על מחצלות טטאמי הפרושות על הרצפה, כך שהם מתרגלים ישיבה וקימה מהרצפה כמה פעמים ביום, מה שמחזק את הגוף ועוזר להימנע מנפילות מסוכנות האופייניות לגיל המבוגר.
כמו באזורים הכחולים האחרים, גם באוקינאווה התזונה מבוססת בעיקר על הצומח: ירקות מאודים, בטטות סגולות, מלון מר, הנקרא גויה, ומוצרי סויה, כמו טופו ומיסו – כולם דלי קלוריות ועשירים ברכיבים בריאים. בשר, בעיקר בשר חזיר, נאכל רק באירועים מיוחדים ובכמויות קטנות. גם הצמחים שגדלים בגינות הירק הביתיות, בהם זנגוויל וכרכום, עשירים בסגולות רפואיות.
מאמינים דתיים בלומה לינדה, קליפורניה
יוצאי דופן ברשימת האזורים הכחולים הם המאמינים של הכנסייה האדוונטיסטית של היום השביעי, בלומה לינדה (Loma Linda) שבדרום קליפורניה. הם חיים בממוצע בין ארבע לעשר שנים יותר מתושב צפון אמריקאי ממוצע ונהנים מבריאות טובה יותר בשנותיהם המבוגרות.
לומה לינדה לא נמצאת באזור מבודד בלב הטבע ואין בה אוכלוסייה הומוגנית עם מטען גנטי דומה, דברים המאפיינים אזורים כחולים אחרים. זהו יישוב עירוני עם חנויות, מסעדות ומרכזים מסחריים, ואוכלוסייה הטרוגנית, המורכבת מלבנים ושחורים, מהגרים מאירופה ומאסיה, היספנים וילידים אמריקאים. ובכל זאת, יש משהו חשוב המשותף למאריכי החיים בלומה לינדה: כולם חברים בכנסייה האדוונטיסטית של היום השביעי (Seventh-day Adventist Church). הזרם פרוטסטנטי, שנוסד במאה ה-19, מכתיב למאמיניו אורח חיים נוקשה, כמעט סגפני והם מקדשים את יום השבת (ולא את יום ראשון, כבזרמים נוצריים אחרים).
למרות הסביבה העירונית, אורח חייהם של המאמינים מסביר את הסיבה לאריכות חייהם, ודאי לעומת אמריקאים אחרים. הם לא שותים אלכוהול (איסור דתי), לא מעשנים וניזונים מתזונה טבעונית ברובה, דלה בסוכר ובשומן. הם אוכלים רק שתי ארוחות קטנות ביום – בבוקר ובצהרים, מדלגים על ארוחת ערב, ומקפידים על צומות תקופתיים, שבמהלכם שותים רק מים. ירקות, פירות, דגנים מלאים, קטניות ואגוזים הם מרכיבים עיקריים בתזונה, ואלה, כידוע, עוזרים להפחתה של מחלות כמו סוכרת, סרטן המעי הגס ומחלות לב.
בני הקהילה רואים את גופם כמקדש, שבו שוכנת רוח הבורא, והם מתייחסים אליו ביראת כבוד. הם מקפידים לא רק על תזונה בריאה, אלא גם על פעילות גופנית סדירה, בין אם אלו שיעורי אירובי (לומה לינדה לא מנותקת מהסביבה הקליפורנית…) או הליכות בהרים שמסביב.
יש הטוענים שגם השמירה הקפדנית על השבת מסייעת לאריכות הימים של המאמינים בלומה לינדה – במשך 24 שעות בכל שבוע הם שובתים מכל מלאכה ומתרכזים אך ורק באמונה הדתית, במשפחה, בחברים ובטבע. אלה מסייעים להפחתת לחצים ולהגברת תחושת שייכות, עוד שני גורמים התורמים לאריכות ימים.
רוני הגיב:
תאריך הכתבה בבקשה.
מקורות.
כולנו ראינו את הסדרה.
חלק מהאיזורים כבר לא כל כך כחול.
אוהב מאוד את האתר שלכם אבל כתבות כאלו בלי תאריך ומקור פוגע באמינות וחבל