האוצר האבוד – הזהב של הפיראטים

השמועה הגיעה לאוזני עוד בשדה התעופה הקטן והשומם של ולפראיסו (Valparaíso), על חוף האוקיינוס בצ'ילה. "באת בגלל האוצר?", שאל אותי הטייס. "איזה אוצר?" שאלתי. הוא הביט בי במבט משתומם. "לא שמעת? בכל העולם מדברים על האוצר הענקי שטמון באי".

"באתי בעקבות רובינזון קרוזו, לא כדי לחפש אוצר", אמרתי. "כמה מחפשי אוצרות כבר הבאת לאי?".

"בינתיים אף אחד", השיב הטייס. "אתה הראשון".

טסנו מערבה לתוך האוקיינוס השקט, לכיוון איי חואן פרננדס (Juan Fernández). במשך כל הדרך הטייס דיבר במכשיר הסלולרי והחזיק את מוט ההיגוי ברגל יחפה. "איי חואן פרננדס!" הודיע בקול רשמי כשעמדנו לנחות. איי חואן פרננדס מורכבים מאי קטן, לידו אי קטן עוד יותר ואי נוסף שהוא בעצם סלע שמבצבץ מהאוקיינוס. הגעתי לכאן בעקבות הספן הסקוטי אלכסנדר סלקירק, ששרד פה לבדו יותר מארבע שנים, ואשר על בסיס סיפור חייו נכתב אחר כך הספר המפורסם של דניאל דפו, "רובינזון קרוזו".

נחיתה באיי חואן פרננדס. נא להדק חגורות ולשמור על קור רוח…

סירת מנוע לקחה אותי ממנחת המטוסים ליישוב היחיד באי, סן חואן בטיסטה (San Juan Bautista), שתושביו מתפרנסים מדיג לובסטרים – המין המקומי נחשב לטוב בעולם. התארחתי אצל מפקד המשטרה המקומית, שהוא גם סגן מפקד מכבי האש, ופעם בשבוע פקיד הדואר. ככה זה ביישוב קטן.

"בטח הגעת בגלל האוצר?", שאל אותי בחור שפגשתי. "בכל העולם מדברים על האוצר האדיר שטמון באי", הוסיף. במסעותי בעולם פגשתי כל מיני מגלי אוצרות אבודים. בדרך כלל יש להם מבט מעורפל, הופעה מעורפלת וסיפור די דומה: הם שמעו על המיקום המדויק ממישהו ששמע ממישהו ששמע ממישהו אחר, שחבר סיפר לו ש… ואוטוטו הם מוצאים את האוצר.

ביומי השני על האי עליתי לתצפית נוף, ובדרך פגשתי אדם כבן 50 שדיבר ספרדית במבטא אמריקאי כבד. כששמע שאני מישראל אמר בהתרגשות "שלום" בעברית. הוא הציג את עצמו – מר כהן (לבקשתו, שמו הפרטי נותר חסוי), יהודי אמריקאי שהגיע לאי בעקבות האוצר. אני מודה שהופתעתי, האיש נראה שפוי לגמרי. תחביבו של אותו כהן, מיליונר בזכות עצמו עוד לפני שמצא אוצרות אבודים, היה חיטוט בארכיונים וקריאת מסמכים עתיקים. יום אחד, בעודו נובר בארכיון של ספרייה במדריד, גילה יומן של שודד ים, או ליתר דיוק, מפקד של ספינת פיראטים. ביומן נכתב, בין השאר, שעל סיפון הספינה יש 11 שקים וחצי מלאים בזהב. משקלו הרב של הזהב הכביד על הספינה, ומלבד זאת חשש המפקד שאם ייפלו הפיראטים בשבי, האוצר שצברו ייפול לידי השובים. לכן החליט כותב היומן לטמון את שקי הזהב באי הגדול שבאיי חואן פרננדס, ליד המערה המשולשת מתחת לסלע הצהוב.

מר כהן שכר שני עורכי דין, ואלה עמלו במשך שנה על השגת חוזה חתום עם ממשלת צ'ילה, ובו נאמר שאם האוצר יימצא, יתחלק השלל שווה בשווה בין כהן לממשלת צ'ילה. כשבאתי אני אל האי כבר היה האישור חתום ומוסכם, וכהן חיכה לגלאי מתכות מיוחד שבעזרתו קיווה לאתר את האוצר המיוחל. הציוד שעמד לרשותו היה בהחלט מרשים: שתי סירות מנוע, גנרטור, פקס לווייני וכמויות גדולות של מזון מרוכז ומיובש. אבל אז הגיע גלאי המתכות המשוכלל. אדמת האי הוולקני עשירה בברזל, כמסתבר. המכשיר צפצף בכל מקום.

כשעזבתי את האי, השארתי את כהן ידידי כשהוא מחכה למכשיר שעובד בטכניקה שונה. האוצר המיוחל טרם נמצא.

זמן מה אחרי שחזרתי לישראל התקשרתי לארצות הברית ודיברתי עם גברת כהן. היא סיפרה שבעלה סיים לסרוק את השטח שהוקצה לו, אבל כשרצה לעבור לשטח חדש הודיע לו פקח מקומי שכדי לבדוק שטח חדש, יש צורך להוציא רישיון חדש. שוב עורכי דין, שוב ניסיון להגיע להסכם עם הממשלה. "בכל מקרה", הוסיפה, "הוא מקווה שנוכל כולנו להתראות בישראל, כשנבוא לערוך טקס בר מצווה לבן".

לצערי, הקשר לא נשמר. יום אחד, בזמן שהדרכתי טיול באקוודור, זפזפתי בין ערוצי הטלוויזיה בשעת לילה מאוחרת במלון, ופתאום שמעתי קריין חדשות אומר, "התגלה מידע על אוצר עצום שטמון באי של רובינזון קרוזו". עוד הוסיף הקריין כי האוצר מוערך בכשני מיליארד דולרים. חברה שמתמחה בגילוי אוצרות בעזרת רובוט מתוחכם, כך נאמר בכתבה, קנתה את המידע על האוצר בסכום כסף נאה מאדם שקרא עליו ביומן של שודד ים. אנשי החברה איתרו את מיקום האוצר, אבל הם מחכים לאישור סופי מממשלת צ'ילה על חלוקתו. כל הכבוד, מר כהן, חשבתי לעצמי.

לקריאה נוספת:

	רובינזון קרוזו – מסע בעקבותיו "רובינזון קרוזו", ספרו של דניאל דפו, מבוסס על סיפור אמיתי: קורותיו של הימאי אלכסנדר סלקירק, שחי לבדו יותר מארבע שנים על אי נידח כ־600 קילומטר מחופי צ'ילה לכתבה המלאה