אחרי שנזנחה ונשכחה משך מאות שנים, שבה דרך המשי למודעותם של נוסעים בשלהי המאה ה-19. בשנות הששים של המאה ה-19 הסתובב במרכז אסיה גיאולוג גרמני בשם פרדיננד פון ריכטהופן. בסיוריו הארוכים באזורי הספר הנידחים של צפון מערב סין הוא שמע מהמקומיים על ערים אבודות, הקבורות תחת נחשולי החולות הנודדים של מדבר הטקלימקאן, על תרבויות עתיקות שנכחדו ועל אוצרות תרבות חבויים לאורך דרכי המסחר העתיקות. ונלהב מגילוייו החדשים והבלתי צפויים בתחום הארכיאולוגי, כינס פון ריכטהופן בשנת 1864 את החברה הגיאוגרפית הגרמנית, ובהרצאה שתיזכר לימים סיפר בהתרגשות על "הערים האבודות של מדבר הטקלימקאן" במקום אותו כינה SeidenStrasse, או "דרך המשי", ובכך טבע את המושג, שעתיד היה להצית את דמיונם של אלפי חוקרים, הרפתקנים, דיפלומטים, מיסיונרים, אמנים ומטיילים שונים, ולחדש את ימי הזוהר של דרכי המסחר, שעמדו בשיממונן מאות רבות של שנים.
בשלהי המאה ה-20, אחרי התמוטטות ברית המועצות, הבינו המדינות החדשות במזרח ברית המועצות לשעבר את הפוטנציאל המסחרי האדיר הגלום במותג "דרך המשי", והחליטו לפתוח את שעריהן לתיירות ולהציג לעולם את הקטע המרכז אסיאתי של דרך המשי. כך נחשפו לעולם ערים, שאזכורן האחרון היה בספרים של מרקו פולו ושל נזירים נודדים. השמות ירקאנד, מרב, קשגאר וטורפאן, קוצ'ה וחוטאן, סמרקאנד ובוכרה שבו והציתו את דמיונם של מטיילים, שחיפשו להגיע אל אותם מקומות אשר יעוררו בהם את התחושה הייחודית כל כך של דרך המשי – תחושת התנועה, הנוודות, שילוב התרבויות ונדידות הדתות והתרבויות ממקום למקום. אוזבקיסטן, קירגיזסטן, גאורגיה, ארמניה ומדינות נוספות נלחמו על הזכות לבעלות על המותג הרווחי – "דרך המשי".
בלהט התנועה ההמונית אל השמות החדשים של דרך המשי, נשכחה כברת הדרך המשמעותית, החשובה והיפה ביותר של דרך המשי לדורותיה – המרחבים האדירים של טורקיסטן המזרחית (Eastern Turkistan), הידועה יותר כ"טורקיסטן הסינית", המהווה את צפון מערב סין של היום.
יותר מכל מקום אחר לאורכה של דרך המשי, הרצועה המפרידה בין העיר לנג'ואו במערב לנאות המדבר טורפאן, חוטאן וקשגאר, היא המייצגת ביותר של כל מה שהוא דרך המשי. בשל העובדה שהייתה זו המדינה היחידה שנשארה תחת שלטון זר, היא נשארה סגורה למטיילים משך זמן רב, והייתה האחרונה להיפתח לעולם. אזור מופלא זה הוא המייצג יותר מכל מקום אחר עלי אדמות את ההוויה הייחודית והפנימית של כל מה שהוא דרך המשי. דרך המשי היא מקום של מפגש. מפגש דתות, תרבויות, נופים, מסורות, אמנויות ואומנויות. דרך המשי היא מקום של מפגש אתני, של עמים שונים, שהתערבו בתהליך ארוך זה אל זה, וזה מתוך זה, של גיוון ואקלקטיות אתנית, תרבותית ודתית. דרך המשי היא מקום של מגוון נופים, שבו המדבר, ההרים, כרי הדשא ואזורי הלס מפנים מקום זה לזה. מקום שבו יושבי ערים מתחלפים בתושבי נאות המדבר, למרגלות הרים בהם רועים שבטי נוודים את עדריהם עם תום החורף.
דרך המשי היא גם כור ההיתוך ודרך הנדידה של האמונות הגדולות, שעשו את דרכן בין יבשות ממדינה למדינה, תוך שהן משפיעות על האמונות המקומיות, ומושפעות מהן באותה מידה. דתות כמו בודהיזם, מניכאיזם, זורואסטריה ואסלאם, כמו גם נצרות נסטוריאנית, יהדות ודתות סיניות עשו את דרכן ממזרח למערב, תוך שהן משאירות מאחוריהן אנדרטאות בדמות ציורים, פסלים, מערות מצוירות חצובות בסלע, ציורי קיר, פיסול בתוך הרים וכדומה. זה לצד זה נמצא מנזרים טיבטיים, מערות בודהיסטיות מצוירות ומפוסלות, מצודות סיניות בלב המדבר, מסגדים אויגוריים, טג'יקים, אוזבקיים וקירגיזיים, בתי קברות מוסלמיים, ועוד ועוד.
בתמונה הפותחת: כרי הדשא של באיאנבולאק יונתן גלובמן – מייסד ומנכ"ל "שביל הדרקון". מטייל בנתיביה השונים של דרך המשי מזה 20 שנה, בשנים האחרונות חוקר את ההשפעה של דרך המשי על עיצוב תוצרי התרבות וההתקדמות הטכנולוגית של הרנסנס באירופה של המאות 14 ו-15. |
.jpg)