"קדימה", מאיץ בי ז'ילבר בנחמדות צרפתית לא אופיינית, "קדימה, או שנישאר כאן כל היום". סוג כזה של איום תמיד גורם לי להתמהמה בתקווה שיתממש, אבל הפעם אני נענה בלית ברירה לז'ילבר, מניף את תרמילי הקטן ופוסע אל מעבר לסף הדלת, אל מראה פיתוליו החמקמקים של גורז' די טארן (Gorges du tarn), קניון במחוז לנגדוק־רוסיון (Languedoc-Roussillon). הנהר הירקרק מחיש את זרימתו בקניון הענקי. "שתדע שרק אצלנו בצרפת יש דבר כזה, שאפשר לנסוע עם מכונית בתחתית הקניון, לכל אורכו, ולהתעכב לכוסית של קיר (משקה אלכוהולי המורכב מיין לבן וקרם דה קסיס) בכפרים קסומים. ראית דבר כזה, למשל, אצלכם בישראל?", הוא מתריס כלפי. אני מניד ראשי באופן בלתי מורגש, ויודע שאמת בדבריו. בדרומה של צרפת, בשיפוליו הצפון־מערביים של הר איגואל (Aigoual, 1,567 מטר מעל פני הים), שברכס מאסיף סנטרל (Massif Central) שוכן אחד האזורים המרהיבים בצרפת. שלושה קניונים תלולים ועמוקים – טארן, דורבי (Dourbie) וז'ונט (Jonte) – מפרידים בין ארבע רמות גבוהות ושטוחות, ויחד יוצרים חבל ארץ מדהים וצבעוני, משכן לצמחייה ולבעלי חיים מגוונים ומוגנים, עם מצודות עתיקות ואקלים שמושפע מהאוקיינוס האטלנטי, מהים התיכון ומהיבשת עצמה. במאסיף סנטרל כמות המשקעים השנתית הממוצעת עומדת על יותר משני מטרים, והכפרים שלאורך קניון טארן ניצבים חשופים לשיטפונות של החורף ולשמש הקיץ החמה. אזור הרמות הגדולות (Grands Causses) והקניונים היה עד לא מזמן אזור כפרי וזול. תושביו התפרנסו במשך מאות שנים מחקלאות, מדיג ומגידול כבשים ותולעי משי. תנאי האזור אילצו אותם לכלכל את צעדיהם בחסכנות: טרסות חקלאיות במדרונות התלולים, תעלות להטיית מים ושימוש בפירות עצי הערמון ללחם ולבערה הם רק דוגמאות אחדות לכך. הם גם בנו את בתיהם על גדות הנהרות כדי לפנות שטחי אדמה יקרים לחקלאות, והקומות התחתונות שימשו לאחסון התוצרת ובעלי החיים. יופיו של האזור והמחירים הזולים הפכו אותו אט־אט לאחד מיעדי הנופש המועדפים על הצרפתים, ובשנים האחרונות החלו גם ישראלים לגלות אותו. המחירים כבר לא כמו פעם, אך עדיין הוא נשאר בשלוותו הברוכה. האיש שנשאר לשמור על הנשים יום קודם לכן טלטל אותי ז'ילבר במכוניתו המיושנת, הצבועה באדום בורדלי משהו, מלב חבל הסוון (Cevennes) – שמורת טבע ענקית, יפהפייה ורוחשת חיים, מהעיר אָלֶה (Alés) והעיירה החביבה סן ז'אן די גאר (St Jean du Gard), לאורך כביש D9, עד לעיירה פלוראק (Florac). קצת אחר כך, ליד הכפר איספניאק (Ispagnac), הרתיע את מכוניתו בסיבוב חורקני מערבה, לכביש D907bis – לתחילת מסלולנו המעגלי כמעט, המתחיל סמוך להתחתרות של נהר טארן בקניון התלול. את הנהיגה ליווה ז'ילבר בהסבר מתגלגל ועסיסי מלווה בתנועות ידיים רחבות ובהתזות רוק נדיבות. "הנה, זו קסטלבוק (Castelbouc), אחת המצודות הצלבניות שנבנו כדי לשמור על האזור מכנופיות שודדים", התלהב ז'ילבר והצביע בשתי ידיו לכיוון צוק סלע, הנישא מעל לאפיק הנהר ובראשו שרידי מצודה עתיקה. על סף דום לב זינקתי אל ההגה הנטוש. "מה קורה לך, מון שרי", הוא הנחית עלי את חבטת ידו הדורסנית, "השתגעת? אתה רוצה לעשות תאונה?" כבישון D56 הוריד אותנו אל הגדה הדרומית של הקניון בינות לשדות מעובדים ומשופעים, חצה את הנהר בגשרון מיושן והסתיים במגרש חניה קטנטן. מכאן יוצא שביל הרים תלול המטפס בין הכנסייה לבתי הכפר המועטים ומביא את הולכיו לאחר חצי שעה נינוחה אל מרומי הרכס, סמוך למצודה, אל תצפית יפהפייה מגובה של שישים מטרים. גם פיקניק מלווה בגבינות עתירות וביין לא הזיק מעולם לאיש במקום הזה. "אח, החיים הטובים", נאנק ז'ילבר וליטף את בטנו בתנועה מעגלית. "אתה יודע שפירוש השם קסטלבוק הוא 'מבצר העז'? במסעי הצלב נשאר בכפר גבר אחד ויחיד בשם ריימון, שהיטיב לשמור על נשות הכפר… כשהרגו אותו הגברים המקורננים נראתה בשמים, מעל למצודה, דמות של עז".
כבוד האדם וחירותו: יין לבן או אדום? הנסיעה מערבה, בין כפרים קטנים וציוריים בגובה פני הנהר, הביאה אותנו אל סנט אנימי (Ste Enimie), עיירה קטנה השוכנת באחד המעברים הצרים של הנהר. חיוכו השרמנטי של ז'ילבר ושלושה משפטים בשפה מתגלגלת, מלווים ליתר ביטחון בחבטה תקיפה על דלפק פקיד הקבלה, סידרו לנו חדרים במלון הגדוש. סנט אנימי התגלתה כעיירה נאה מאוד. הרחוב הראשי, המקביל לשפת הנהר, משמש בשעות אחר הצהריים טיילת מועדפת למשפחות ולמבקרים. קיאקים מהירים חלפו כחץ במורד הזרם, ויושביהם העיפו מבט עורג אל בטלני בתי הקפה הסמוכים, עגנו, והצטרפו אליהם בחיוך רחב. את רזי הנהר ומכמניו יכולים שייטים לגלות במסלול שנמשך בין יום אחד לכמה ימים. אפשר, ואף מומלץ, לטפס ולטייל בסמטאותיה הצרות והרומנטיות של העיירה, אל מרומיה הבנויים על המתלול של קניון טארן. בתי אבן צרים, מדרכות מחוספסות, גגות ומרזבים מעוררי קנאה, ומדי פעם – מסעדה עלומה, סדנאות אמנים או חנות קדרים נפלאה. ממרומי העיירה ניבטו אלי הנהר והמצוקים המזדקפים מעליו לגובה של כ־600 מטרים, שמי תכלת נפלאים ואלפי זרעים נוצתיים שדאו ברוח כחוטי סוכר לבן. כאן ראיתי גם את היצרות הקניון ואת זרימתו של הנהר שסחף כמה מבתי היישוב ותושביו בשיטפון עז שהתחולל בשנת 1900. את ארוחת הערב החלטנו, במצוות ז'ילבר, לאכול בכפר סן שלי (St Chély), מרחק שמונה קילומטרים מסנט אנימי. "אנימי", הסביר ז'ילבר כהרגלו תוך כדי נהיגה בידיים פשוטות מעלה, "היתה נסיכה בעלת יופי נדיר ואופי עיקש. היא סירבה להתחתן והקדישה את עצמה לאלוהים. אביה ניסה לחתנה עם אחד מאציליו, אבל היא חלתה בצרעת, והחתונה בוטלה. מלאך שנגלה לה בחלום הדריך אותה אל מעיין סמוך, והיא טבלה בו ונרפאה. אחר כך היתה לנזירה והקדישה את חייה לטובת בני המקום". בחריקת בלמים עצרנו על גשר שחצה את הנהר אל סן שלי. המחזה היה שווה את התקף הלב שכמעט חטפתי מהעצירה הפתאומית: כפר על מדרון הקניון, טובל ביערות וחצוי בפלגי מים הנשפכים ממנו אל הנהר במפלונים קטנים. בית הקברות הנאה בחצר הכנסייה הרומנסקית שבכניסה לכפר העניק השראה נוספת לחוויית גן העדן. ישבנו בחצר המסעדה על גדת הנהר, ולמדנו שגם במסעדה כפרית נידחת הצרפתים שומרים על כבוד האדם וחירותו. "איזה יין תשתו עם הפורל?" שאל המלצר, שהוא בדרך כלל גם הטבח וגם בעל בית המלון. ואני, שנפשי השתוקקה כבר יום שלם ליין אדום ועז טעם, העזתי להפר את הכללים. "הו, ואן רוּז'", הניד המלצר את ראשו בהרמת גבות עד רקותיו, "הו, טוב. מצוין. גם יין אדום הולך עם דגים", ופנה בקידה קלה אל מאחורי הקלעים.
הנימפות של טארן אבל היום יום חדש, וז'ילבר מאיץ בי להמשיך. שוב אנו עוברים במורד הקניון ליד סן שלי, נוסעים ליד בתי הכפר פוניאדואר (Pougnadoires) החצובים בסלע, וממשיכים אל טירת לה קאז (Château de la Caze). המצודה מהמאה ה־15 זכורה לא בשל בוניה המהוללים, אלא דווקא בשל שמונה העלמות היפות שהתגוררו בה וכונו "הנימפות של טארן". יופיו של המקום, המשמש היום מלון מהודר, והתלהבותו של ז'ילבר מבהירים לי שאכן מאחורי כל צרפתי עם ברק בעיניים מסתתרת נימפה הראויה לקרב. מהעיירה לה מאלן (La Maléne) בעלת גגות הצפחה הכהים, נוסעים דרומה בכביש D16ועולים על גדתו הדרומית של הטארן, אל רוק דז־אורטו (Roc des Hourtous) – תצפית מופלאה מגובה של כ־400 מטרים על הקניון ועל המקום הצר ביותר שהוא מתחתר בו: לה דטרואה (Les Detroits). ממול, מהגדה הצפונית, נשקף גם פואן סיבלים (Point Sublim), מקום תצפית מופלא עוד יותר. כוס לימונדה בלה מאלן, שיטוט בסמטאותיה הקסומות, ואנו ממשיכים שוב מערבה בכביש D907bisלאורך הטארן, לראות את לה דטרואה – הפעם מתחתית הקניון. משם מתרחב הקניון ומתקשת דרומה במצוק גבוה, צבעוני ורצוף מערות טבעיות עד לעיירה לה וִיניֶה (Les Vignes), שממנה עולים בכביש D995לתצפית פואן סיבלים. ז'ילבר מנווט במומחיות דרומה בכביש D907, הכביש היחיד לאורך הטארן, ואנו מגיעים אל הכפר לה רוזייה (Le Rozier), השוכן במקום חיבורם של שני הנהרות – טארן וז'ונט – ובתפר שבין רמת נואר (Causse Noir), רמת סובטר (Causse Sauveterre) ורמת מז'אן (Causse Méjean). גגות אדומים ומשופעים וטרסות ירוקות גלשו במורד אל מול עינינו כשישבנו בבית הקפה הסמוך לנהר. "קסום, קסום", מלמל ז'ילבר, כאילו אני הוא המגלה לו לראשונה את האזור.
ארמן, איש המערות מהעיירה מייריאה (Meyrueis) הנמצאת במעלה נהר ז'ונט יוצא צפונה כביש D986 אל אחת ממערות הנטיפים המרשימות באזור, אוון ארמן (Aven Armand). בספטמבר 1897, תוך כדי עבודת משלחת מדעית, גילה החוקר לואי ארמן ברמת מז'אן פיר אנכי בעומק 75 מטרים. מעיין תת־קרקעי ומי גשמים המסו במשך אלפי שנים את שכבת הסלע ויצרו חלל קמרוני ענקי מתחת לפני השטח. במשך השנים התמוטטה תקרת המערה ונוצר פיר ופתח אל פני הקרקע, ודרכו נכנס ארמן אל מסעו. בשנת 1927, שנה לאחר שהחלה הכשרת המערה, היא נפתחה לביקורי הקהל הרחב. המבקרים נכנסים לקרונית ממונעת שמורידה אותם במנהרה באורך של כ־200 מטרים, לעומק של כ־75 מטרים מתחת לפני הקרקע, סמוך לארובת הפיר. משם יוצא סיור של כשעה לאורך שביל מואר בתאורת חשמל עדינה, הסובב את מכמני המערה. ממדי המערה – 60 מטרים על 100 מטרים – וגובהה המגיע ל־45 מטרים, כגובה פסל החירות, מרשימים כשלעצמם, אך התצורות שנוצרו בסלעים, הזקיפים והנטיפים העצומים – הם השובים את העין. ז'ילבר מחזיר אותנו בידיים בטוחות אל מייריאה, ומארגן את לינתנו. ושוב סעודת טעמים וארומות מרוכזת, נדיבה במידותיה עד כדי רצון לוותר על מנת הקינוח. אבל בעלת הבית לא מוותרת, מאיצה בי באצילות ומעניקה לי לכאורה את החירות לברור את בחירותי הקולינריות – "גבינות, טארט דה פום, טארט סיטרון…" בעיניים בוהות ובגרון חנוק אני מהמהם את התשובה. "הו, מצוין. טארט דה פום", היא מנידה את ראשה בהערכה ומושכת את ה"פום" בניגון ארוך, המשבח את בחירתי הנבונה. עיני כבדות. המלנכוליה של הגסטרונומיה. "ומחר", אני שואל את ז'ילבר, "מחר ניסע להר איגואל?". "הו, מון שרי", מחייך ז'ילבר בזחיחות של מנצחים ומניף ידיו כלפי מעלה, "האיגואל זה עולם אחר. רק בצרפת יש דבר כזה". מה שנכון.
להגדלת המפה לחץ כאן
|
יין טוב, אוכל טעים, טירות עתיקות ונופים יפים - שלושה ימים של נופים ופינוקים בדרום צרפת. הצעה לטיול מלא תענוגות קטנים עודכן 1.9.17 |
טירת הנשרים בדרום צרפת
Array
(
[continent] => WP_Term Object
(
[term_id] => 551
[name] => אירופה
[slug] => europe
[term_group] => 0
[term_taxonomy_id] => 551
[taxonomy] => location
[description] =>
[parent] => 0
[count] => 3867
[filter] => raw
[term_order] => 0
) [country] => WP_Term Object
(
[term_id] => 630
[name] => צרפת
[slug] => france
[term_group] => 0
[term_taxonomy_id] => 630
[taxonomy] => location
[description] =>
[parent] => 551
[count] => 389
[filter] => raw
[term_order] => 0
) )