דרום יוון בעקבות הוונציאנים

האריה בים
ונציה היא אחת התופעות המופלאות בתולדות הציוויליזציה האנושית. מיישוב עלוב בפאתי האימפריה הביזנטית – שנוסד על ידי פליטים שנסו על נפשם מפני פלישות הברברים בראשית ימי־הביניים – התפתחה ונציה למדינה רבת עוצמה, ששלטה באימפריה אשר כללה טריטוריות מצפון הים השחור ועד למבואות מילאנו. המשטר הרפובליקני שהתפתח בה הפך למיתוס בוונציה ומחוצה לה, ושימש מודל למעצבי משטרים בארצות אחרות. לשיא שגשוגה הגיעה ונציה במאות האחרונות של ימי־הביניים ובתקופת הרנסאנס. מראשית המאה ה־13 השתלטה הרפובליקה על חלקים נכבדים של האימפריה הביזנטית, ומאז ועד תום ימיה כמדינה עצמאית, בסוף המאה ה־18, נכללו באימפריה גם אזורים רבים של יוון.
עוצמתה הכלכלית והצבאית של ונציה היתה קשורה בתפקידה כמתווכת בסחר שבין מזרח למערב. בתקופות מסוימות החזיקו הוונציאנים בהגמוניה של ממש במסחר הבינלאומי באגן המזרחי של הים התיכון. המושבות שמעבר לים, ובכללן אלה היווניות, שימשו בסיסים חיוניים בנתיבי הספנות של ונציה. בעיקרו של דבר היתה ונציה מעוניינת לשלוט בעיקר באיים, בנמלים, במעגנים ובנקודות אסטרטגיות לאורך נתיבי הסחר. זאת הסיבה לכך שרוב מושבותיה היו צנועות בממדיהן ולא השתרעו על שטחים נרחבים. רק במקרים מעטים העדיפה הרפובליקה להחזיק טריטוריות גדולות יותר, והדבר אילץ אותה להתמודד עם הבעיות הכרוכות בכך. כך היה במקרה של האי כרתים, שבו שלטה  מראשית המאה ה־13 ועד 1666; כך היה גם באי קפריסין, שהיה תחת שלטונה בין 1473 ל־1571, ובחצי־האי הפלופונסי, בין 1686 ל־1715.
אולם המושבות, גדולות כקטנות, לא היו רק תחנות בדרך המסחר. הוונציאנים השתדלו להפיק מהן רווחים, או לפחות לדאוג לכך שאחזקתן לא תגרום להם הפסדים. המוצרים שהפיקו המושבות הצטרפו למוצרי המותרות שייבאה ונציה מן המזרח במערך מסחרי־יצרני, שהקפיטליזם המסחרי הגיע בו לתחכום מירבי. פרט לאי כרתים, שבו היתה התיישבות גדולה יחסית של ונציאנים, נוהלו המושבות על ידי קבוצה מצומצמת של נושאי משרות שנבחרו מקרב אצילי ונציה במועצה הגדולה של המטרופולין.
סמלה של הרפובליקה היה אריה מכונף שאחד מטלפיו נשען על האוונגליון, ועליו רשומה הכתובת: "השלום עליך מרכוס שליחי" PAX TIBI MARCE, EVANGELISTA MEUS)). סמל זה קשור באחד המיתוסים החשובים של המדינה הוונציאנית. מרכוס הקדוש הוא מחברו של אחד מספרי הבשורה הנוצרית, ולפי המיתוס הוונציאני, הוברחה גופתו מאלכסנדריה בשנת 828 על ידי שני סוחרים ונציאנים. בדרך חזרה הם נקלעו לסערה קשה בלב ים, והתפללו לעזרתו של הקדוש. זמן קצר אחר כך נשמעה מן השמים הקריאה: "השלום עליך מרכוס שליחי", ומיד שככה הסערה. גופתו של מרכוס הובאה לוונציה ונקברה בכנסייה הראשית של העיר. מאז נחשב הקדוש, שהאריה המכונף הוא סמלו, לפטרונה של הרפובליקה.
בכל מקום שבו שלטה ונציה הוצב פסל האריה המכונף בכיכרות המרכזיות, על חומות הערים ובמקומות רבים אחרים. זאת, כדי לציין כי הרפובליקה היא השולטת במקום. הפסל נחשב גם למעין קמיע ששמר על שלומה של ונציה ושל אלה החוסים תחת כנפיה. לא בכדי כונתה הרפובליקה של ונציה LA SERENISSIMA, "השלווה ביותר". הוונציאנים היו אומה של סוחרים, וככאלה היה להם עניין מיוחד בשמירתו של השלום, שאיפשר להם להתעשר ולשגשג. למרות זאת, ידעו הוונציאנים גם להילחם, בעיקר בים.

מסע בכיוון השעון
זה 25 שנה אני חוקר את ההיסטוריה של הנוכחות הוונציאנית במזרח הים התיכון. ריתק אותי המפגש המתמשך בין התרבות הזו לתרבויות שונות באגן הים התיכון, בעיקר במקומות שבהם נכחו הוונציאנים לאורך זמן. רוב המחקר שלי מבוסס על עבודה ארכיונית, שכן אלף שנות קיומה של הרפובליקה הותירו אחריהן תיעוד עשיר ביותר. יחד עם זאת, יצר המסעות דוחף אותי מדי פעם לבקר במקומות שבהם התרחשו המפגשים הללו. לפני זמן מה הזדמן לי לערוך סיור במושבות הוונציאניות שבחצי־האי פלופונס, שבדרום יוון.
סיור באזורים אלה כולל בהכרח אחדים מן האתרים הקלאסיים והביזנטיים המפורסמים והחשובים ביותר, כגון אולימפיה, אפידוורוס (EPIDAUROS), מיקנה, מיסטראס (MYSTRAS) ועוד. עם זאת, כדאי לא להחמיץ את המקומות הפחות ידועים, שהיו בעבר חלק של האימפריה הוונציאנית. מספרן של הטריטוריות היווניות שהיו, בתקופה זו או אחרת, תחת שלטון ונציה גדול למדי. ניתן למנות עימן כעשרים מאיי הים האגאי, ביניהם כרתים, מילוס, פארוס (PAROS), סנטוריני, טינוס, מיקונוס, דלוס (DILOS), אנדרוס (ANDROS), אגינה (EGINA) אוויה (EVIA – נגרופונאה) ולימנוס (LIMNOS); בין האיים היוֹניים – את קורפו (קרקירה), זאקינתוס, קפאלוניה (KEPHALLONIA), וקית'ירה; ביוון היבשתית – את סלוניקי ואתונה; ובחצי־האי פלופונס, שבו התמקד מסענו, נמלים ומבצרים כגון פאטראס (PATRAS) מתוני (METHONI) הידועה גם בשם מודון (MODON),  קורוני (KORONI) המכונה גם קורון (KORON), נאפפליו (NAFPLIO), ארגוס ומונמוואזיה (MONEMVASIA). כאמור, שלטה ונציה גם בחצי־האי בשלמותו במשך כשלושים שנה, בשלהי המאה ה־17 וראשית המאה ה־18. המקומות שיתוארו להלן ממוקמים לאורך חופיו של חצי־האי, ואפשר לבקר בהם תוך הקפתו בכיוון השעון.
ראשיתו של המסע בעיר הנמל נאפפליו, השוכנת בחוף הצפון־מזרחי של חצי־האי. ראשיתה בימים קדומים ביותר, אך האתרים ההיסטוריים הבולטים בה הם משתי התקופות של השלטון הוונציאני: הראשונה – משלהי המאה ה־14 עד 1540, והשנייה בסוף המאה ה־17 וראשית המאה ה־18. בראשית ימיה של יוון העצמאית המודרנית, ולפני שחרור אתונה מידי העות'מאנים, שימשה נאפפליו שנים אחדות כבירת הממלכה. היום זו עיר שוקקת חיים, הנהנית בין השאר מקרבתה היחסית לאתונה. אפשר להגיע אליה מן הבירה הנוכחית לטיול של סוף שבוע.
המונומנט הוונציאני הבולט ביותר בשטח הוקם בתקופת השלטון השנייה, הקצרה יותר. זהו מבצר פלאמידי (PALAMIDI), החולש על העיר, על המפרץ שלידה ועל האיזור כולו. כשנבנה המבצר בראשית המאה ה־18, דומה היה שאף אויב, ולו החזק ביותר, לא יוכל לכובשו. המגיע אליו היום מצידו האחורי, בכביש אספלט נוח, מן הראוי שיזכור כי בשעתו אפשר היה לעשות זאת רק בשביל צר ומתפתל, שכלל 857 מדרגות. בכל זאת, הצליחו העות'מאנים לכבוש את המבצר כשנה אחת בלבד לאחר השלמת בנייתו, לאחר שעלה בידם להשיג את תוכניות המבנה המרשים מהמהנדס שבנה אותו.
אולם יותר מן המבצר בן המאה ה־18 קוסמים לי חלקיה הישנים יותר של נאפפליו. בתוך העיר השוכנת על גבעה, למרגלות פלאמידי, עומדים שרידיהן של החומות מן המאה ה־15, ועליהם – בנוסף לדיוקן האריה המכונף – גם סמלי המושלים הוונציאנים. אל מול הנמל מזדקר מתוך הים מבצר שמירה ונציאני ("בורג'י"), מקסים בממדיו הקטנים והפרופורציוניים. הוא נבנה במאה ה־15, ונועד להגן על הגישה לעיר ועל המלחות הסמוכות לה, שהיו מקור הכנסה שהוונציאנים לא אבו לוותר עליו. אפשר להגיע אל ה"בורג'י" בסירה ולהשקיף מכיוון הים על העיר וסביבותיה. מעט צפונית מנאפפליו נמצא אתר מעניין אחר, הקשור בנוכחות הוונציאנית. זהו מבצר ארגוס שעל הר לאריסה, הנראה למרחקים. הוא הגן על מבואותיה של נאפפליו, מצד היבשה. גם אליו אפשר להגיע היום במכונית.

ניחוחות העבר
הרחק יותר מן הבירה, בדרום־מזרח הפלופונס, נמצאת מונמוואזיה. היא ממוקמת על אי קטן ומסולע, קרוב מאוד ליבשה. לפי אחת הגרסאות, נוסד יישוב זה על ידי פליטים שנאלצו לנטוש את ספרטה שבלב הפלופונס, במקביל לייסוד ונציה ובנסיבות דומות. בשני המקרים מצאו תושבי ערים יבשתיות מקלט במקום קשה לגישה וקל יחסית להגנה. הן בוונציה והן במונמוואזיה לא היה אפשר להפיק פרנסה מרובה מהטריטוריה עצמה, והדבר אילץ את המתיישבים לבסס את קיומם על הים: דיג, שירותי ספנות, שוד ימי, ובעיקר – מסחר.
נוכח נסיבות התפתחותה של מונמוואזיה והאיומים הנמשכים על קיומה, נבנה  היישוב העיקרי בראש ההר כשהוא מבוצר היטב. שביל צר ומפותל חיבר בין העיר העליונה למעגן – מקור הפרנסה העיקרי של התושבים – וסביב מעגן זה התפתחה העיר התחתונה. על הגשר שחיבר בין היבשת לאי ההררי אפשר היה להגן בקלות יחסית.
לאחר כיבוש האימפריה הביזנטית בידי הסולטאן העות'מאני מחמד השני ("הכובש"), חיפשו תושבים של טריטוריות ביזנטיות לשעבר את חסות הוונציאנים. זו התקופה שבה הגיעה האימפריה הוונציאנית לשיא התפשטותה. וכך, בשנת 1464, זכו גם תושבי מונמוואזיה בחסותו של האריה המכונף. המושבה שימשה לוונציה תחנה ימית בנתיבי הספנות של הים האגאי, ודרכה אפשר היה גם לייצא מוצרים אחדים, בעיקר את היין הידוע שהפיקו מענבי האיזור. האנגלים, שיין זה היה ערב במיוחד לחיכם (לפני שגילו את יין פורטו הפורטוגלי), היו הלקוחות העיקריים שלו. יין מאלמסי (MALMSEY WINE) שימר תוך כדי שיבוש את שמה של מונמוואזיה, וייצרו אותו גם במושבות ונציאניות אחרות ביוון.
בנסיבות ששררו בים האגאי במחצית השנייה של המאה ה־15, השליטה במונמוואזיה לא היתה עניין של מה בכך. האימפריה העות'מאנית הלכה והתבססה באיזור, ועשתה זאת לא פעם תוך כדי שימוש בלחץ צבאי על השליטים האחרים של יוון, ביניהם ונציה. לאחר חיסולה של האימפריה הביזנטית ב־1453, נאלצה ונציה להתמודד שוב ושוב עם העות'מאנים בזירה זאת. למעשה, השתלטות ונציה על מונמוואזיה עשויה להיחשב חלק מן המלחמה הראשונה בין שתי המעצמות, שנמשכה כ־16 שנים, מ־1463 עד 1479.
עד תום שלטונה של ונציה במונמוואזיה בשנת 1540 חייבת היתה הרפובליקה להגן על המושבה במהלך שתי מלחמות נוספות נגד אותו אויב. בין מאבק צבאי אחד למשנהו, התנהלו יחסים "נורמליים" בין ונציה לאימפריה העות'מאנית, אך לצד יחסי המסחר, ביקורי השגרירים והמגעים הבין־תרבותיים, נותר תמיד החשש מהתלקחות צבאית נוספת באיזור הַסְפָר שבין האימפריות. לכן ראו הוונציאנים צורך לבצר את מונמוואזיה, כמו גם את שאר המושבות שלהם באיזור. גם כאן, שרידי הביצורים הם מן המונומנטים היפים והמרשימים שבחצי־האי הגדול.
על מונמוואזיה העות'מאנית לא ידוע לנו הרבה. נראה שהמקום איבד מחשיבותו במשך כ־400 השנים שבהן היה נתון לשלטון הסהר. מהתקופה ההיא נותר רק מסגד קטן במרכז העיר התחתית, והוא, בדומה למסגדים אחרים ביוון, סגור ומסוגר. גם בימי עצמאותה של יוון המתחדשת, מן המאה ה־19 ואילך, לא התפתח כאן יישוב גדול. העיר העליונה והעיר התחתונה נעזבו כמעט לחלוטין, ורוב המבנים הפכו לעיי חורבות.
העיר העליונה, שאליה מגיעים בשביל צר ומתפתל מן העיר התחתונה, עומדת עדיין בשממונה, אולם אין לוותר על העלייה אליה. המראה הנשקף ממרומיה הוא מרהיב. מבט מן הצוק אל הים מלמד מה רבה היתה חשיבותה של מונמוואזיה מבחינה אסטרטגית. אפשר לראות מכאן כל כלי שיט העובר בקטע זה של הים האגאי. הבניין היחיד העומד על תילו הוא כנסיית איה סופיה. זהו מבנה בסגנון ביזנטי, הניצב על פי התהום, בראש הצוק, ומעוטר בציורי קיר מעניינים. ונציה היתה מדינה קתולית, אך הרפובליקה איפשרה לנתיניה היוונים לנהל את הפולחן הדתי ואת מנהגיהם לפי המסורת של הכנסייה המזרחית האורתודוקסית.
לעיר התחתונה, לעומת זאת, היתה בעת האחרונה עדנה. לפני שנים לא רבות החליט זוג יוונים, ההיסטוריונית חאריס קאליגאס (KALLIGAS) ובעלה אלכס, אדריכל במקצועו, לנסות לשקם את מונמוואזיה. תחילה רכשו ושיפצו את אחד הבתים הגדולים בעיר התחתונה והפכו אותו לבית קיץ של המשפחה. אחר כך שכנעו ידידים לבוא בעקבותיהם. הם מארגנים כנסים במקום, המוקדשים להיסטוריה של מונמוואזיה ושל הפלופונס, ומטרתם למשוך אנשים לאיזור המרהיב ביופיו. מדי קיץ מגיעים לכאן חוקרים יוונים וזרים, הדנים בסוגיות היסטוריות ונהנים מקסמו של המקום, מהאירועים של החג המקומי המתקיים בעונה זו, מן האוכל הנפלא במסעדות הקטנות שנפתחו בינתיים, ומסיורים באתרים ההיסטוריים. וכשגלי הים, והרוחות החזקות מאפשרים זאת, אפשר ליהנות גם משחייה בים האגאי הכחול והצלול.
גם הנוסע שאינו מעוניין להתעמק בסוגיות היסטוריות יישבה ללא ספק בקסמיה של מונמוואזיה, על סמטאותיה המתחדשות, בתיה הבנויים מן האבן האדמדמה של סלעי האיזור, חתוליה הספק פראיים, ספק מבויתים, החמור מוביל־הזבל והשילוב המרתק בין חורבות, ים וצמחייה ים־תיכונית המפיצה את ניחוחותיה המשכרים לכל עבר.

חטא בל יכופר
בחלקו הדרומי של חצי־האי הפלופונסי נפרסות לכיוון דרום שלוש לשונות יבשה, שכל אחת מהן מהווה חצי־אי בפני עצמו. המרכזית שבהן, חצי־האי מאני, היא איזור הררי וצחיח למדי. בקרב הימאים הוונציאנים נחשב איזור זה, שכונה "זרוע מאינה" (BRAZZO DI MAINA), לאחד הקטעים המסוכנים להפלגה. תנאי השיט בו היו גרועים, וקשה היה למצוא בו מקלט בטוח בשל אי־הצלחת השלטונות, בימי־הביניים ובעת החדשה, להשליט מרות על התושבים.
היישובים היו מבודדים זה מזה, ובכל אחד מהם התגוררו משפחות שהפילו את חתיתן על האיזור. הנוף הכפרי שומר עד היום על ייחודו: המגדלים המבוצרים של הכפרים נראים למרחוק ומבליטים את תנאי החיים הקשים ששררו כאן במשך מאות שנים. גם היום חצי־האי מאני הוא מהאזורים הפחות מפותחים של יוון, ומעטים התיירים המגיעים אליו. אבל דווקא משום כך שמר האיזור על קסמו, וסיור בו הוא חוויה מיוחדת במינה.
פתרון חלקי לבעיית הבטיחות של השיט לאורך חופיה הדרומיים של יוון מצאו הוונציאנים באי קית'ירה, השוכן בין הפלופונס לאי הגדול כרתים – אחד הבסיסים העיקריים של הנוכחות הוונציאנית במרכז הים התיכון. האי קית'ירה היה בשלטון ונציה תקופה ממושכת מאוד, משנת 1207 ועד סוף ימיה של הרפובליקה, בשנת 1797. אין פלא איפוא, שה"ונטוקראטיה" השאירה את רישומה באי זה. בניב המקומי, למשל, עדיין קיימות מאות מלים שמקורן בניב הוונציאני.
אחד הסממנים הייחודיים של קית'ירה, כמו של שאר האיים היוֹניים כגון קורפו, זאקינתוס וקפאלוניה, הוא בכך שבניגוד לרוב חלקי יוון הם לא היו נתונים במשך מאות שנים תחת שלטון האימפריה העות'מאנית. השלטון הוונציאני שרר כאן עד שלהי המאה ה־18, ולאחר תקופת ביניים של הסדרים פוליטיים שאפיינו את התקופה הנפוליונית והפוסט־נפוליונית, עברו איים אלה לשלטון ממלכת יוון. עובדה זו הטביעה את חותמה על התרבות המקומית, הנבדלת מבחינות רבות מזו של חלקי יוון שעברו את השלב הממושך של שלטון האימפריה המוסלמית.
האי קית'ירה אינו גדול במיוחד; הוא משתרע על שטח של כ־285 קילומטרים רבועים. הגישה הנוחה אליו היא במעבורת מהעיר ניאפולי (NEAPOLI), הנמצאת מולו בקצה הדרום־מזרחי של הפלופונס. עד לתקופה האחרונה לא נמנה האי עם אתרי התיירות הבולטים של יוון, אך זה זמן־מה ניכרת בו תנופת פיתוח, בעיקר באזורי החוף, שכן המפרצונים הרבים של האי ההררי מהווים פוטנציאל תיירותי ממדרגה ראשונה. יחד עם זאת, לאחר שמתרחקים מן החוף ניתן להבין את דבריו של פרננד בְּרוֹדֶל, ההיסטוריון הגדול של הים התיכון, שתיאר את האיים של הים הפנימי כ"יבשות קטנות". לטעמי, החלקים הפנימיים של איי יוון יפים ונעימים יותר מן החופים, שהפכו בחלקם הגדול לאתרי תיירות המוניים.
במיתולוגיה היוונית הקדומה היתה לאי חשיבות רבה, שכן לפי אחת הגרסאות הוא נחשב למקום הולדתה של האלה אפרודיטה. אך לוונציאנים היו סיבות אחרות להחזיק בו. הוא שימש מעין בסיס קדמי של המושבה הסמוכה והגדולה יותר – כרתים, ולמשפחות אחדות של מתיישבים ונציאנים בכרתים היו נחלות גם בקית'ירה. גם אז, כמו בימינו, לא היה זה אי עשיר. בירתו, שגם שמה קית'ירה – חורה, "מקום", בפי תושבי המקום – היא למעשה כפר שהבתים בו צחורים, ומולם בולט בצבעיו הכהים יותר המבצר הוונציאני הגדול. חומותיו של המבצר שופצו בראשית המאה ה־16, כפי שמעידה כתובת שעדיין ניתנת לזיהוי. בתוכו נשמר ארכיון היסטורי, ובו מסמכים מתקופת השלטון הוונציאני.
למרות תנופת הפיתוח, עדיין יש באי אזורים שקטים ופסטורליים, ואפשר לגלות פה ושם שרידי אריות מכונפים, זכר ל־500 שנות שלטונה של הרפובליקה. אחד האתרים המקסימים בקית'ירה הוא פאליוחורה (PALIOCHORA), יישוב חרב שהיה בתקופה הביזנטית מרכז השלטון באי. היישוב נמצא בראש צוק, על שפת קניון תלול המוביל לחוף הצפון־מזרחי של האי, וניתן להגיע אליו רק בדרך עפר משובשת למדי.
בשנת 1537, במהלך אחת המלחמות בין ונציה לאימפריה העות'מאנית, פשט עליו הצי העות'מאני בפיקודו של ח'יר א־דין ברברוסה, שודד ים לשעבר שהגיע למשרה הנעלה של מפקד הצי של הסולטאן. המסורת המקומית מספרת שכדי לא ליפול בשבי התורכי, השליכו נשות פאליוחורה את עצמן יחד עם ילדיהן מראש הצוק. שאר התושבים הפכו לעבדים. מאז היישוב חרב ונטוש, ובנייתו המחודשת נחשבת לחטא בל יכופר. הדממה השוררת כאן המופרת רק על ידי ציוצי הציפורים, הנוף הפראי, שרידי הציורים על קירות הכנסיות החרבות – כל אלה משרים אווירה קסומה.
שריד מעניין נוסף מן התקופה הוונציאנית הוא הכפר מילופוטאמוס (MILOPOTAMOS), המהווה דוגמה לדפוס של חקלאות קולוניאלית. במרכז הכפר זורם נחל המוביל למפל הנראידות. בחלקו התחתון של הכפר, בלב איזור חקלאי מובהק, נמצא מתחם מבוצר ובו סמל האריה המכונף. תושבי האיזור מצאו בו מקלט בעת פשיטות פירטיות, שהיו תכופות באיזור זה במאות שעברו.

העיניים של ונציה
בקצה הדרומי של הזרוע המערבית ביותר ששולח הפלופונס אל הים התיכון נמצאים שני נמלים, שאף הם היו מרכזים קולוניאליים של ונציה: קורוני ומתוני. על ערי נמל אלה השתלטו הוונציאנים בראשית המאה ה־13, החזיקו בהן במשך כ־300 שנים וכינו אותן "העיניים של ונציה". הן שימשו מעין בסיסים אסטרטגיים קדמיים של הרפובליקה, ומהן השקיפו נציגיה בדריכות על כל הנעשה באגן המזרחי ובאגן המערבי של הים התיכון.
כל רסיס מידע שעשוי היה להשפיע על המסחר או על המדיניות הוונציאנית זרם דרך שתי ערי הנמל הללו לוונציה. בנוסף להיותם נמלי מוצא למוצרי הפלופונס – שכללו זיתים וגפנים, צמר, עורות, משי ומוצרים חקלאיים אחרים – ניתן היה לפרוק כאן לאחסון זמני סחורות שהגיעו באוניות ממרחקים. היו אלה חוליות חיוניות בשרשרת הטריטוריות הוונציאניות, שהיו פרוסות לאורך נתיבי הספנות של הרפובליקה.
בקורוני גיליתי את אחד האריות המכונפים הגדולים ביוון: גילוף באבן המוטל לרגלי שרידיו של המבצר הגדול החולש על העיר. ייתכן שהופל מן החומות לאחר כיבוש המבצר על ידי העות'מאנים בראשית המאה ה־16 או אף במהלך הכיבוש. מכל מקום, מעניין להיווכח כי בדומה לאריות מכונפים אחרים שנותרו ביוון, נותר פסל ענק זה במקומו במשך מאות שנים, כשריד לימיו של השלטון הקודם, בלי שהפריע יתר על המידה לנציגי הסולטאן.
מבין שתי "העיניים של ונציה" בדרום הפלופונס נותרה מתוני כשריד המרשים ביותר. בביקורי הראשון התפלאתי להיווכח בממדיה של העיר המבוצרת, שהיום היא ריקה לחלוטין מתושבים. החומות מרשימות במיוחד, ולמרות מאות שנים של שלטון עות'מאני, אפשר לאתר גם כאן את האריה המכונף. אחד המעניינים בביצורים הוא מעין מגדל המגן על המפרץ שבין העיר לאי סאפיינצה (SAPIENZA), הנמצא מולה, וייתכן כי נוסף לה רק לאחר הכיבוש העות'מאני. מתוני המודרנית היא כפר לא גדול שהתפתח לצד העיר המבוצרת, מעבר לחפיר המקיף אותה. יש בה כמה בתי מלון קטנים וזולים, ופירות הים במסעדותיה ערבים מאוד לחך.
מה נותר מפרק זה בהיסטוריה של יוון? פרט לאריות המכונפים ולמבצרים, ניכר החותם הוונציאני בסגנון הבנייה, בהיבטים מסוימים של האמנות הפיגורטיבית, בלשון ובספרות, בשמות של מקומות ובזיכרון הקולקטיבי של תושבי האיזור. גם בוונציה עצמה, בירת האימפריה, ניכרות פה ושם ההשפעות של נוכחותה באגן המזרחי של הים התיכון. עידן הלאומיות, והתרבות הלאומית שכיוונה את הזיכרון הקולקטיבי לערוצים אחרים, עמעמו אמנם, אך לא השכיחו לחלוטין, את זכר המפגש הממושך בין אומת הסוחרים המעשית לתושביהן של המושבות הוונציאניות ביוון ובחלקים אחרים של אגן הים התיכון.