זו היתה חופשה משפחתית רגילה בפארק הלאומי קרוגר (Kruger), שנמצא מצפון למחנה לטאבה (Letaba Rest Camp) בדרום אפריקה. באחד הימים הצלחנו להבחין בחבורת האריות, אבל לא הצלחנו להתקרב אליהם. מוקדם בבוקר המחרת יצאנו לדרכנו, ילדַי בני השש והשמונה, שתי הסבתות שלהם ואני. נסענו לאורך כביש S47 , שמשתרע לאורך נהר לטאבה, וניסינו לאתר אותם, אך ללא הצלחה. עשינו "אחורה פנה" והתחלנו לחזור למחנה. לפתע שמענו רחש וקלטנו תנועה בסבך שליד הנהר, ואז פרץ מתוכו תאו ורץ לאורך הכביש, ואחריו 13 אריות צעירים. התאו רץ לסוללה תלולה והגיע לכביש בדיוק איתנו. האריות הקיפו אותו. מידע נוסף: התאו נראה מבולבל ומבוהל. תחילה ניסה לברוח מהאריות בחזרה לתוך הסבך הצפוף, אך האריות המשיכו להתקרב אליו, מהדקים סביבו את הטבעת.
מדי פעם הפסיקו את המרדף כדי לשמור על כוחותיהם.
ברגע כלשהו ניסה התאו לברוח היישר אל עבר הרכב שלנו. הרגשתי שהוא מחפש אצלנו מקלט. אני יכול להישבע שנוצר בינינו קשר עין.
האריות פתחו שוב במרדף אחרי התאו, שהיה כבר מותש מהריצה. הם התקדמו לקראתו וסגרו עליו, ואפילו הצליחו ליצור עימו מגע. רובם נראו צעירים ובריאים. גם התאו נראה לנו במצב גופני טוב. מצבו הנפשי היה מן הסתם בכי רע.
ספרנו 13 אריות, מספר של מזל רע, בייחוד בשביל התאו. הם החלו לתקוף אותו, נזהרים מאוד מפני הקרניים שלו. כמה מהם הסיחו את דעתו מקדימה, בעוד אחרים ניגשו אליו מאחור, מכים ונושכים בקרסוליו ומנסים לקפוץ על גבו.  |  |
לבסוף התעייף התאו, והאריות הצליחו לקפוץ על גבו. הוא נאבק, בעט ברגליו האחוריות בכל כוחו כדי לנסות ולהיפטר מהם, ואפילו הצליח להסתובב ולהעיף אותם מעליו לפני שהספיקו לגרום לו נזק. בכל פעם שהאריות הצליחו לעלות לו על הגב, הוא געה בקול שנשמע כיוצא מעומק הלב. אדים יצאו מפיו. המחזה היה קשה.
האריות היו שקטים, אך מעת לעת  |
השמיעו נהימות או אנחות שקטות ועמוקות שנשמעו לי כאותות התרגשות מהסיכוי ההולך וגדל לזכות בארוחה.
האריות המשיכו לפעול בגלים. בזמן שכמה מהם נחו, האחרים תקפו. כולם נראו ממוקדים במטרה בכל רגע. פניו של אחד האריות הוכתמו בצואת התאו, ואחר צלע מעט אחרי שחטף בעיטה, אבל הם המשיכו לקרוע חתיכות מזנבו של התאו, מגבו ומקרסוליו, ופצעיו החלו לדמם.
התאו עדיין ניסה להימלט אל תוך הסבך, אבל כוחו לא עמד לו. כאשר געה ניגרו מפיו ריר סמיך וקצף.
בשלב כלשהו החלו האריות להיתלות על חלקו האחורי של התאו. הם קפצו על גבו, נאחזו בו בטלפיהם וניסו לנגוס בעורפו. דם רב ניגר מגבו, מזנבו ומרגליו האחוריות. לבסוף הצליחו האריות להדוף אותו מהשביל אל המדרון המוביל לגדת הנהר, להפיל אותו אל האדמה, לגלגל אותו על גבו ולעלות עליו במלוא גופם.  |  |
בכוחותיו האחרונים הצליח התאו לעמוד שוב על רגליו וניסה להימלט, אבל האריות לא ויתרו. הם נתלו עליו, גררו אותו באפו וניסו לחנוק אותו. שניים מהם אף נתלו על פרצופו.
27 דקות מרגע שהחלו לתקוף את התאו הצליחו האריות להכניע אותו. כוחו לא עמד לו מול עליונותם המספרית ומול התקפותיהם החוזרות והנשנות. איבוד הדם הרב, התשישות וההלם הכריעו אותו, והוא נפח את נשמתו.
בדרך כלל האריות אוכלים את טרפם בעודו בחיים. לא הפעם. בשל גודלו של התאו ומשום שידעו שהשלל יספיק לכולם ואין צורך להילחם על האוכל, יכלו האריות לחכות בסבלנות למותו בטרם ניגשו לאכול אותו.
בכל אותו הזמן צפו ילדי במתרחש ממקום שבתם במכונית. בתי בת השש לא התיקה את עיניה מהאריות ומהתאו, ואילו בני בן השמונה, שבתחילת האירוע צפה בו בעניין, נתקף בהלה בעת שהתאו ניסה להימלט אל עבר הרכב שלנו, וביקש שניסע משם.
עם זאת הוא הספיק לראות לא מעט, ולאחר המעשה סיפר לכל מי שרצה לשמוע, וגם למי שלא, על מה שראה.  |  |
תגובותיהן של הסבתות היו שונות לגמרי זו מזו. אמי בת ה־83 הביטה במתרחש כמרותקת, בלי לומר מילה. גם היא, כמוני, בילתה בסוואנה השיחית זמן רב, ומעולם לא ראתה מחזה כזה מקרוב כל כך. ימים רבים אחרי המעשה עוד ראיתי אותה מנידה בראשה וממלמלת "איזו חוויה… הלוואי שאדי (אבי המנוח) היה רואה את זה".
אמה של אשתי, לעומת זאת, כיסתה את עיניה ואת אוזניה במשך כל האירוע.
אני מודה, במהלך המאבק בין האריות לתאו פעם האדרנלין בעורקַי כמעט כמו בעורקי המשתתפים בקרב, ומשהסתיים נותר בי הרושם העז של החוויה: עבודת הצוות של האריות, מלחמתו של התאו בהם ומאבקו לחיים, ובעיקר החיים בבוש האפריקאי והקונפליקט בין הצייד לטרפו. |
