דיג הלובסטרים במיין

עניין של מסורת
תעשיית הלובסטרים פעילה בחוף מיין כבר 150 שנה. לפני כן, בזמנים הקולוניאליים, נחשבו המחושתנים אוכל לעניים. הם נאספו מבריכות שיצרה הגאות והוגשו לילדים ולמשרתים, אשר שילמו בשבע שנות שירות למי שמימן להם כרטיס נסיעה לאמריקה. לבסוף מרדו כמה מהמשרתים, והתקבלה דרישתם לקבוע סעיף בחוזים שלהם, כי לא ייאלצו לאכול לובסטרים יותר משלוש פעמים בשבוע.
המלכודות הפכו למכשיר המקובל לתפיסת שלל במיין בערך ב־1850. היום זו המדינה הגדולה ביותר בארצות־הברית שבה דגים לובסטרים. למרות שמספר הדייגים המתמחים בסוג דיג זה גדל באופן דרמטי, כמות בעלי החיים הנתפסים נותרה יציבה באופן יחסי. ב־1892 תפסו 2,600 דייגים 7,983 טון וב־1989 – 10,600 טון.
המשקל הממוצע של לובסטר ירד באופן חד, מכמה קילוגרמים לכמה מאות גרמים. רוב הלובסטרים נתפסים מעט לאחר שהם מגיעים לאורכם המותר בדיג על פי החוק, ורק מעטים מהם כבר בוגרים מבחינה מינית. רוב הלובסטרים נלקחים, אם כן, מהאוקיינוס לפני שהם מביאים צאצאים. ולכן רק עשרה אחוזים מאוכלוסיית הלובסטרים מצליחים להתרבות. הדבר גרם לוויכוחים אינסופיים בין מדענים לבין הדייגים, לגבי הדרכים לשמר את חיות הים.
במאמץ למנוע אסון, שיתפו מדינות ניו־אינגלנד (החוף הצפון־מזרחי של ארצות־הברית) פעולה עם הממשלה הפדרלית והגדילו ב־1988 את האורך החוקי המינימלי לדיג לובסטרים. נקבע כי המרחק בין ארובת העין לתחילת הזנב, השריון, שעמד עד אז על שמונה סנטימטרים, יגדל מדי שנה ב־0.08 סנטימטרים. המטרה היתה להגיע ל־8.4 סנטימטרים. בממדים אלה, 50 אחוזים מהנקבות כבר בוגרות מבחינה מינית. דייגי הלובסטרים מחו, משום שחששו כי יאבדו חלק ניכר מן השלל.
באופן פרדוקסלי, מיד לאחר שנקבע אורך חוקי מינימלי גבוה יותר, ב־1989 וב־1990, סבלו דייגי הלובסטרים במיין מהמיתון הגדול ביותר שידעו. אפילו ארבעה דולר הם לא קיבלו עבור קילוגרם. הדבר גרם לרבים מהדייגים העצמאיים לעשות את הבלתי צפוי: הם התאגדו והכריזו על שביתה בדרישה לקבל מחירים גבוהים יותר. בעקבות שביתה זו נעצרה הגדלת האורך החוקי המינימלי של הלובסטרים הניצודים.
האם אוכלוסיית הלובסטרים מצויה על סף הכחדה, או שהיא האוכלוסייה המאוששת ביותר שהיתה אי פעם? זוהי שאלת מפתח שכל אחד בתעשייה מעוניין לענות עליה, בנוסף לשאלה: "מה נעשה עם כל הלובסטרים הללו?"

חברה היררכית
הדייגים של מיין משמרים את הלובסטרים שלהם בדרך מסורתית: הם יוצרים טריטוריות. בכל נמל יש להם הסכם לא כתוב, שבדרך כלל אף לא מדברים עליו, היכן יניח כל חבר בקהילת הדייגים את המלכודות שלו. כולם גם מותחים את חבלי המלכודות בכיוון אחד – למשל, מצפון לדרום – כך שהמלכודות של האחד אינן מסתבכות באלה של חברו.
צעירים הרוצים להפוך לדייגי לובסטרים מתחילים בהטמנת מלכודות מעטות או עובדים אצל אחד הדייגים הוותיקים בהכנת ציוד ופתיונות. לאחר שעבדו זמן מסוים כשוליות, ירשו להם לקבוע טריטוריה משל עצמם. אם מנסה זר להיכנס לשטח הדיג בלי לבקש רשות, הוא ימצא כי מישהו הזיז את הציוד שלו או שבשורת המצופים שהציב הופיע לפתע קשר. אם הוא מתעלם מרמזים אלה, סביר להניח שיגלה כמה ימים אחר כך מלכודות הרוסות. אם יתעקש, עלול להתרחש עימות מילולי ואף פיסי.
ג'יימס אצ'סון, סוציולוג באוניברסיטת מיין, חקר את קהילות הדייגים במשך שנים אחדות. הוא מצא כי יש היררכיה, המבוססת על כישורים אישיים ועל קשרים משפחתיים. את הקבוצות המקיימות קשרים משפחתיים כינה "כנופיות לובסטר". כנופיה כזו משתלטת על טריטוריית דיג המבטיחה את מחיית חבריה, אך היא דואגת לשמור על משאבי הדיג המוגבלים מניצול יתר.
הדרך שבה פועלת קהילת הדייגים המבודדת של  מונהגן  איילנד (MONHEGAN ISLAND), כ־17 קילומטרים מהחוף של מיין, מהווה דוגמה קיצונית לתופעת הכנופיות. לכשישים דייגי לובסטרים יש כאן זכויות ייחודיות (לפי המסורת, כמובן, לא לפי החוק) למרחב דיג ברוחב של כשלושה קילומטרים סביב האי הסלעי. המשפחות של מונהגן איילנד שכנעו את שלטונות המדינה להעביר חוק, המגביל את דיג הלובסטרים במקום לתקופה שבין 1 בינואר ל־25 ביוני. במהלך ששת החודשים הנותרים אסור האי לדיג לובסטרים (אך פתוח לתיירים).
עבור דייגי הלובסטרים באי, 1 בינואר אינו ראש השנה, אלא יום המלכודות; תחילתה של עונת דיג המתחילה עם שחר. כל ספינות הלובסטרים עוזבות את הנמל יחד, והדייגים עובדים במזג אוויר קשה ביותר – בתקופה שמחיר הלובסטרים גבוה ביותר. לטענת הדייגים, הגבלת עונת הדיג מאפשרת לאוכלוסיית הלובסטרים להתאושש, משום שההזדווגות והרבייה מגיעות לשיאן בחודשי הקיץ. באזורי החוף האחרים של ניו־אינגלנד, בקיץ ובסתיו דיג הלובסטרים דווקא בשיאו.
למרות שבקהילות אחרות אין מגבילים את עונת הדיג, כל דייגי הלובסטרים מודעים לכך שיש לנקוט צעדים לשימור בעלי החיים הללו. האורך החוקי המינימלי מקובל על דייגי כל המדינות, וכל נקבה הנושאת ביצים משוחררת מיד. בנוסף לכך, חלק מהנקבות הבוגרות מסומנות באמצעות חתך בזנב, מה שמציל אותן מלהגיע לצלחת ומקנה להן את הזכות להיות חברות בקבוצת הרבייה. רק במיין נקבע אורך חוקי מקסימלי ללובסטרים הניצודים – כ־13 סנטימטרים. בדרך זו שומרים על הלובסטרים המייצרים כל אחד 100,000 ביצים, הרבה יותר מהכמות הממוצעת, שהיא 10,000 ביצים.

הגנגסטר של הים
מבנה קהילת הלובסטרים מורכב, וההיררכיה נקבעת לפי הגודל ויכולת הלחימה. הלובסטר האמריקאי (Homarus americanus) חי בין חופי קנדה לצפון קרוליינה, כ־2,400 קילומטרים דרומה משם. האוכלוסייה הגדולה ביותר שלו נמצאת במימי מיין (על זיהוי הלובסטר עם מיין מעידה העובדה שגם לובסטרים קנדיים, המועברים במשאיות דרך מיין, נחשבים לעיתים כ"לובסטרים של מיין").
מבין שלושים מיני הלובסטרים בעלי הצבתות הקיימים בעולם, הלובסטר האמריקאי דומה ביותר לבן דודו האירופי, למרות שבמחלקת הסרטנים המערב־אטלנטית השימוש בצבתות נמרץ יותר. הלובסטר הקריבי חסר הצבתות (Panulirus argus), החי במים הדרומיים יותר, אפילו אינו קרוב־רחוק של הלובסטר האמריקאי.
הלובסטר האמריקאי מכונה "הגנגסטר של הים", בשל אופיו האלים והטריטוריאלי. הוא מתחבא במחילה במשך היום וזוחל על קרקעית האוקיינוס בלילה. הוא מתקדם תוך כדי זחילה על שמונת רגליו או נע אחורה בעזרת הזנב. הוא עשוי לעבור קילומטר או יותר מדי לילה בחיפוש אחרי סרטנים, צדפות ותולעים, ולעיתים אחרי דג איטי במיוחד ממשפחת הסנדליים. לובסטר יכול להתקיף ולאכול כמאה מינים של בעלי־חיים (וכמה צמחים). באקווריום אחד נראה לובסטר לועס את זנבה של תריסנית  שניסתה להימלט, אך לשווא.
הלובסטר מכונה אוכל פגרים, אך הוא מעדיף מזון טרי. כטורף העט על הזדמנויות, יאכל הלובסטר אפילו לובסטר אחר, אם יתאפשר לו. כשהם צפופים בשטח מצומצם, הופכים הלובסטרים לקניבלים, לכן נאלצים להפריד ביניהם לאחר שהם נלכדים.
כשהלובסטר יוצא למסעות הדיג הליליים, הוא "מרחרח" לעיתים קרובות במחילה של שכנו. ברגע שהוא מגלה שהדייר אינו בבית, הוא נכנס. אם המקום מוצא חן בעיניו, הוא עשוי לסלק את הדייר הקודם החוזר בבוקר לאחר ליל דיג. לעיתים קרובות נראים לובסטרים נלחמים זה בזה, כשצבתותיהם מורמות מעלה כמו מתאגרפים בזירה. אם לוחם אחד תופס את רעהו באמצעות הצבת, יכול המפסיד לשחרר את הצבת ולסגת. ללובסטרים יש כמובן גם אויבים לא אנושיים, שיבוט, זאב המים ודגים אחרים המתגוררים בעומק הים, כמו עקרבנון, כרישון, טְרִיגְלָה ותריסנית.

המאהב העדין
למרות נטייתם של לובסטרים למלחמה, הם מאהבים עדינים, טוענת ד"ר ג'לה אטמה ההולנדית, החוקרת את חיי המין של הלובסטרים זה עשרים שנה במכון האוקיינוגרפי וודס הול שבמסצ'וסטס. לדבריה, הלובסטרים הם בעלי חיים חושניים, פשוטו כמשמעו. הם לומדים על העולם סביבם באמצעות שערות חיישניות – כמורספטורים (CHEMORECEPTORS) – הגדלות על המחוש, השריון ובעיקר על הרגליים. שערות אלה "מריחות וטועמות אוכל, אויבים ואהובים פוטנציאליים", אומרת אטמה. "הם מאפשרים ללובסטר לזהות את מין החיה העומדת מולו, ואפילו את מצב רוחה".
לובסטר נקבה יכולה לבצע פעילות רבייה רק לאחר שהשילה את השריון, הדומה למחוך. בתקופה זו היא פגיעה ביותר להתקפות של טורפים. כשהיא מוכנה להשיל את השריון, היא מתקרבת למאורה של זכר ומפיצה פרומון (חומר המופרש מגופה לצורך גירוי) של מין לעברו. ריחה מפיג את תוקפנותו. הוא בא אז לקראתה, מספרת אטמה, ולאחר ריקוד חיזור מעודן הוא מוביל אותה למאורתו. שם היא מסירה את השריון והוא מחבק את גופה הרפה, ובזהירות רבה מסובב אותה כדי שתביט בו. "הם עושים אהבה בעדינות נוגעת ללב, כמעט אנושית". הזכר משתמש בזוג הראשון של האברונים המיוחדים כדי להעביר זרע לכלי הקיבול שבגופה, שם מאוחסנים הזרעים עד לרגע הטלת הביצים. הנקבה נותרת במאורת הזכר כשבוע, עד שמתקשה השריון החדש שצימחה. אז נפסקת המשיכה בין השניים, והם נפרדים זה מזה בלי להביט לאחור.
לובסטר מתחיל את קיומו כביצה בגודל ראש סיכה. כשהוא בוקע, הוא נראה כחרק יותר מאשר כלובסטר. שערות נוציות על רגליו מאפשרות לו להישאר בעמוד המים במהלך החודש הראשון לחייו. כאן הוא עלול להפוך למזונה של כל חיה גדולה ממנו. מ־10,000 ביצים שנושאת נקבה נותרת עשירית, ורק אחוז אחד מהם – כעשרה לובסטרים – ישרוד מעבר לשישה שבועות.
כשלובסטר משיל את שריונו בפעם הרביעית, הצבתות הקדמיות שלו גדולות דיין להוריד אותו לקרקעית האוקיינוס, שם הוא מתחיל את חייו כלובסטר טיפוסי. במחקרים התברר כי הלובסטרים הצעירים (שאורך שריונם פחות משלושה סנטימטרים) חיים במים רדודים, תחת סלעים קטנים, שם, בשנותיהם הראשונות, הם מתחבאים כמעט בדרך קבע.

יותר שאלות מתשובות
מעט מאוד ידוע על שנותיהם המוקדמות של הלובסטרים. ובכלל נשארו הרבה שאלות ללא מענה. למשל, כמה שנים הם חיים? הלובסטר הגדול ביותר שתועד שקל כ־20 קילוגרם, אורכו היה 1.52 מטר, וגילו כמאה שנה. הלובסטרים ממשיכים לגדול במשך כל חייהם. כשצומח שריון חדש, לאחר שהקודם הושל, הוא רך. המים הנשאבים לתוכו מאפשרים לו להתרחב לפני שהוא מתקשה. התדירות של השלת השריון תלויה בטמפרטורת המים, אספקת המזון וגורמים נוספים, כך שקביעת גילו של לובסטר היא בגדר הערכה בלבד. רוב הלובסטרים המגיעים לאורך החוקי המינימלי הם בני ארבע עד שבע שנים.
שאלות נוספות ישפיעו על עתידו של דיג הלובסטרים: היכן מתאספים הלובסטרים? ומה מושך אותם לשם? כמה רחוק הם נודדים? האם אכלוס לַרְווֹת (מין זחלים) של לובסטרים לאוקיינוס תגדיל את מספרם כמה שנים אחר כך?
מדענים ודייגים חושדים בדרך כלל זה בזה ומטילים ספק בדרכי העבודה ובתצפיות אלה של אלה. אך בניו־אינגלנד, באמצעות המכון ללובסטרים שבאוניבסיטת מיין, נמצא שביל הזהב. שם הם מנסים לעזור זה לזה בפתרון בעיות ביולוגיות ושיווקיות. המכון ממומן מתרומות ארגונים של דייגי לובסטרים, סוחרים, יבואנים ויצואנים, מניו־יורק עד ניו־פאונדלנד, קנדה.
במאמץ משותף ללמוד מה השפעת מלכודות הלובסטרים על האקולוגיה של חיות אלה, הוציאו 48 דייגים, העובדים ב־THREAD OF LIFE – איזור עשיר בלובסטרים לאורך חופה של מיין – את המלכודות מהים למשך שישה שבועות. זמן קצר לאחר שהוצאו המלכודות, עזבו הלובסטרים את האיזור. המסקנה היתה שהמלכודות הן מקור מזון חשוב לבעלי חיים אלה. ואמנם, בניסוי אחר, שכונה "גורל הפתיון", נצפו לובסטרים זוחלים לתוך התאים הראשונים של המלכודות, אוכלים את הפתיונות ויוצאים. לעיתים, כלל לא נכנסו, אלא "גנבו" חתיכות פתיון מבין סורגי המלכודות.

שיטות חדשות
דייגי לובסטרים עוזרים לחוקר סם צ'פמן במרכז המחקר דרלינג שבאוניברסיטת מיין ליצור מאגר של לובסטרים כחולים לצורך מחקרים בסימון גנטי.  השריון של לובסטרים רגילים נוצר משלושה פיגמנטים: אדום, כחול וצהוב. כשפיגמנט אחד או יותר חסר בלידה, נוצר שריון אדום, כחול, לבקן או  מנוקד. אחד לעשרה מיליון נולד לובסטר כחול. לובסטר כחול יביא לעולם צאצא כחול, אם יזדווג עם לובסטר כחול אחר. סם צ'פמן ובריאן ביל, המנהלים יחד את המחקר, יוצרים במעבדה לובסטרים כחולים כבר מ־1988. הם מגדלים אותם עד שהם משילים את שריונם בפעם הרביעית ומשחררים אותם בשני אתרים לאורך החוף. אם בעתיד יהיה שיעור הלובסטרים הכחולים שלושה אחוזים מאלה הנלכדים כאן, תהיה זו הוכחה לכך שאפשר להגדיל את אוכלוסיית הלובסטרים על ידי אכלוס לרוות שגודלו מחוץ לאוקיינוס.
סימון גנטי וסימון סונארי הם החלופה של המאה ה־21 לשיטות המסורתיות של מעקב אחרי תנועות הלובסטרים. כבר שנים משתמשים בתגי פלסטיק ממוספרים לתיעוד מקום תפיסתם ומקום שחרורם של הלובסטרים. אלא שהתגים נופלים כשהם משילים את השריון, והם גם אינם מספקים מידע על דרכם של הסרטנים האלה אלא רק על יעדם. תגים סונאריים על שריונות הלובסטרים יכולים, לעומת זאת, להעביר מידע מתמשך על תנועתם ממקום למקום.
מחקרי סימון ומעקב של חוקרים אמריקאים וקנדים מראים כי ככל שהלובסטר גדול יותר, הוא נע למרחקים ארוכים יותר. אחד מהם נדד 250 קילומטרים. לעיתים מנצלים החוקרים צוללות גרעיניות כדי לעקוב אחרי לובסטרים במים עמוקים. במחקרים אלה התגלה כי לובסטרים גדולים רבים מתאספים בקניונים העמוקים של מפרץ מיין, הרחק מחופי ניו־אינגלנד. לא ברור מדוע הם מתרכזים שם, אך כמה דייגי לובסטרים טוענים כי זהו אחד מאזורי ההתרבות שלהם.
גם צילום וידיאו מתחת למים מנוצל למחקר התנהגותם של הלובסטרים. מצלמה תת־מימית שקטה אינה מפריעה כמו קבוצת סטודנטים.  במהלך מחקר מתחת למים, ניסה ד"ר סטנק מאוניברסיטת מיין לבדוק אילו טורפים יימשכו אל הלובסטרים. הוא קשר שני לובסטרים לאבנים על קרקע האוקיינוס, וחיכה. אלא שלאחר זמן מה התחיל הלובסטר הגדול לחבוט בצבתותיו בראשו של הקטן ממנו. לאחר שש שעות של התעללות זו, החליט סטנק לצלול לקרקעית ולהפריד ביניהם. הניסוי אמנם לא קבע אילו טורפים מעוניינים בלובסטרים, אבל הוכיח כי לובסטרים זקוקים למרחב מחיה.

פונים לאירופה
המחקר של ג'ייל אטמה בוודס הול גילה, כי תגובתם של לובסטרים לזיהום נפט מורכבת למדי. דייגים ותיקים יודעים כי אבנים טבולות בנפט מושכות לובסטרים, אך השימוש בהן נאסר בגלל שהן פוגעות בסרטנים הללו. בניסויים התברר כי במגע עם נפט הפכו חלק מהלובסטרים לאלימים, ואילו אחרים נסוגו. לובסטרים נוספים החלו לנקות את עצמם באופן כפייתי. כשהונחו כמויות קטנות של נפט על בדים סופגים, חלק מהלובסטרים אכלו אותם. אם הדבר יקרה באוקיינוס, ולא במעבדה, יזוהם בשרם ולא יכשר למאכל. לזיהום נפט עלולה להיות השפעה ארוכת טווח גם על ההזדווגות של הלובסטרים ועל דפוס האכילה שלהם, משום שהאותות הנשלחים לכמורספטורים הרגישים שלהם עלולים להיפגע.
לשיפור ההבנה של האקולוגיה והתנהגות הלובסטרים יהיו השלכות חיוביות לגבי הדיג. נראה כי מיין מייצרת את הכמות הגדולה ביותר של לובסטרים בארצות־הברית, אך היא אינה יכולה להשתמש בכולם, אפילו אם תזונת התיירים תהיה מורכבת מסרטנים אלה בלבד. דייגי לובסטרים וסוחרים מנסים לפיכך להרחיב את קשרי המסחר עם אירופה ואסיה, כדי למצוא שווקים חדשים.
לפני שנים רבות היה דייג לובסטרים בחליפה מחזה יוצא דופן. היום, הדייג המצליח הוא גם יזם ולוביסט ושותף במחקרים מדעיים. הוא מנסה לפתוח שווקים חדשים, מחפש דרכים לשפר את המאזן המסחרי של אמריקה ומפתח אסטרטגיות לשמור על בריאות הלובסטרים בדרכם אל הקצה השני של העולם. המכון ללובסטרים יכול להירגע; שיעור התמותה בקרב הלובסטרים ירד ב־40 אחוזים, בזכות הטכנולוגיות המתחדשות ללא הרף של העברה באוניות.
החברים במחלקת הסרטנים נחשבים למלכי פירות הים, ויש להם מחיר גבוה ככל שהם מתרחקים מהבית. מאז סירבו משרתים ממוצא אירופי לאכול לובסטרים, עשו החיות המכוערות הללו דרך ארוכה.