אין לשער עד מה קשה לבחור בנוסע דגול אחד, ולבכר אותו על פני כל עמיתיו המהוללים, הנוסעים הדגולים האחרים. אני, על כל פנים, לא תיארתי לעצמי אילו לבטים כרוכים בכך. עד שלא באתי לעיין בדבר, לא ידעתי כלל כי רוב גיבורי הם נוסעים דגולים, הרפתקנים וספנים מובהקים, חוצי ימים ומגלי ארצות. הילדות היא התקופה בה רוכש לו אדם את רוב גיבוריו. הופתעתי לגלות מה רבים ביניהם אנשי המסעות. כמעט כל ספרי ילדותי דנו בהם וסיפרו עליהם: הנרי מורטון סטנלי נסע לאפריקה כדי למצוא את דוקטור ליווינגסטון; נחום גוטמן נסע לשם אף הוא, למצוא את אוצר לובנגולו מלך זולו; תוך כדי כך לימד אותנו שהדרך לשם מתחילה בקו 5. סדרת ספרי "התייר הצעיר ב…" ערכה לקוראיה היכרות עם אפריקה והודו, אנגליה ואוסטרליה, אם למנות רק ארבעה חביבים במיוחד מעשרים וארבעת ספריה. האמיצים מכולם היו בלי ספק גיבורי הקוטב. אלה הותירו את שמותיהם לעד על מפת העולם – ובלבבי: מיצר דייוויס, ים בארנטס, ים באפין, ונהר ההאדסן, על שמו של הנרי האדסן האומלל, שאין איש יודע היכן נולד וחי, אך בשנים 1607-1611 הביא לתגליות כבירות במימי הצפון, גילה את המיצר והנהר הקרויים על שמו, ולבסוף ניטש על ידי מלחיו המורדים בלב ים, ונספה אי שם במימי האוקיינוס. לא פחות ממנו הסעירו את הדמיון נספים אמיצים אחרים – האדמירל פרנקלין, רב החובל רוברט סקוט, ז'אן שארקו ומיליוס אריקסן, העיתונאי הדני הנועז שנספה בגרינלנד, ואשר היה חביב עלי גם בגלל תצלומו המלבב, וגם בגלל שמו הפרטי שמצא חן בעיני. ומה עם פריטיוף ננסן, ועם רוברט פירי, כובש הקוטב הצפוני, או רואלד אמונדסן, כובש הקוטב הדרומי? – עם כולם נדדתי בימי הצפון ועל ערבות הקרח של אנטארקטיקה, ועל מסעות אלה אני חייב תודה למורה הסופרת דבורה אילון-סרני, שספרה, "גיבורי הקוטב", עודנו מונח על שולחני גם עתה. אני פותחו וקורא את דבריה במבוא: "חלוצי הקוטב היו גיבורים בעלי רצון ברזל ואומץ לב בלתי רגיל. הם לא חששו מפני סכנות ולעגו למוות, ובכוח מרצם והקרבתם הרחיבו את אופקי היבשת של עולמנו". ודאי הייתי יכול לבחור בכל אחד מן האנשים המרתקים הללו, אך לא הרחק מהם ניצב, מסובך ומרתק לא פחות, הקפיטן דז'ון הטרס, שבאנייתו "פארווארד" הפלגתי עשרות פעמים אל הקוטב, על פני שני הכרכים של ז'ול ורן, עד אל הסוף המצמרר: "הקפיטן דז'ון הטרס היה הולך תמיד צפונה". העובדה שהטרס הוא גיבור ספרותי, נוסע בדוי, אינה משנה כלל – הרי ממילא הפליגו הנוסעים כולם, אמיתיים ודמיוניים כאחד, על פני הדפים הצהבהבים, שהכילו ארץ ומלואה. היו כמובן נוסעים מדהימים ומופלאים נוספים, כמו למשל בנימין מטודלה, זה ש"עבר יבשות ואיים/ בלי לשאול עד מתי איטלטלה/ ורכב על פילים ומריאים/ ועל גב לביאה (ובדומה לה)/ וצנח מצוקים נוראים/ בסוכך המכונה גם אומברלה". או נילס הולגרסן, הילד שעבר על פני שוודיה כולה, מדרום לצפון ובחזרה, כשהוא רכוב על גב אווז. או האנס אוריין, הילד שעבר את האוקיינוס כשהוא רכוב על ארנבת מעופפת בשם פזיזה! כל אלה, ועוד רבים רבים אחרים, היו והינם גיבורי, אבל לבסוף בחרתי באחר. הנוסע הגדול ביותר בעיני, אחרי שבודקים ומשקללים ביסודיות את הישגיו, האמצעים שעמדו לרשותו, שיטות המסע שלו ואישיותו, הוא הדוקטור ג'והן דוליטל, הרופא האנגלי אשר ממדמנה על גיא השלוליות, או על טיט היוון. את בחירתי זו אשתדל לבסס ולנמק בדברים שלהלן.
צנימים ועוגן, חבלים ופעמון גדולתו של ג'והן דוליטל מתבטאת הן בהישגיו, שלמיטב ידיעתי עולים על הישגי כל נוסע שקדם לו או בא אחריו, והן בדרכי המסע שלו, המפליאות בפשטותן. ואולם, לפני שנפרט את כל אלה – מלים מספר על האיש. ג'והן דוליטל נולד כנראה בסביבות 1785. זאת אפשר להסיק מתאריכים אחרים בחייו, כי תאריך לידתו לא נמסר. הוא נולד במדמנה, או פאדלבי-און-דה-מארש בשמה המקורי, הוסמך לרפואה באוניברסיטת דורהאם, וחי כרווק עם אחותו שרה, שנטשה אותו לבסוף בגלל חיבתו היתרה לחיות (אחרי ששיכן בביתו תנין שסבל מכאב שיניים). גם חוליו נטשוהו מאותה סיבה, ודוליטל היה לרופא חיות – עיסוק בו זכה להצלחה כיוון שידע את שפת החיות. הוא למד שפה זו מידידתו, התוכית הישישה פולינזיה, שהיתה מורתו הגדולה. ממנה גם למד את עיקרי הספנות הפשוטים, שבהם דבק כל ימיו. בטרם ייצא למסעו הראשון, לאפריקה, לטפל בקופים החולים, הורתה פולינזיה לרופא כיצד להתכונן למסע ומה הם הדברים אשר יקח עימו לדרך: "ראשית כל צנימים, הרבה הרבה צנימי ים, וגם בשר ממולח, וגם עוגן. "עוגן יימצא בוודאי בספינה, ענה הרופא. "אפשר מאוד, אך עליך לראות ולהיווכח – אמרה פולינזיה – לעוגן ערך רב מאוד! באין עוגן לא תוכל לעצור את הספינה. וגם פעמון תיקח עימך! "הפעמון למה? – שאל הרופא. "לדעת את הזמן – ענתה התוכית – בכל חצי שעה תצלצל בפעמון וידעת את הזמן. וגם חבלים תיקח עימך. החבלים מועילים מאוד במסעות ימים". מראהו של דוליטל לא הסגיר את גודל עלילותיו, כפי שהעיד תומי סטובינס, הילד שנלווה למסעותיו בגיל תשע, והיה לימים הביוגרף שלו, בסדרת ספרים שחתם עליהם אחד, יו לופטינג. כך מתאר סטובינס את התרשמותו בפגישתם הראשונה: "אחרי כל מה ששמעתי עליו ציפיתי לראות אדם גבה קומה, רב כוח, נפלא ומופלא. קשה היה להאמין כי אדם גוץ ומגוחך זה, בעל הפנים הטובות והמחייכות – הוא הוא!" כבר באותה פגישה עמד סטובינס על הפשטות שאפיינה תמיד את הרופא בכל מסעיו: "האם תיק זה הוא כל המטען אשר היה איתו בדרך? – שאלתי." (מדובר בתיק עור שחור שנראה "ישן נושן. אחד מאבזמיו היה שבור וקשור באמצעיתו במשיחה" שהיא פשוט חוט – ע.מ.). "כן, אמר הרופא בהתירו את המשיחה, איני מאמין במטען גדול. טרחה יתרה. החיים קצרים מהתחבט בו. גם למותר הוא, התדע? אך איפה שמתי את הנקניקים?" רחבת המשחקים של הדובים ברצון הייתי נשאר, עם הנקניקים, במטבחו החמים של ג'והן דוליטל, המספק לנו גם עדות נוספת על האיש: "מטבח נפלא היה זה", מספר סטובינס, "כרופא לכל דבר: נוח, נבון, ידידותי ומוצק". ביכולתי למנות גם את המאכלים החביבים על הרופא ("צלעות כחושות, סלק גזור, לחם מטוגן, חסילונים ותופיני נופת"), אך חוששני שעלי להזדרז ולמנות קודם כל את הישגיו, למען ירחוש לו הקורא את הכבוד הראוי. ובכן, כמה עובדות יבשות: ג'והן דוליטל גבר במסעו הראשון על שודד הים הנורא בן עלי, המכונה דרקון ברבריה, ואילץ אותו לשוב למוטב ולעסוק בגידול מזון לציפורים הקנריות; הוא גרם להפסקת מלחמות השוורים באי כף-וורדה; הוא הציל את חץ-ארוך ואת בני שבט פופסיפטל באי קוף העכביש; הוא האדם הראשון (וכנראה היחיד!) שראה את גשר הקופים הגדול – וגם עבר עליו; הוא ייסד דואר ציפורים באפריקה (בממלכת פנטיפו); ושני הדברים החשובים מכל, גם בעיני מי שאולי מזלזל בהישגים שכבר מנינו – הוא האדם הראשון שהגיע לירח, עוד במחצית המאה הקודמת(!) ונפגש שם עם איש הירח; הוא האדם הראשון שהגיע לקוטב הצפוני, מאה שנה בדיוק לפני רוברט פירי, מגלהו הרשמי! מדהים, האין זאת? בעניין אחרון זה, שלטעמי הוא המסעיר מכולם, יש להרחיב מעט. על הכבוד לגלות את הציר הצפוני נטושה מערכה כבדה. כרגע עולים בדעתי לפחות ארבעה(!) תיירים גדולים הטוענים לכתר זה: פו הדוב, שיצא בפרק 8 למסע, או, בלשונו, מנסע, לגילוי הציר הצפוני, ואכן גילה מוט שלטענת ידידיו היה הציר הצפוני. אף שלט הונח עליו, לאמור – "הציר הצפוני גילהו פו, פו מצא אותו". ואולם, עם כל ההערכה לתייר רב השראה זה, מסעו התרחש ב-1926 בקירוב, ומובן שקדמו לו אחרים.
אחד מהם הוא כאמור רוברט אדווין פירי, שהגיע לקוטב ב-6 באפריל 1909. אמנם, קוראי ז'ול ורן יודעים כי קדם לו כמובן הקפיטן הטרס, בשנות הששים של המאה הקודמת, ואולם, ראשון לכולם היה ג'והן דוליטל! הדבר התגלה כשהוא וסטובינס לא ידעו להיכן להפליג, אך כיוון שהנוסע המושבע דוליטל "איננו עושה בביתו למעלה משישה ירחים רצופים", החליטו לצאת בכל זאת, ועל כן שיחקו במשחק "הסומא בארובה" – המשתתף מנחית את עפרונו, בעיניים עצומות, על דף מדפי האטלס, ולפני כן עליו להישבע כי ייסע אל המקום בו ינחת העיפרון! סטובינס שואל מה יקרה אם העיפרון ינחת למשל בקוטב הצפוני, והרופא מסביר לו כי על פי כללי המשחק, אינך חייב לנסוע למקום שכבר ביקרת בו. "אני ביקרתי כבר את הציר הצפוני, אמר הרופא בנחת, ולכן לא יהיה עלינו לנסוע לשם". סטובינס נדהם על שתגלית זו לא נתפרסמה ברבים, וד"ר דוליטל ג'והן מסביר לו בסבלנות: "הבטחתי לשמור את הדבר בסוד. אני גיליתי את הציר הצפוני באפריל 1809, אבל זמן מה אחרי שבאתי לשם באה אלי משלחת של הדובים הלבנים ואמרה לי כי יש שם פחם לרוב קבור תחת השלג. הם אמרו כי ידוע להם שבני אדם יעשו כל דבר כדי למצוא פחם, ולכן ביקשוני לשמור את הדבר בסוד. כי אם יבואו בני אדם לעשות מכרות פחם, תיפגם דמות ארצם הצחורה והנהדרת, ואין מקום על פני כדור הארץ קר למדי לרווחתם של הדובים הלבנים. מובן כי הייתי נאלץ להבטיח להם כי אשמור את הדבר בלבי. רצוני כי תהיה להם לדובים הלבנים רחבת המשחקים שלהם כל זמן שאפשר". דומה שאין עדות מרשימה מזו, הן לגדולתו של דוליטל כנוסע ומגלה, והן לענוונותו וגודל נפשו, ואולם, עוד יותר מהישגיו כתייר אני מוקיר את אופיים של מסעותיו, ואת החוויות שהם צופנים. ימי הצבע של פולינזיה ג'והן דוליטל לא היה ימאי מקצועי. הכשרתו, כפי שכבר ראינו, היתה מעטה כמטען שנהג לשאת עימו. הוא העדיף את חברת החיות החביבות עליו על חברתם של בני האדם, ודווקא תכונות אלו הפכו את המסע עימו לחוויה גדולה שמעולם לא חדלתי להתענג עליה. הנה תיאור יציאתו לדרך, ב-1839, בספינתו "החרטומן", אל אי קוף העכביש: "התנגשנו בספינה אחת או שתיים היוצאות אל הזרם, נתקענו בשרטון לכמה רגעים, ואף על פי שההמון העומד על הרציף נראה רוגש מאוד למראה הדברים האלה, לא הראה הרופא כל אות דאגה. 'תאונות קטנות אלו עלולות לקרות במכוונים שבמסעות', אמר הרופא בהתכופפו לחפש את נעליו שנתקעו בבוץ בהרחיקנו מן החוף, 'קל השיט בצאתך אל רחבי הים. שם אין הבלים הרבה להיתקל בהם'". ואולם ברחבי הים נתקל הרופא בנוסע סמוי, הספן המובהק בן בוצ'ר, שהתעקש להוכיח לו כי דבר בספינה אינו כשורה. "לא תוכל לנהוג ספינה זו בלעדי", אמר הספן המובהק, "אין אתה מוצא ידיך ורגליך בהלכות ספנות… במחילה מכבודך, סר, תאבד את הספינה!". "אבידת ספינה אינה ולא כלום בשבילי", עונה לו דוליטל ומבט קשה עולה בעיניו, "כבר איבדתי ספינות ואין הדבר מדאיג אותי במקצת. בצאתי לדרך לבוא למחוז-חפץ, אני מגיע אליו, ירדת לדעתי? יתכן כי אין כמוך ספן מובהק בכל העולם כולו, אבל בספינה זו אין אתה אלא פגע רע רגיל ופשוט". ובאמת, כאשר הספינה נשברת בסערה, וסטובינס נשאר לבדו על חלק מסיפונה, הוא מגלה כי, אכן, ג'והן דוליטל מגיע תמיד למחוז חפצו. הדולפינים, ידידי הרופא, באים לדחוף את שבר הספינה שלו אל שבר הספינה של האחרים, וכשהוא מתקרב לשם הוא רואה, לאור הירח, איך "קרוב לקצה המים ישב ג'והן דוליטל והתגלח, ופני הים השלווים משמשים לו מראה, ומכיתת זכוכית של בקבוק שבור – תער, ואור הירח נוהר מלמעלה. "פניו המחייכות של הרופא, בדעתו כי שבתי להיות עימו, הם שעודדו את רוחי יותר מכל. כשראיתיו מנגב בזהירות את תער הזכוכית ומניחו לשימוש בעתיד, לא יכולתי בלתי אם לדמותו בנפשי לעוף הסערה. ואמנם, הידיעות שרכש משיחותיו וידידותו עם בעלי החיים, נתנו לו כוח לעשות דברים אשר לא העז אדם עלי אדמות לעשות. כעוף הסערה היה משחק עם הים בכל מצבי רוחו". הידידות הזאת עם בעלי החיים מניבה כמה מן השיאים במסעות דוליטל. תיירים רגילים יודעים לתאר בהתרגשות את מראות הדרך, אבל הכלב ג'יפ משורר חרש גם את נופם של הריחות, כאשר הוא עולה לחרטום הספינה לבקש עקבותיו של נוסע שאבד. "הוא נענע בראשו ולחש בחשאי: זפת; בצל ספרדי; מעיל רטוב; עלי דפנה; גומי חרוך; וילאות מכובסים – לא, הם תלויים, כדי להתייבש; שועלים – אלפי גורי שועלים…." אחר כך הוא תר אחרי ריחות דקים עוד יותר: "זמן רב עמד, לא הגיד דבר, כמו חדל לנשום. לבסוף התחיל דובב, כמו זימר דבר-מה עצב מתוך חלום: "לבנים – לחש בדממה – לבנים עתיקות שנתפוררו ברבות הימים בגדר הגן; נשימתן הערבה של פרות רכות, שבאו לשתות ממי פלג ההרים; גג הברזל של השובך, ואפשר של מחסן, המוצף אור שמש; כפפות רכות של עור צבי המונחות בתיבת עץ אגוז; דרך מאובקת, ובה שוקת סוסים תחת העצים; פטריות קטנות מציצות מתוך עלי השלכת…" רק הנוסע בחברתו של דוקטור דוליטל עשוי לשמוע תיאור נופי ריח חלומיים שכאלה. רק בספינתו אפשר להאזין לשיר המסע של התוכית הישישה פולינזיה: "את הים השחור ואת הים האדום תרתי. |
תפריט עמוד
מה הופך דווקא את ד"ר דוליטל לחשוב, או לבולט במיוחד בקרב הנוסעים הגדולים? האם לעובדה שהיה הראשון שהגיע אל הקוטב הצפוני יש קשר לכך, או שמא דווקא צניעותו והעובדה ששמר את דבר התגלית בסוד מציבות אותו בראש רשימתו של עלי מוהר? פורסם 11.10.08 |
Array
(
)