צעדנו בחברת אנשים חמושים, בלב שדות הקוקה הגוססים במרכז פרו. לא נשבה רוח, והבוקר היה חם ולח. למרות שפסענו בשדה פתוח, קשה היה לנשום את האוויר הסמיך והרטוב. צמחי הקוקה הקמלים שימשו כאן בעיקר כמזון לזחלי המאלוביה. ניצבנו בפאתי הכפר פאלמאפמפה (PALMAPAMPA), מביטים בתוצאותיו העגומות של הקרב האחרון והמוצלח במלחמת הסמים. לפנינו נפרסה התבוסה המשמעותית הראשונה של תעשיית הקוקה והקוקאין ב־20 השנים האחרונות. חברי הקבוצה החמושה, שליוו אותנו, היו אנשי המליציה, שהקימו תושבי האיזור כדי להגן על פאלמאפמפה. לאחרונה אומנם ניצחו בקרב, אבל כעת הפכו לקורבנות, שלא מדעת, של קרבות שהתרחשו הרחק מביתם, והיו הנפגעים האמיתיים מתבוסתם של סוחרי הסמים הגדולים בקולומביה. פאלמאפמפה, הממוקמת בלב המישורים של עמק נהר אפורימאק (APURIMAC) בפרו, נחשבת ליצרנית הקוקה, משחת הקוקאין (COCAIN PASTE) ובסיס הקוקאין (COCAIN BASE) המובילה בעולם. הקישור בין עמק אפורימאק לקוקה, הידועה לשמצה, התחזק במהלך שנות ה־90 המוקדמות, ובסופו של דבר נישל ממעמדו את עמק הואייאגה (HUALLAGA) העליון, ביער העד המרכזי של פרו, שהיה איזור גידול הקוקה הפופולרי ביותר בשנות ה־80. חשיבותו של האחרון פחתה בעקבות מתקפות של פטריות, מחלות, אלימות ואכיפת החוק, שהיתה כושלת אומנם, אך הוסיפה להוצאות הגידול. סוחרי הקוקאין התפזרו לאזורים אחרים, ועמק נהר האפורימאק, שהיה בעל חשיבות משנית עד כה, הפך לאיזור הפופולרי ביותר לגידול קוקה (מ־5,000 דונמים, שהוקדשו לגידול קוקה בשנות ה־80 המוקדמות, ליותר מ־170,000 ב־1994). פאלמאפמפה הפכה למרכז של שגשוג וטיפוח הקוקה בעמק. היה זה שגשוג קצר ימים. בתחילת 1995 הותקף סחר הקוקאין בקולומביה ובפרו משני כיוונים נפרדים. בקולומביה צדו כוחות ביטחון מיוחדים (בתמיכת המודיעין האמריקאי) את מנהיגי הקרטל של קאלי במגרש הביתי שלהם. לאחר שיצרו תוהו ובוהו בארגון והאטו את קצב המסחר, עצרו שלטונות קולומביה את רוב מנהיגיו הבכירים של הקרטל. נפילת הארגון הביאה לחשיפת שחיתויות בדרג הפוליטי ולמעצרם של חלק מהמנהיגים. בסוף 1995 היה ברור לכל, שפעילות הקרטל נפגעה באופן חמור. התמוטטות תעשיית הבניין הקולומביאנית, בה השקיעו סוחרי הסמים כ־6.5 מיליארד דולר, היתה אחד הסימנים למצבו הקשה של הקרטל. במקביל (אפריל 1995) פתח חיל האוויר הפרואני במתקפה על טיסות הקוקאין, שנעו בין קולומביה לפרו. הסוחרים הפרואנים לא יכלו אף פעם להתמודד עם מכונת הסחר הקולומביאנית המשומנת היטב, כך שאזורי גידול הקוקה הפכו לתלויים לחלוטין בקולומביאנים, כשתפקיד הפרואנים היה הנמוך בפירמידה – מגדלי הקוקה ומייצרי משחת הקוקאין ובסיס הקוקאין. במהלך שנות ה־80 תפס קרטל מדלן מקום דומיננטי בסחר הסמים בפרו, אך מאז שנות ה־90 המוקדמות, ובעיקר מאז 1992, השתלט קרטל קאלי על הייצור הפרואני של קוקה לא חוקית. שלבי הייצור הראשונים נעשו בפרו, והחומר הועבר בטיסות מיוחדות, לא חוקיות, לקולומביה, שם הוכן הקוקאין הידרוכלוריד, שהופץ בשווקי הסמים בעולם. במהלך 20 השנים האחרונות נעשו נסיונות שונים לקטוע את סחר הקוקאין. רובם התמקדו במאמץ להרוס את שדות הקוקה או את המעבדות בהן ייצרו את הקוקאין. ב־1991 נעשה הניסיון הראשון לתקוף את הטיסות הלא חוקיות. ניסיון זה היה חלקי, ותוצאותיו היו צנועות ובלתי מספקות. רק ב־1995 החל מבצע רחב היקף, שנמשך כמה חודשים, במהלכו יורטו מטוסי הקוקאין, שטסו בין פרו לקולומביה. התוצאה ניכרה עד מהרה בשוק. סחר הקוקאין דעך באופן משמעותי. אחד הסימנים לכך היה מספרן המצומצם של ההודעות, שהעבירו סוחרי הקוקאין ברדיו. המודיעין של חיל האוויר הפרואני דיווח כי במשך כמה חודשים ירד מספר ההודעות מ־60 הודעות ביממה לשמונה בלבד. הטייסים הקולומביאנים העלו את מחיריהם מ־30,000 דולר ל־150,000 דולר לטיסה. מספר הטיסות פחת באופן דרסטי, ובמקום במטוסים חדישים משתמשים היום הסוחרים במטוסים קלים, זולים ואיטיים יותר. כמויות גדולות של קוקאין נקברות באדמה, באין קונה. פן נוסף של התפתחות זו היתה התמוטטות המחירים. בעוד בנובמבר 1994 נמכר קילוגרם של בסיס קוקאין בפאלמאפמפה ב־1,300 דולר, שנה לאחר מכן אפשר היה להשיג את אותה כמות ב־50 דולר בעיר טוקאצ'ה (TOCACHE), שבעמק הואייאגה העליון. בחלקיו האחרים של הג'ונגל היה המחיר כ־300 דולר, ופירושו היה הפסד לסוחרים. בצידו השני של השוק, בניו יורק, עלה מחיר הקוקאין במהירות. ב־15 בספטמבר 1995 דיווח ה"ניו יורק טיימס" שמחיר הקוקאין עלה בחמישה חודשים ב־50 אחוזים. סוחרי הסמים העלו את המחירים למפיצים מ־18,000 דולר לקילוגרם במאי 1995, ל־26,000 דולר בספטמבר. אם שדה הקרב האמיתי הוא השוק, היה זה רגע של תבוסה לציר המסחר פרו־קאלי. לחוואים ולאיכרים של הקוקה – הנמצאים בבסיס הפירמידה החברתית של "תעשיית" הקוקאין – משמעות התבוסה היתה אסון. הנפגעים ממלחמת הסמים יכולים להיות רחוקים מאוד משדה הקרב. ראינו אותם כשניווטנו, מוקפים בשדות הקוקה הגוססים, במעלה הזרם של נהר אפורימאק לכיוון פאלמאפמפה. אלפי דונמים של צמחי קוקה נטושים – שתולים בשורות רחבות על הגבעות כרותות העצים, המגדרות את העמק – נעשו צפופים יותר ויותר, ככל שהתקרבנו לפאלמאפמפה. רוב השדות כוסו כבר בעשבים שוטים, שחנקו בהדרגה את שיחי הקוקה. הפלגנו באמצעי התחבורה המקובל באיזור – סירת עץ ארוכה וצרה, שמנוע מטרטר בירכתיה. העמק התרחב, כאשר טיפסנו במעלה זרם הנהר. משיט הסירה ניווט במומחיות בפיתולי הזרם הרדוד והמהיר, בין הסלעים. ניכר בו שהוא מכיר היטב את הנתיב. שמו היה מריו קוויספה, והוא טען שהוא יכול לנווט בנהר אפילו בלילה. כשסיפרתי לו על שלושת קציני הצבא, שטבעו בעת שניסו לשוט בחושך, חייך: "אתה חייב להכיר את הדרך". הוא חייך בקלות, אך בזהירות בפה חסר שיניים, הנפוץ כאן גם בקרב הצעירים. קשה לא להישבות ביופיו של העמק. סלעים, חופי נהר ויערות ולצידם שדות הקוקה. קשה גם לדמיין, שבמשך 15 שנות ההתקוממות של הלוחמים המאואיסטים של הנתיב הזוהר התחוללו כאן קרבות עקובים מדם. בכל חלקה ליד הנהר התרחשו זה מכבר מארבים, התנגשויות, מעשי טבח והוצאות להורג. המוות הותיר כאן את עקבותיו הבלתי נמחים, למרות מעגל החיים המהיר של יער העד, ושיחי הקוקה, הגוססים לאורך גדת הנהר, מילאו תפקיד חשוב בהיסטוריה זו. במהלך הימים הקצרים של שגשוג הקוקה בעמק נהר אפורימאק, התייחסו רבים לפאלמאפמפה כאל בירת הקוקה המסוכנת של פרו. יכולת לבקר שם, כך טענו, רק אם היתה לך סיבה טובה, ועודף סקרנות שימש כרטיס לכיוון אחד. הנמל שעל גדת הנהר היה אוסף בקתות רעועות. על מרפסת אחת מהן פעל בר. הבטלנים המעטים, שישבו שם, מיקדו בנו את מבטם, ולרגע עלה בי זיכרון לא נעים על מקום אחר בפרו, שם נעיצת מבט מבהירה לך שהפכת למטרה. נזכרתי בשדה הנחיתה של יוצ'יסה (UCHIZA) בהואייאגה העליון, במהלך מלחמת הסמים האלימה, בשנות ה־80 המאוחרות ובשנות ה־90 המוקדמות. מבטים כאלה ננעצו שם באלה שזה מקרוב באו, מייד עם ירידתם מהמטוס. בנמל של פאלמאפמפה התקרבה אלינו קבוצת אנשים חמושים – סיור של מליציית ההגנה המקומית. בראש הסיור עמד מריו מוניוז, נשיא המליציה הנאמנה לשלטון המרכזי בפרו, הידועה בכינויה "דקאס" (DECAS), שהם ראשי תיבות של הכינוי המלא בספרדית – "הוועד האנטי חתרני להגנה אזרחית". המליציה הזו היא הכוח העיקרי שלחם בשנים האחרונות ב"נתיב הזוהר". הם קיבלו ברדיו הודעה על בואנו וציפו לנו, רציניים ומנומסים. מהר מאוד התברר לי שזו אינה יוצ'יסה. בעיירה עצמה לא נראו שום סימנים של שגשוג כלכלי. היא היתה שקטה, כמעט דוממת, עם הרבה דלתות נעולות ושלטי פרסומת דהים מעל עסקים סגורים. 12,000 תושבים מתגוררים במחוז. במהלך השנים הקשות של המלחמה התגוררו בעיירה 3,500 בני אדם. היום, כך נמסר לי בעירייה, נותרו שם רק 2,000 תושבים. השיחה שערכתי עם ראש העירייה, לוסיאנו מאנסייה, ועם מריו מוניוז, נשיא דקאס, הפכה במהרה לשיחה כללית, במהלכה הביעו סיירי המליציה החמושים את דעתם, ונציגי השלטונות האזינו להם בכבוד. אחר כך הסבירו לי שהסיירים הם נתינים זמניים בלבד; כולם עתידים להפוך בשלב כלשהו לשלטונות, משום שזה מאפשר פיזור שווה של סיכון ואחריות. נשיאי הדקאס נבחרים לשלושה חודשים בלבד. באופן יוצא דופן מצאה קבוצת אנשים זו, שהישרדותה לא תובטח על־ידי שלטונו האבסולוטי של האיש המקומי החזק, אלא על־ידי שלטון דמוקרטי חמוש. השהות בפאלמאפמפה מבהירה למבקר את העובדה האבסורדית והמפתיעה מכל: קורבנות הניצחון במלחמת הסמים הם האנשים הלא נכונים. פאלמאפמפה מרדה ב־1984 יחד עם היישוב השכן פיצ'יוויקה (PICHIWILLCA), במחתרת המאואיסטית המפורסמת "הנתיב הזוהר". פעולות אנשי "הנתיב הזוהר" היו אז בעיצומן. במשך זמן רב נשאו שתי ערים אלה בנטל הלחימה. זו היתה מלחמה אכזרית, בה התמודדו יחידות ההגנה (המליציות) של האיכרים עם כוחות הגרילה המיומנים של הנתיב הזוהר. מייסד ומנהיג המליציות היה חוואי בן 18 מפיצ'יוויקה, בשם אנטוניו קארדנאס. עכשיו, בגיל 29, משמש קארדנאס – נכה בידו בעקבות פציעה באחד הקרבות – כנשיא הפדרציה של המליציה הנרחבת של העמק. כמתבגר לא היה לקארדנאס שום ניסיון צבאי, לפיכך פנה לעזרת הצבא וחיל הים (חיל הים הפרואני היה אז הכוח העיקרי שלחם נגד הנתיב הזוהר, ולפיכך שלט באיזור). "הם אמרו לי שאני מטורף", שיחזר קארדנאס, "אבל אלוהים העניק לי מעט אינטליגנציה ותוכנית עבודה". חמושים בחניתות עץ ובכמה רובים ישנים, ביססו אנשי המיליציה את כוחם על עמידה מאורגנת על המשמר, מודיעין מיומן ונחישות בלתי מתפשרת, שהתבטאה בסיורים ובקרבות ההגנה שניהלו. ב־1987 הדפו אנשי המליציה של קארדנאס מתקפה רבתי של הנתיב הזוהר, והחליטו באורח מהפכני לתקוף וללחום דווקא בלב האיזור שנשלט בידי המחתרת. "מה התועלת בהגבלת עצמנו באזורנו, כשהאויב נע ללא גבולות?" אמר קארדנאס, "לכן החלטתי לצאת ולהרוס את המפקדה של הנתיב הזוהר". שמונה שנים נמשכה מלחמתם של מליציות ההגנה לשחרורו של העמק מעולו של הנתיב הזוהר. במהלך שנים אלה נהרגו 8,000 בני אדם מקרב אוכלוסיית האיזור, שמנתה 150,000 תושבים. המלחמה התנהלה בעיקר בלב יער העד, כששני הצדדים מגלים עקשנות קיצונית במהלך המפגשים האלימים. רוב הפרואנים לא שמעו מעולם על הקרבות העקובים מדם, אך הם נחשבים כיום לחלק מההיסטוריה, מן המיתוסים ומהזהות העצמית של עמק אפורימאק. הדקאס לחמו כציידים: נעים בחשאי, יורים היישר למטרה, נושאים ציוד קל, שאִפשר להם לנוע בקלות מחוץ לרשת השבילים. כלבים קטנים, בני תערובת, שליוו אותם במהלך סיורים, זיהו את האויב ממרחק ופרצו בנביחות אזהרה. במהלך הצעדה אל הקרב או ממנו שרו הלוחמים שירים אנדיניים, מלווים עצמם בנבל בעל שלושה מיתרים ("כינינו מיתר אחר רובה ציד, שני – קרבין, שלישי – מקלע"), ואלה שלא היו פרוטסטנטים (יש שלוש כנסיות פרוטסטנטיות בפאלאפמפה בלבד) העניקו את נשמותיהם לפני היציאה לדרך לאלוהינו מקינוּאפאטה (QUINUAPATA). במשך שנים רבות היתה המלחמה החוויה העיקרית של האיכרים באיזור. הם השקיעו את כוחם ומשאביהם בסיורים בני שלושה עד ארבעה שבועות ביער העד הסמיך. המזון, הביגוד, הנשק והתחמושת לסיורים ולקרבות חיסלו את פרנסתם. הלוחמים שהקיפו אותנו בפאלמאפמפה לחמו בעמק במשך כל המלחמה. הכאבים והאבידות לא נחסכו מאיש. דמטריו קוויספה, למשל, חוואי בן 63, שדיבר בספרדית ארכאית, רבת הבעה, יצא למלחמה כשהיה כבר באמצע שנות ה־50 לחייו, מצויד בקרבין. הוא נלחם בחמישה קרבות חשובים, וראה צעירים מבני עירו נופלים לצידו. "בפעם הראשונה זה היה מפחיד ועצוב להרוג. בקרבות הראשונים ירינו ובכינו, אבל אחר כך התרגלנו". המתקפה הראשונה של הדקאס התחוללה בנובמבר 1984 והחלה בשעות הבוקר המוקדמות. 200 אנשים, 100 מחברי הנתיב הזוהר ו־100 מלוחמי הדקאס, נאבקו במשך 12 שעות. בסופו של הקרב חוסלו שתי קבוצות של הנתיב הזוהר, ואות האומץ, בו זכה דימטריו, משמש בעיקר כתזכורת לעצב העמוק, שחווה ביום ההוא . לדיוניסיו רואיז יש חתך ארוך בצד ראשו, תזכורת לכדור הרובה שהחמיץ בכמה מילימטרים את מוחו. הוא לחם במשך עשר שנים. דיוניסו מרמלחו (MERMELEJO) בן ה־38, המכונה טייוואן־סיני, בגלל שהוא נראה כסיני, וטיוואן היא אנטי־קומוניסטית, היה המנהיג הצבאי של פאלמאפמפה במשך שנתיים (את המנהיגים הצבאיים, כמו את המנהיגים הפוליטיים, בוחרים תושבי העיירה). הוא לחם שמונה שנים, והשתתף כמעט בכל הקרבות החשובים. עבור החוואים של עמק נהר אפורימאק, הקוקה אינה קשורה ברווחים בלתי חוקיים, אלא בהישרדות. "אנו חייבים להודות לקוקה על שאפשרה לנו להביס את הטרוריסטים", אמר דון דמיטריו, "לאחר שהחלה המלחמה, היה עלינו להרחיב את שדות הקוקה". לפני כן גידלו בשדות האלה קפה, קקאו ויבולים אחרים, מלבד הקוקה, אך לאחר שהחלה המלחמה בנתיב הזוהר, לא יכלו המגדלים להגיע לשווקים כדי למכור את היבול. "היינו מבודדים", אמר ראש העירייה מנסייה, "הדרכים במעלה ובמורד הנהר נחסמו בפנינו וסבלנו רעב, ממש כפי שאנו סובלים היום". כאשר היו מובלעת, בתוך איזור שנשלט בידי הנתיב הזוהר, שימשו טיסות הסמים (וטיסות שהגיעו לאיזור בזכות השגשוג הכלכלי) הגשר היחיד לעולם. בטיסות האלה הגיעו המזון, הנשק, התחמושת והתרופות. "איננו יכולים להכחיש", אמר אנטוניו קארדנאס, "שהקוקה אפשרה לנו ליצור כלכלה משגשגת. היא פירנסה את המלחמה". מהכסף שהביאה הקוקה לאיזור לא נותר כמעט דבר. "כששואלים אותי" , אמר קארדנאס, "מדוע לא חסכתם בזמן השגשוג? אני עונה שהשלום היה החיסכון שלנו. אנשינו אינם עניים עכשיו בגלל שהיינו טפשים, אלא בגלל המלחמה". צעדנו עם אנשי המליציה החמושים לכיוון שדות הקוקה. המחירים, הנמוכים כל כך ביחס למחיר ייצור הקוקאין, הביאו לנטישת השדות. הלוחמים הקיצוניים ביותר נגד הסמים לא העזו אפילו לחלום, בשנים בהן ניסו לחסל את הסמים בכוח, על החיסול הספונטני הנוכחי של הקוקה, שנגרם בעקבות השינויים בצורכי השוק. עשרות אלפי דונמים של קוקה גוססים. גם באזורים אחרים ניכרת מגמה דומה. בסוף דצמבר 1995 הודיע נשיא פרו, אלברטו פוג'ימורי, שצילומי הלוויין מוכיחים ששדות הקוקה מצטמצמים באופן ניכר. כ־50 אחוזים מהשדות באזורי הגידול העיקריים נעלמו, הודיע דיפלומט אמריקאי בלימה, ורבים מהשדות הנותרים ננטשו. אותו בוקר בפאלמאפמפה, כשנכנסנו לשדות הקוקה, דיבר דון דמיטריו בפתוס גובר: "אבינו שבשמיים יבין עד כמה סבלנו במלחמה המלוכלכת. הכסף? הסוחרים באו והלכו, ושום דבר, כמעט שום דבר לא נותר כאן". קוקה הוא צמח עמיד, אך כפי שראינו במו עינינו, גם הוא אינו יכול לשרוד בכל תנאי. עשבים שוטים יגזלו ממנו את מזונו, וזחלי המאלומבייה יאכלו אותו. במחיר שני דולר ל־12 קילוגרם אין לחוואים ברירה, אלא לתת לו למות. באמצע שדה הקוקה שִחזרו למעננו אנשי המליציה את הדרך בה נעו הסיורים ביער העד. כשצפיתי בהם חוצים את השדה הקמל, התבהר לי כי הסימביוזה בין הקוקה למלחמה נמשכת, גם לאחר תום הקרבות: האיכרים המותשים נטמעו כמעט לגמרי בשדות הקוקה הגוססים. בתום ארבע שעות ניווט במורד הנהר, מצאנו עצמנו בפגישה של 20 נציגי יחידות של מליציות ההגנה, שהתאספו בעיירה מייאפו (MAYAPO) בראשות הוגו הוּיִיקָה, מנהיג מגדלי הקוקה בעמק. הוייקה, בשנות הארבעים המוקדמות לחייו, הוא מן הסוג שהופך בכל מקום למנהיג. הוא מדבר ספרדית וקצ'ואה באופן שוטף, ויודע כיצד להשתמש בקולו המצווה ובכוחו כדי להשתלט על הפגישה ולנוע במרץ בין הנושאים המורכבים שעל סדר היום. הוא שוטט בעמק כל השבוע, מלווה בקבוצה של מנהיגי איגודים מקצועיים, המשתפים איתו פעולה, נציגי ממשלה וליווי של לוחמי דקאס חמושים. כאן, במייאפו, היכן שהעוני נראה כמצב תמידי, הוא ניצב בחדר מלא נציגי הדקאס, כדי לייעץ להם מה אפשר לעשות במשבר הנוכחי. הבגדים של הוייקה משקפים כל קילומטר במסעו הארוך ביער העד. זוהי, אולי, אחת הסיבות לכבוד שרוחשים לו מנהיגי הדקאס. הוא נתן לנציגי הממשלה לדבר על האזורים השונים, ואז סיכם את דבריהם בקצ'ואה. נאום אחר נאום, ופניהם של המנהיגים המקומיים נותרו ממוקדים, רציניים. המשבר כה רציני, כה מסוכן, אמר להם הוייקה, שהברירות מועטות: "לא צעקות או בכי: אלא מעשים. תשכחו מ'אני צריך את זה, אני צריך את ההוא'. אנחנו צריכים לבצע תוכניות על ידי כך שנבצע את הזה וההוא. זוהי הדרך בה עובד פיתוח". למרות הנאום הנמרץ, נותר הקהל אדיש. אחרי הוייקה נאם בפני הקהל המזכיר הכללי של "פדרצית יצרני עלה הקוקה" בעמק. שמו פרנצ'סקו באראנטס, איש צעיר ופיקח, שחזר זה עתה מקונגרס יצרני הקוקה של פרו ובוליביה, שנערך בקוסקו, שם נבחר למזכיר ראשון. הוא מסר את מסקנות הקונגרס: "אנו מגינים על הקוקה כצמח, למרות שבמקומות אחרים הוא נחשב כרעל לאנושות. תודות לקוקה מימנו את המלחמה, קנינו כלי נשק, ובזכותם ניצחנו. תודות לקוקה קנינו חוות נטושות והצלחנו לאכול, כשלא היו באיזור בנקים או כל דבר אחר. אבל כמו כל דבר לא חוקי, זה היה חייב להסתיים מתישהו. חיינו את הכלכלה הבדיונית של מסחר הסמים, ועלינו להתמודד עם התוצאות. עלינו להכריז מלחמה על המסחר בסמים. מי הרוויח ממסחר זה? למי מביניכם יש כסף? מי חסך כסף? הסחר בסמים הפך אותנו לטיפשים, מגדל הקוקה החוקי לא הרוויח כסף, הסוחר כן. אנו נגן על הקוקה כצמח, על הקוקה החוקי. אנו חייבים לשפר ולפתח באופן ניכר את חקר השימושים התעשייתיים בצמח הקוקה. אנו חייבים לייצר קוקה אורגני". הוא ידע היטב כי בעמק מייצרים 60 אלף טונות עלים לשנה, בעוד השוק מעוניין רק ב־15 אלף טון. לפיכך הוסיף: "אל לנו לפתח אשליות". אחד המנהיגים קם ואמר בהתרגשות: "אנו חיים במצב לא יציב ובלתי אפשרי. אתה צריך לדעת זאת דון הוגו. אסור שזה יימשך. חייבים להכריז על מצב חירום כלכלי באיזור". לכך ענה הוייקה: "מה שאתה מציע, אחי, זו דמגוגיה. בלי משאבים אף אחד לא יכול לעשות כשפים". התלהט ויכוח. באראנטס ניסה להרגיע את הרוחות; הוייקה ניגב זיעה. "בגלל בעיה זו", חזר אותו מנהיג, "הארגון בעיירה שלי הולך ומתמוטט. פעם היינו 70 איש, היום אנחנו רק 15. אנשים עוזבים, אנחנו דועכים. מדוע? למען מה איבדנו כל כך הרבה חיים?" הוייקה התרגש: "מה נוכל לעשות אחים? אנו חייבים למצוא כוח בעצמנו. אם הבסנו את הטרוריסטים אתמול, מדוע שלא נוכל להביס היום את העוני?" הפגישה הסתיימה. הדקאס נפרדו מהוייקה בנימוס, אך היה ברור שהם לא מרוצים. הם ידעו שאפילו נצחונות העבר שלהם, אינם ערובה לבטחונם. עליהם להישאר חזקים ועל הנתיב הזוהר להישאר חלש. אבל הם חשדו שהנתיב הזוהר מתחזק וצובר כוח רב, בעוד כוחם שלהם הולך ומתכלה. "במבצעים הגדולים של 1991 מנו הדקאס בעמק בין שבעה לשמונת אלפים לוחמים", אמר לי הוגו הוייקה אחר כך, כשהפלגנו לסיוויה (SIVIA), "אבל עכשיו אין לדקאס מספיק כסף כדי לקנות אוכל, ועוד פחות כדי לקנות תחמושת, או לצאת למבצעים". במהלך חייו הארוכים בעמק חזה הוייקה במלחמה ובשגשוג הקוקה. "ראיתי את הנתיב הזוהר מופיע, גדל, כובש את העמק, ובסופו של דבר שוקע", אמר. הוייקה ומנהיג הדקאס, אנטוניו קארדנאס, יכלו לייצג שני קטבים במחקר מרתק העוסק בניגודים. המנהיג הלקוני של הדקאס נולד לוחם ואסטרטג צבאי וזכה בכוחו במלחמה. הוייקה המשיך להיות מנהיג, למרות המלחמה: הוא מנהיג מובהק של זמן שלום, העובד בצורה הטובה ביותר במסגרות חוקיות וממסדיות, אך האפשרות הזו נשללה ממנו. הוייקה משמש כמנהיג מגדלי הקוקה מאז שנות ה־70', אך בין 1984 ל־1986, כשהנתיב הזוהר השתלט על מרבית העמק, סירב, בגלל משפחתו לנקוט עמדה. במאמץ לשרוד נסוג לחוותו. קשה להאשים אותו. היו אלה שנים אכזריות, ועיירתו, סיוויה, שילמה מחיר כבד. המתקפות והמארבים של הנתיב הזוהר נענו במעשי טבח אקראיים וחסרי אבחנה של כוחות הביטחון. בשלב כלשהו ב־1984 נותרו בסיוויה רק 11 תושבים, מקרב אוכלוסייה שמנתה 2,500 בני אדם לפני המלחמה. רבים נהרגו והשאר ברחו. העמדה השלטת בקרב כוחות הביטחון של ממשלת פרו היתה: אם עליך להשמיד 60 כפריים, כדי להרוג שלושה לוחמי גרילה, זהו מחיר כדאי. עשרות אנשים מתו, כשהמתקפות של המאואיסטים נענו באלימות מאסיבית ועיוורת של הצבא. כך קרה שיום אחד ב־1984 מצא עצמו הוייקה בלב קבוצת אזרחים, שנעצרו על ידי חוליה של כוחות הביטחון, שוכב על האדמה פניו למטה, מאזין ליריות הראשונות, מחכה להוצאה להורג. לפתע הזדקף, רדוף, הסיט הצידה את קנה הרובה שהופנה אליו וצעק שהוא דורש שיוציאו אותו להורג בעמידה. המוות הקרוב, הוא מספר, הוסיף כוח עצום לקולו. החיילים הנדהמים קפאו, והקצין, שפיקד עליהם, הביט בהוייקה הנסער והורה לחיילים להניח לו ללכת. הוייקה שלח את משפחתו מחוץ לעמק, וב־1986 הפך לפעיל בקרב הדקאס. ערב אחד, במהלך מסע לעיר האנדינית הואנטה (HUANTA), תפסה אותו חוליה של הנתיב הזוהר. הוא הצליח להימלט מיד שוביו לתוך החשיכה. מייד לאחר מכן הורה מפקד חיל המצב המקומי של חיל הים הפרואני לעצרו, והוא הוחזק במאסר כחשוד בחברות בנתיב הזוהר, ללא אפשרות ליצור קשר עם חבריו. היה זה צעד לפני הוצאה אנונימית להורג. אנשי העיירה הקיפו את בסיס חיל המצב, והמפקד הכריז שנפלה טעות, התנצל ושחרר אותו. "ראינו כל כך הרבה מנהיגים של הדקאס נהרגים, בעיקר בין 1984 ל־1987, שכולנו היינו מוכנים למות. אף אחד מאיתנו לא חשב שנישאר בחיים", הסביר הוייקה. אחיו של מייסד הדקאס, אנטוניו קארדנאס, נהרג באחת ההתקפות, והוא עצמו נמלט בקושי בשחייה בנהר, מתחבא בין השיחים. הדקאס ניצחו את הנתיב הזוהר בהדרגה, תוך מלחמה עקובה מדם. באורח אבסורדי היו צמחי הקוקה אלה שנתנו לאיכרים את האפשרות להטיל את מכת המחץ. העיבוד הנרחב של שדות הקוקה בעמק החל ב־1982, והתרחב עוד יותר ב־1984, כשהחריפה המלחמה. לזמן מה חיו סוחרי הסמים עם אנשי הנתיב הזוהר בשלום, אך לאחר מכן, כשחשו שהם מנוצלים לרעה על ידי המחתרת המאואיסטית, טסו לפאלמאפמפה וחברו לדקאס. כספם הוא שאפשר לדקאס לנצח. במהלך שגשוג הקוקה התאוששה העיר סיוויה מהיאוש של שנות המלחמה, והפכה לעיר חשובה כמעט כמו פאלמאפמפה. היא התפתחה מהר. בין 1992 ל־1995, למשל, רכשו תושבי העיר 50 אלף פחיות בירה בחודש; היו שם מנחת פעיל למטוסים, שלושה דיסקוטקים, וקולומביאנים רבים ועשירים, שהיו מוכנים לבזבז את כספם. בשעת ארוחת הצהריים, היה קשה מאוד להשיג שולחן במסעדה "קוסטה אצול", המסעדה הטובה ביותר בעיר, שבה העדיפו כסף אמריקאי על פני כל מטבע אחר. שגשוג הקוקה חלף לבסוף כמו גל שיטפון, ולא הותיר אחריו דבר. "חברות הקוקאין לא היו פרואניות", אמר הוייקה, "הן היו כולן זרות, ולא השקיעו כאן אגורה. כשהלכה הקוקה, הלך גם הכסף". עכשיו, הצטמצמו אוכלוסיית סיוויה וכמות הבירה ששותים בה לחצי. את מנחת המטוסים שטף הנהר. אין יותר דיסקוטקים, ואף קולומביאני לא ביקר כאן לאחרונה. בארוחת הצהריים היינו הלקוחות היחידים ב"קוסטה אצול". היו אלה ימי התמוטטות בכל העמק. במהלך שגשוג הקוקה פילחו כ־600 סירות את מי נהר האפורימאק. עכשיו יש רק 60. בנמל סאן פרנסיסקו – המרכז העירוני של העמק – היה המנחת נטוש, הרחובות מלוכלכים ותאורת הרחובות בלילה דלה, כמו בימים שלפני השגשוג. במלון בו שהינו בילה סוחר ברזילאי של צלחות לוויין את שעות אחר הצהריים והערב מול הטלוויזיה, צופה באופרות הסבון ובחדשות. אין עסקים היום או מחר . בנמל עצמו היו רוב הספינות מוטלות על החוף. כשעזבנו את העיר, נעים במורד הנהר, הפליגה סמוך לנו רק ספינה אחת, עמוסה בצעירים בליווי צבאי חמוש, שגוייסו בערב הקודם בכוח לצבא. זה היה "ציד הפתעה". כשנפוצה שמועת הגיוס בעיר הפכה האווירה טעונה, והצעירים התפזרו לכל עבר. סאן פרנסיסקו הלחה, שהחום בה מעיק, היתה במשך כמה שעות שקטה ושוממה, והצעירים תחת עוצר. בבוקר לאחר מכן גוייסו המעטים חסרי המזל, שלא ברחו רחוק מספיק. כשראיתי אותם, הם ישבו בסירה, שערם כבר מגולח, ושרו את שירי המחוז העצובים – גרסאות של פרידה אינסופית. על החוף, עמדו נשים מבוגרות, לבושות בתלבושת אנדינית מסורתית – האימהות, הקרובות – והביטו בהם בדממה. כך זה היה גם בעבר. עם קריסת השגשוג דמה העתיד לעבר. הכפר בוקה מאנטארו (BOCA MANTARO) נמצא במרחק של כמעט שלוש שעות שיט מסאן פרנסיסקו, במורד נהר אפורימאק, מעט לאחר שנהר מאנטארו מתאחד איתו ויוצר את נהר אנה (ENE). בדרך מתחלפים שמות המקומות משמות בקצ'ואה לשמות באשאנינקה (ASHANINKA). שמות יפים, שמתאימים ליער העד כמו פירינגאריני (PIRINGARINI) וסאנטוקיארי (SANTUCIARI). שדות הקוקה הגוססים נראים בכל מקום. בוקה מאנטארו הוא כפר של בקתות עם גגות קש, הממוקמות סביב כיכר מצעדים, שבה מונף דגל. המשפחות גרות כאן זו לצד זו ומשתפות פעולה, בהתאם למנהגי הקצ'ואה האנדיניים, שהותאמו ליער העד. הכפר עני לפי כל קנה מידה, אך מאורגן היטב. כל הגברים בכפר רזים מאוד, וברובם ניכרו סימניה של עייפות עמוקה. שגרת יומם מורכבת ממסעות ארוכים לשדות ומשמירה בלילות. בשל מספר התושבים המועט, חובת השמירה תכופה. זהו כפר קטן, שבמשך יותר מדי זמן היה קרוב לחזית. ב־1989 תקף הנתיב הזוהר את בוקה מאנטארו והרג את נציגי השלטון. אנשי הכפר ברחו לאי קטן באמצע הנהר, ומעטים מהם חזרו לזמן קצר, כדי לקצור את השדות. באותה שנה התקיפה יחידה של הנתיב הזוהר את אחת הקבוצות. ארבע נשים נשבו, ובני הכפר צפו בחוסר ישע בהוצאתן להורג. בתמורה ליבול הקקאו הצליחו תושבי הכפר לרכוש רובי מאוזר, אך קבוצות הגרילה המאואיסטיות של הנתיב הזוהר עדיין הציקו להם. ב־1991 יצאו אנשי הדקאס מפאלמאפמפה ופיצ'יוויקה לעזרתם, וביחד ניהלו מסע כיבוש בן חודש בשטח שבשליטת הנתיב הזוהר. רבים מהמאואיסטים המורעבים למחצה נכנעו, ואחרים נאלצו לסגת במורד הנהר, לעמק נהר אנה. ב־1992 חזרו בני הכפר לבוקה מאנטארו, חפרו שוחות, בנו מגדלי שמירה חדשים, שתלו עוד קוקה (כי המחירים האמירו), ובהכנסות קנו עוד נשק, שבמקביל להתארגנות יעילה יותר, הביא להם קצת שקט. כל כפרי האיזור היו מאורגנים ומתואמים במסגרת הדקאס ונהגו לצאת לסיורי עומק, לתוך השטח שבשליטת הנתיב הזוהר. לאחרונה – בעקבות מחסור בכוח אדם ובתחמושת – הגבילו עצמם לסיורי הגנה בלבד. כפי שקרה בכל העמק, הפכו הדקאס למסגרת הממסדית של החיים בכפר בכל מובן. התוצאה כאן, כמו בכל מקום, אינה חיים במסגרת צבאית, אלא מליציות בעלות גוון אזרחי. בשעות המוקדמות של בוקר יום ראשון נכחנו באירוע השבועי המרכזי בבוקה מאנטארו, טקס מתן כבוד לדגל הפרואני. למשמע שריקה חזקה התכנסו כל תושבי הכפר בכיכר. הגברים הביאו איתם נשק וסכינים ועמדו בצד אחד בהבעה רצינית. הנשים עמדו בצד השני, מצחקקות. חואן טורס, המנהיג המקומי של הדקאס, שעיניו הסגירו חוסר שינה מצטבר, ניסה להחדיר למפגש נופך רציני, ונתן פקודות בספרדית רשמית וברוקית: "נא להתקדם ולהסיר את כיסוי הראש!" אשה צעירה, מורה במקצועה, הוזמנה להניף את הדגל. הגברים הציגו את הנשק, הנשים עמדו דום, וכולם לבשו הבעה רצינית, כשהועלה הדגל לראש התורן. אז שרו כולם את ההמנון הפרואני, שקשה לשיר אותו, אך הוא מציג מטרה ברורה, קשה להשגה במציאות ("אנו חופשיים!"). הנשים התבקשו לעזוב, והחובש, תושב הכפר, שקיבל הכשרה בבירת המחוז, נשא, סמוק כולו, הרצאה על איידס. הוא דיבר בקול רם מבלי להרים את עיניו מהאדמה. שפתו הפורמלית היתה הספרדית בה מדברים תושבי האנדים, כשהם עוסקים בנושאים קולקטיביים רגישים. אנשי הכפר האזינו לו ברצינות ובחוסר הבנה, למרות שאיכשהו קלטו את הכיוון הכללי של ההרצאה, וניסו אולי לדלות כמה עצות שימושיות, שיעזרו להם בביקורם הבא בסאן פרנסיסקו; בכל זאת נראה היה שהם מבינים, כי אם כפרם יושמד, זה לא יהיה מאיידס. אנשי בוקה מאנטארו הם תושבי איזור ספר, קרובים לגבול לא מסומן וגמיש. מעבר לו נעות יחידות קטנות של הנתיב הזוהר בין שני בסיסיהם בוויסקאטאן (VISCATAN) ובסאן מרטין דה פאנגואה (SAN MARTIN DE PANGOA). כיום, במצב הדדי של אגירת כוחות, נמנעים אנשי הנתיב הזוהר מעימותים, למרות שכאשר עומדת בפניהם מטרה כדאית, הם מנסים להשיגה. כמה ימים לפני שהגענו למקום הותקפה, לא רחוק מבוקה מאנטארו, קבוצה שמנתה תשעה חיילים. החיילים יצאו לנהר כדי להביא מים, ונשאו עימם רק רובה אוטומטי אחד. אנשי הגרילה של הנתיב הזוהר, הסתערו עליהם רצחו אותם ולקחו את הרובה. יום קודם נודע לאנשי הכפר שאחד מחיילי הגרילה של הארגון נטש את אנשיו, ומסר את עצמו לדקאס המקומיים. הוא סיפר לדקאס שיחידתו, שמונה 15 חיילים, מסתובבת סביב בוקה מאנטארו. עירנות יתר הוכרזה בכפר, ולשמירת הלילה נשלחה תגבורת. מלבד המידע, שנמסר על ידי העריק המאואיסטי, וההרג של שמונת החיילים, הופצו דיווחים שהצבא נכנס למאחז של הנתיב הזוהר בוויסקאטאן, אך נסוג והותיר אחריו רק כמה נפגעים. הצבא נשלח כדי לתפוס של פליסיאנו (ששמו האמיתי הוא אוסקר ראמירז דוראנד), מנהיג הנתיב הזוהר, שסירב לשמוע לקריאתו של הגורו המאואיסטי, הנתון במאסר, אבימאל גוזמן, להתחיל במשא ומתן לשלום עם הממשלה הפרואנית. עד כה לא הצליחו לתפוס את פליסיאנו. הוא ואנשיו היו לפי השמועה מזי רעב, מותשים ממחלות טרופיות, אך לרובם היה ניסיון לחימה של כ־15 שנים בהרים וביערות. שטנו לקאנאירה (CANAYRE), העיירה הקרובה ביותר למאחז של הנתיב הזוהר ויסקאטאן, במעלה נהר המאנטארו (MANTARO). בהדרגה נעשה העמק צר יותר, והגבעות קרובות יותר לנהר. קאנאירה, בה מתגוררות 200 משפחות, בנויה בשלושה מפלסים על הגבעה שמעל הנהר. הגענו לשם באמצע היריד של יום ראשון, והעיירה נראתה מלאת חיים, מלוכלכת ומוזנחת. נפגשנו עם נציגי השלטונות המקומיים בחנות של האיש העשיר ביותר בעיירה, הילטון קוויספה. ב־17 בפברואר 1989, כשהמליציה של קאנאירה השתתפה עם יחידות נוספות של הדקאס במתקפה על ויסקאטאן, נחתו בעיירה שלוש סירות ובהן לוחמים חמושים. הם לבשו מדים, שנראו צבאיים, והביאו איתם שלושה אסירים. שלטונות העיירה, בראשם אנטוניו וארגאס, היו סבורים שאלה יחידות של חיל הים או הצבא וברכו אותם לשלום. האנשים החמושים קיבצו את כל האוכלוסייה במגרש הכדורגל, קרוב לבסיס צבאי נטוש. כמה מהתושבים חשו שמשהו לא בסדר וברחו לשיחים. חבויים שם ראו כיצד מכריחים המבקרים את אנשי הדקאס, שנותרו בעיירה, למסור את נשקם, וכיצד הם מובילים אותם למגרש הכדורגל ומכריחים אותם לשכב עם פניהם לאדמה, יחד עם שאר התושבים. זה אחר זה הובילו הזרים 31 אנשים לתוך הקסרקטין, שם היה פעם הקזינו של הקצינים, ודקרו אותם בסכינים עד מוות. במקביל גילתה יחידה חמושה נוספת שמונה אנשים, שהסתתרו בחדרו של החובש, הוציאה אותם אל החצר והרגה את כולם. היו אלה, כמובן, יחידות גרילה של הנתיב הזוהר. מייד לאחר שעזבו המאואיסטים, ברחו הניצולים ליערות. כמה מהם נותרו שם, כשחזרה מליציית ההגנה של העיירה מהקרבות. הדקאס מצאו את הגופות, שנרקבו במהירות במזג האוויר החם והלח. הקזינו של הקצינים נראה כבית מטבחיים. שם, ובחדרו של החובש, נמצאו ספרי תנ"ך קרועים ומלאי דם. רבים מהנרצחים היו פרוטסטנטים אדוקים, והם אחזו בספרי התנ"ך שלהם עד הרגע האחרון. כמה גוויות היו חסרות נעליים. הרוצחים נפטרו מנעליהם הישנות, ולקחו את הנעליים הטובות יותר של הקורבנות. העיירה היתה משותקת מעצב עמוק, ותושביה לא יכלו אפילו להתארגן כדי לקבור את המתים. יחידות דקאס מכמה ערים אחרות וסיור של חיל הים מיהרו לעזור, וביצעו קבורה מהירה בשוחות, סמוך לקסרקטין. הרוצחים לא נתפסו מעולם. מדי שנה, ביום הקדושים, מנקים אנשי העיירה את הקברים – גם את אלה של קורבנות שנותרו ללא משפחה, כי כל משפחתם נרצחה, מעשבים שוטים ומניחים עליהם פרחים. סמוך לחנות של הילטון קוויספה ראיינתי אנשי מליציה מהדקאס המקומיים. החדשות על כך, שאנשי הנתיב הזוהר נמצאים קרוב כל כך, התפשטו מהר. הם ידעו כל מה שמסר העריק של הנתיב הזוהר עד לפרטים הקטנים. לדקאס היה מידע נוסף על כוחות הגרילה המסתובבים באיזור: מספרים, כלי נשק, שבילים, שינויים טאקטיים. הם ציינו בפני את המידע בדיוק רב ובעייפות, כאילו שנחרץ גורלם לעקוב כך אחר אנשי הנתיב הזוהר ללא הפסק, בעקשנות סיזיפית, לנצח. |
מגדלי הקוקה בפרו נתונים במלכודת נוראה. במשך שנים נאבקו בעקשנות בלוחמי המחתרת של "הנתיב הזוהר", שאיימו על חייהם. את הנצחונות נחלו בזכות כספים, שהרוויחו מגידול צמחי הקוקה. לאחרונה, עם קריסת קרטלי הסמים בקולומביה, התרוששו המגדלים בפרו, והם חוששים עתה לחירותם ולחייהם. מסע מפרך במעלה נהר האפורימאק ומפגש עם מגדלי קוקה ולוחמי חופש רעבים פורסם 15.2.07 |
טרק אל העיר האבודה בקולומביה
Array
(
[continent] => WP_Term Object
(
[term_id] => 676
[name] => דרום אמריקה
[slug] => south-america
[term_group] => 0
[term_taxonomy_id] => 676
[taxonomy] => location
[description] =>
[parent] => 0
[count] => 508
[filter] => raw
[term_order] => 0
) [country] => WP_Term Object
(
[term_id] => 698
[name] => קולומביה
[slug] => colombia
[term_group] => 0
[term_taxonomy_id] => 698
[taxonomy] => location
[description] =>
[parent] => 676
[count] => 29
[filter] => raw
[term_order] => 0
) )