גורילות בפארק דה וולקנס, רואנדה

בשנת 1967 הגיעה לרואנדה חוקרת אמריקאית צעירה בעידודו של האנתרופולוג הנודע לואיס ליקי. דיאן פוסי, מרפאה בעיסוק שהפכה לזואולוגית, התמקמה באזור הררי בצפון-מערב רואנדה, סמוך לגבול עם אוגנדה ועם קונגו (שכיום נקראת הרפובליקה הדמוקרטית של קונגו), והחלה לחקור את גורילות ההרים החיות בפארק דה וולקנס. פוסי הוקסמה מקופי האדם המרשימים ולמרות שלאחר זמן מה חזרה לארצות הברית, הקשר העמוק שנוצר בינה לבין הגורילות לא נתן לה מנוחה והיא שבה לרואנדה והקדישה להן את חייה, תרתי משמע. המאבק של פוסי נגד צייד לא חוקי של גורילות הסתיים במותה הטרגי בידיהם של ציידים מקומיים בשנת 1983. פוסי נקברה בשמורה שכה אהבה ומטיילים רבים המגיעים לכאן מבקרים בקברה.

בסיפור של דיאן פוסי יש את כל המרכיבים הנחוצים לדרמה מסעירה: קופי אדם בעלי יכולות חברתיות גבוהות, אישה שעזבה את החיים הנוחים מאחור והתמסרה לחלוטין למחקר ולהגנה שלהם וסוף אלים ומזעזע. ואכן, ספרה של פוסי "גורילות בערפל" הפך לרב מכר בינלאומי והסרט ההוליוודי שנעשה בעקבותיו רק הגביר את העניין בחוקרת המסורה ובגורילות שכה אהבה.

גורילה במנוחה. כדי להתקרב לגורילות פוסי נהגה לעמוד על ארבע ולהעמיד פנים שהיא אוכלת עלים | צילום: ד"ר עדין שווימר

גורילות בערפל ופסגות בעננים
גם כיום, ביקור בשמורת פארק דה וולקנס (Parc National des Volcans), מעבר ליופיו הרב של המקום עצמו, מעורר מחשבות – על שימור והגנה של בעלי חיים, על הקשר בין האדם לטבע ועל מסירות חסרת מעצורים. בספרה "גורילות בערפל" פוסי מספרת איך למדה לנוע בקרב הגורילות על מנת שיסמכו עליה: "לקח זמן עד שהבנתי שעמידה זקופה או הליכה ביניהם מגבירה את החשש של הגורילות. התגלית הזאת החלה את ימי האגרופים שלי…". פוסי מתארת כיצד מאותו יום נהגה לזחול על הברכיים והאגרופים. לעיתים, היא כותבת, נאלצה לעמוד כך במשך חצי שעה, מעמידה פנים שהיא אוכלת עלים, עד שהגורילות הופיעו והחלו להקיף אותה, לטפס על ענפי העצים ולהסתובב לידה בחופשיות ממש כאילו היתה אחת משלהם.

רכסי הרי וירונגה | צילום: ד"ר עדין שווימר

הפארק הלאומי דה וולקנס נמצא בחלקו הדרומי של אזור השימור וירונגה (Virunga Conservation Area), אזור הכולל בתוכו גם את שמורת מגאינגה (Mgahinga) שבאוגנדה ואת פארק וירונגה שברפובליקה הדמוקרטית של קונגו – האחרון אינו בטוח למטיילים בשל מלחמות גרילה מקומיות. לפארק דה וולקנס יש ייחוס חשוב: ב-1925 הוא הוכרז כפארק לאומי על מנת להגן על אוכלוסיית גורילות ההרים החיות באזור ובכך היה לפארק הלאומי הראשון בכל אפריקה. שטח השמורה 125 קמ"ר והיא אוצרת בתוכה חמישה הרי געש, מתוך שמונה ברכס וירונגה. הפסגה הגבוהה ביותר, זו של הר קריסימבי, מתנשאת לגובה של 4,507 מ'. רוב שטחה של השמורה מכוסה ביער גשם הררי, שמתחלף בגבהים לחורשות חזרן (במבוק) ואז לאחו אפרו-אלפיני.

מעבר למפגש עם הגורילות, הטיול בשמורה מרתק: ההליכה בסבך היער, הנופים הדרמטיים של הרי הגעש החרוטיים החולשים על האזור, בעלי החיים הרבים, בהם הקוף הזהוב (Cercopithecus kandti) ומאות סוגים של ציפורים – כל אלה הופכים את הטיול כאן לחוויה יוצאת דופן ומופלאה.

לא רק גורילות: בפארק דה וולקנס אפשר לראות בעלי חיים נוספים, בהם מאות מיני ציפורים | צילום: שאטרסטוק

גורילות הרים: החיים בחברותא
רק אלף גורילות הרים נותרו בטבע, כמחציתן חיות ביער הגשם בווינדי שבאוגנדה ומחציתן בשמורות שברכס וירונגה. פרוותן ארוכה וסמיכה יותר משל מיני גורילות אחרות, כדרך להתגונן מפני מזג האוויר בהרים הגבוהים. יש הבדל מאוד ברור בין זכרים לנקבות – הזכר יכול להגיע לגובה של 1.80 ולמשקל של 200 ק"ג, כפול ממשקל הנקבה. הגורילות חיות בקבוצות מלוכדות ויציבות יחסית, כשהזכר השליט, המכונה כסוף גב (על שום השיער האפור-כסוף שעל גבו), מגן על חברי הקבוצה, מנהיג אותם ומובילם לאזורי מזון. רק כסוף הגב מזדווג עם הנקבות בקבוצה, הזכרים האחרים מקבלים את מרותו או מנסים להדיח אותו מתפקידו. לעיתים, כשהם נכשלים בנסיונם, הם פורשים ומקימים קבוצה חדשה עם עוד כמה נקבות וצעירים או שהם חיים בצוותא עם זכרים אחרים, מחכים לשעת כושר שבה יזכו לעמוד בראש קבוצה.

הגורילות מתקשרות ביניהן בסדרה של קולות, נהמות, שאגות, שריקות ועוד. סכסוכים בתוך הקבוצה נפתרים לרוב ללא אלימות, אלא על ידי תנועות ומחוות איום, למשל עמידה על הרגליים האחוריות וטפיחות על החזה. עם זאת, דיאן פוסי תיעדה סכסוכים בין קבוצות יריבות שהובילו לקרבות מרים, כולל כאלה שהסתיימו בפציעות ואף במוות. למרות גודלן האדיר, הגורילות ניזונות כמעט אך ורק מצמחים, בתוספת קטנה של נמלים.

הגורילות אוכלות בעיקר עלים וגבעולים, כשאת התזונה משלימים שורשים, פרחים ומעט נמלים | צילום: ד"ר עדין שווימר

יורים ומפחלצים
חקר הגורילות ההרריות לא החל, כמובן, עם דיאן פוסי, אבל מפתיע לגלות שרק בתחילת המאה ה-20 המערב למד על קיומן באזורים ההרריים של צפון רואנדה. השנה היתה 1902, כשמשלחת גרמנית, בראשותו של רוברט פון ברינג, דיווחה שהבחינה בכמה "קופים גדולים שחורים". אז עשה ברינג מעשה בלתי נתפס: הם ירה והרג שתי גורילות. תת-המין החדש שהתגלה נקרא, באופן אירוני, על שמו של האדם שירה בהן – Gorilla Beringei. בעקבותיו הגיעו לאזור חוקרים נוספים, שאף הם הרגו את קופי האדם הגדולים וגררו את גופותיהם למוזיאונים לטבע ברחבי אירופה על מנת שיוצגו לראווה כפוחלצים מעוררי אימה ועניין.

גורלן של הגורילות השתנה כאשר, בשנת 1925, הגיע אל רכס וירונגה קרל אקלי, ביולוג אמריקאי שעבד עם המוזיאון לתולדות הטבע בניו יורק. אקלי הבין את החשיבות בשימורן של הגורילות במקום מחייתן הטבעי והצליח לשכנע את מלך בלגיה (רואנדה היתה תחת חסותה של בלגיה בתקופה ההיא) להקים במקום פארק לאומי. הפארק, שכאמור היה הראשון מסוגו באפריקה, נקרא בתחילה הפארק הלאומי אלברט, על שם המלך, ואולם בהמשך שונה לוירונגה – שם שפירושו בשפת הקיניהרואנדה "שמורת ההרים". אוקלי, שנשאר לחקור את הגורילות בשמורה, ערך תצפיות מדעיות שיוכיחו, כך קיווה, את השערתו שמדובר בבעלי חיים שלווים ורגועים החיים להם בנחת בביתם ההרי. אלא שפחות משנה לאחר שהחל במחקרו, הוא מת משפעת ונקבר קילומטרים ספורים מהמקום בו הבחין לראשונה בגורילות.

הזכרים גדולים בהרבה מהנקבות ואת הזכר השליט אפשר לזהות על פי גבו האפור-כסוף | צילום: דן אלינגר

את המחקר הרציני הראשון בגורילות ההרים ערך הזואולוג ג'ורג' שאלר, ששהה ברכס וירונגה יותר משנה וחצי. מחקרו, שעסק במבנה החברתי ובמהלך החיים של הגורילות, התפרסם בשני ספרים חשובים, "גורילת ההרים" ו"השנה של הגורילה", ששפכו אור לראשונה על התחום. דיאן פוסי קראה את ספריו של שאלר והוקסמה. ב-1963, לאחר שאספה בעמל רב מימון מספיק, הגיעה לאפריקה לטיול ספארי ברואנדה, באזור שעליו כתב שאלר בספריו. מבט אחד בגורילות הספיק לה, וההמשך מוכר וידוע. בעידודו ובתמיכתו של ליקי היא שבה אל גורילות ההרים בפארק דה וולקנס וחיה לצדן במשך שנים ארוכות עד שנהרגה.

זה ששולט וזה שעוזב
בפארק דה וולקנס חיות כ-15 קבוצות של גורילות – מתוכן אפשר לבקר אצל תשע. בראשה של כל קבוצה שכזאת עומד זכר שליט, כסוף גב, כמה זכרים שסרים למרותו, נקבות וגורים. הקבוצה הגדולה ביותר, קבוצת סוסה (Susa), כוללת לא פחות מ-38 גורילות, בהן זוג תאומים בני חמש (תאומות היא תופעה נדירה בקרב הגורילות).

גורילה צעירה בפארק דה וולקנס | צילום: Remarkable Rwanda ©

הקבוצה הקטנה ביותר, אומובנו (Umubano), כוללת 13 גורילות שהלכו בעקבות המנהיג שלהם, שעזב את קבוצת אמהורו. פרט לקבוצה אחת, שחיה בהר קריסימבי באזור שהגישה אליו מצריכה טיפוס ארוך, אל שאר קבוצות הגורילות אפשר להגיע בהליכה רגלית של שעתיים-שלוש. הטיול בשמורה נעשה בקבוצות קטנות, של עד שמונה אנשים, ילדים מתחת גיל 16 אינם מורשים להצטרף מחשש שידביקו את הגורילות במחלות. עלות הכניסה לשמורה גבוהה מאוד, כדי לשמר ולהפעיל את מנגנון הפיקוח והמחקר המקצועיים.

כשתגיעו אל היעד, תפגשו קבוצה של גורילות, שחלק מחבריה משתעשעים בעשב הגבוה, אחרים לועסים עלים או שורשים, הגורים יונקים או מטפסים על גב האמהות שלהם, הזכר השליט יושב באדנות ומשקיף על חבורתו. קשה לתאר את עוצמת החוויה שבמפגש הזה. הקרבה הגנטית של הגורילות לבני האדם היא 97%, וההתבוננות בהם ממחישה את הקרבה הזאת יותר מכל, וגם את ההבדלים שבינינו לבינם. השקט שבו הם מתנהלים, הקרבה בין חברי הקבוצה, הכבוד שהם רוחשים למנהיג – כל אלה מרתקים לצפייה ומרגשים מאוד. למעשה, אחרי שעת צפייה בגורילות תבינו גם אתם את פשר ההתאהבות של דיאן פוסי ביצורים הענקיים והעדינים הללו. הסתכלו בהם בשקט, אל תפריעו את מנוחתם וזכרו – העוצמה והיופי הפראי שלהם לא נועדו לשעשע את האדם, הם חיים את חייהם כפי שעשו זאת מאז ומתמיד, כחלק מהמרקם העדין והנפלא של הטבע.