ברזיל היא מחלה ואפילו מחלה מדבקת. יש כאלה הנדבקים בה מרחוק, במגע עם "חיידקי" הכדורגל שלה, הקפה שלה ובייחוד המוזיקה שלה. רבים ממאנים להיפטר מהמחלה ושוקעים ב"קדחת", במסע ליבשת הנפלאה הזו, בהיכרות עם אנשיה, נופיה ותרבותה. איני מצליח לשחזר היכן ומתי נדבקתי אני במחלה. החיידק החל אי שם בשנות השישים של המאה שעברה, עם התפשטות הבוסה-נובה בעולם הרחב, עם סרטו של הבמאי מרסל קאמי "אורפיאו נגרו", עם שמות מתגלגלים ברכות על הלשון כמו ז'ואו ואסטרוד ז'ילברטו, תום ז'ובים, וינישיו דה מוראס, נרה לאו. הקטיפתיות של השפה הבלתי מובנת, עם המקצבים העדינים עד סוערים של המוזיקה, כל אלה הם חממה נהדרת להתפתחות המחלה הנפלאה הזו ששמה ברזיל. ואז, כשאתה חולה, אתה זקוק למנה קצובה של ה"סמים" הללו היוצאים מברזיל, ומה טוב יותר מלחדש את מנת עירוי הדם הזו במסע שנתי לריו דה ז'ניירו, לרסיפה, לסלבדור, לחופים הנפלאים של האוקיינוס האטלנטי, לג'ונגלים ולנהרות של האמזונס. לשקוע בתוך השפה, להתערבב בינות ההמונים, לצוף על גלי הסמבה, הפרבו, הפורו, הבאיאו. טריפ אמיתי.
 | | נגני מוזיקה ברזילאית. מפגש בין שלוש תרבויות שונות | צילום: אייסטוק |
מפגש תרבויות מרתק
מה יש בה, במוזיקה הברזילאית שאין במוזיקה אחרת? יש בה מפגש מרתק בין שלוש תרבויות כה שונות זו מזו. תחילת המאה ה-16 הפגישה את התרבות הלבנה, האירופאית, עם התרבות האפריקאית ועם התרבות האינדיאנית של ילידי המקום. לאחר גילוי היבשת בשנת 1500 על ידי פדרו אלוורס קאבראל עברה ברזיל לשני גלי כיבוש. הכובשים הראשונים היו הפורטוגזים, שהגיעו במקרה, תוך חיפוש אחר שווקים חדשים. ה"כובשים" האחרים (ומבחינת התפתחות המוזיקה הברזילאית החשובים יותר), היו העבדים האפריקאים שהגיעו אליה בכבלים. הכנסייה הקתולית הריחה את האפשרויות החדשות הנקרות בדרכה ב"ארץ החדשה", ארץ עץ ברזיל האדמדם, ושלחה את נציגיה המיסיונרים בקבוצות האניות הראשונות שיצאו לכיוון האדמה שזה מקרוב התגלתה. נציגי הכנסייה התעניינו ב"חומר הגלם" החדש, אשר עשוי להצטרף, כך האמינו, לקהל מאמינו של הנוצרי, ותקפו אותו מכיוון הגורם היומיומי, הפשוט כל כך – המוזיקה. יש לציין שהמפגש האפרו-איברי החל כבר במאה ה-15 בפורטוגל, המצויה זה 800 שנה תחת אדונות ערבית. ב-1436 הובאו תריסר העבדים האפריקאים הראשונים לליסבון, ב-1466 מנו כבר כאלף עבדים, ומספרם הגיע לרבבה שלמה ב-1535. על אותם עבדים נאסר לרקוד את הריקודים השבטיים, ולפיכך הכניסו מאפיינים ריקודיים משלהם למחולות ה"לבנים", כמו הפנדאנגו והסרבאנד. לעומת זאת היה מפגש בין הפורטוגזים לילידים האינדיאניים מתוח בהרבה. ב-1549 הוקמו בברזיל 15 מרכזי הגנה, מעין מבצרים שבאו להגן על הפורטוגזים מניסיונותיהם של הצרפתים והספרדים להשתלט על היבשת. עיר המבצר המרכזית, עיר הבירה של אותם ימים, מוקמה לא רחוק מן הנקודה בה נחת הפורטוגזי הראשון על אדמת ברזיל, ונקראה סלבדור דה באהיה דה טודוס אוס סאנטוס. בדרום ברזיל, במקום בו נמצאת היום סאו פאולו, הוקמה נקודת הגנה אחרת, אשר כללה בין השאר את המיסיון של הכומר הישועי ג'וזה דה אנשייטה. במסיון זה נערך המפגש המוצלח הראשון בין האינדיאני והכנסייה הקתולית על רקע מאפיינים מוזיקליים דומים. שירת המקהלה ההרמונית של האינדיאנים, שירה מרובת אקורדים ומונוטוניות במקצת, דמתה לשירת המקהלה הגרגוריאנית של הכנסייה. האינדיאנים התעניינו במזמורים הכנסייתיים ונכבשו על ידם. שוב לא השתמשו ברקיעות רגליים למקצב, שוב לא ניגנו ברעשנים המיוחדים להם ובחלילי הקנים והעצות שפיתחו – במקומם היו אלה העוגב, הצ'מבלו והפאגוט האירופאים. השירה החדגונית נשכחה, כלי הנגינה הפרימיטיביים נעזבו. הישועים שמרו על שבטי האינדיאנים מהכחדה ומעבדות, אך תוך דור השמידו את תרבותם העתיקה. וכשגורשו הישועים מברזיל ב-1759 לא יכלו האינדיאנים שהיו תחת חסותם לחזור לפולקלור המקורי שלהם – הכל נשכח, ולכן כמעט שאין השפעה מוזיקלית של האינדיאנים על המוזיקה הברזילאית היום.  | | ציור מ-1825 המראה עבדים אפריקאים רוקדים את ריקוד הקרב (קפוארה) |
מעבדות לחרות
האפריקאים שהגיעו לברזיל באו ברובם מתרבות גבוהה מזו של האינדיאנים. המוזיקה שלהם היתה רב קולית, רב מקצבית, מלווה בסדרה אדירה של כלי הקשה למיניהם, בכוריאוגרפיה מפותחת ובכלי נגינה אופייניים. הייתה זו מוזיקה אינסטינקטיבית ורגשית מאוד. האפריקאים הם אמני ההמצאה בכל הנוגע למקצבים חדשים, אותם הם מקישים בו בעת על כלי הקשה מגוונים. אותם עבדים לא מהרו לוותר על תרבותם הדתית והמוזיקלית כפי שעשו האינדיאנים בחסות הישועית. מתחילת תקופת ההתיישבות בברזיל, ובמשך כ-200 שנה, נותר זמן מועט לעבד האפריקאי לטפח את המסורת המוזיקלית שלו. בדרך כלל התבטא הדבר בשירה בשדות ובמטעים, לרוב ללא ליווי. רק בימי החגים הנוצריים היתה הזדמנות לנגן ולרקוד. העבד בחווה (הפאזנדה) חי בבקתה פשוטה, בלילה עבד את אליליו המפוסלים בעץ, ביום הצטלב מול תמונותיהם של ישו ומריה. בכל חווה היתה תזמורת שהורכבה מעבדים שחורים, שהפליאו לנגן על הכלים האירופאים בצד אותם כלי נגינה שהובאו מהיבשת השחורה. תזמורות אלו ניגנו בחגי הנוצרים ובימי ראשון, ובעלי חווה גאים היו "משאילים" את תזמורותיהם לחגיגות בחוות שבסביבה ברצון ובגאווה רבה. בשנות השמונים על המאה ה-17 החלו התארגנויות רשמיות של עבדים מן החוות ומן הערים בחסות הכנסייה. מסדרי האחווה האלה העמידו את השחורים ככוח חברתי רשמי בהתפתחות המתרחשת בהיווצרותו של העם הברזילאי. גם עם היתה למסדרים אלה מטרה חברתית, היא התבטאה יותר מכל בשדה המוזיקה. ושוב היו אלה חגי הנוצרים וימי ראשון (בסך הכל יותר מ-80 ימים בשנה) שנתנו הזדמנות לאפריקאים לצעוד בתהלוכה הקתולית, לשיר תהילה לישו במקצבים ובכלי נגינה מן המולדת הישנה. בכל מצעד שכזה, טרחו העבדים להפגין את קשריהם עם אפריקה, וכל קבוצה שכזו זכרה בתלבושתה, בשיריה, בהצגות שהביאה תוך כדי התהלוכה הדתית הנוצרית, את ארץ מולדתה. המאה ה-18 הביאה את התוצאות הראשונות לאינטראקציה בין המוזיקה האפריקאית לאירופאית. היידן ובוקריני נוגנו בכלים ברזילאיים גם מחוץ לסלונים של פורטוגזים. בשנים אלה גם החלה להתפתח ה"מוזיקה הקלאסית" הברזילאית ושירת הטרובדורים, אותם זמרים נודדים לבנים כמיטב המסורת האירופאית, נפגשה עם שירי העבודה האפריקאים ליצירת מה שנחשב המקצב המשותף הראשון, הלונדו, שהיה תערובת של מחולות אפריקאים והפאנדאנגו הפורטוגזי. עם הסרת התלות בפורטוגל והכרזת הקמת האימפריה הברזילאית (1822), נטו השליטים החדשים פדרו הראשון ויורשיו לפתח את התרבות המקומית, וכך כ-300 שנה לאחר גילוי היבשת ניתן היה לדבר על תחילתה של המוזיקה הברזילאית העממית. ביטול העבדות ב-1888 הביא לדחיפה אדירה בכיוון ההתפתחות המוזיקלית בברזיל. בין רבבות העבדים שהגיעו אל העיר הגדולה והתיישבו ברבעי עוני היו רבים שעסקו בנגינה ובזמר. היתה זו ריו זה ז'ניירו, שבגלל התפתחות התעשייה בדרום ברזיל, נמשכו אליה מאות אלפי עבדים משוחררים, בהם אותם כשרונות מוזיקליים, שהפכו להיות תוך זמן קצר המרכז התרבותי של ברזיל. הרחובות התמלאו בצלילים שהתערבבו אלה באלה: קבוצות קרנבל עם בטוקדות (צוותי מקישנים) אדירות, קבוצות נגני חליל, קאוואקיניו (גיטרת סופרן זעירה) וגיטרה, תזמורות צבאיות עם נשפים רבים ונגני בית קפה, וכמעט בכל מהלך בהתפתחויות המוזיקה הברזילאית היו אלה השחורים או המולאטים (בני התערובת) שהשפיעו יותר מכל.  | | רקדניות בקרנבל. הברזילאי רוקד בכל מקום שבו הוא נמצא | צילום: אייסטוק |
סמבה כצורך חיים
הברזילאים אוהבים מוזיקה, אוהבים לרקוד, לשיר ולהתנועע בקצב. זהו צורך חיים בסיסי. אתה יכול לעמוד בתחנת אוטובוס בריו ולראות אישה זקנה שעומדת לצדך מתחילה פתאום לרקוד באקסטזה, כאילו נכנס בה דיבוק, ולאחר כחמש דקות היא מפסיקה וחוזרת ל"נורמליות". הברזילאי אינו זקוק להתלבש וללכת לרקוד – הוא עושה זאת בכל מקום בו הוא נמצא. תיירים רבים שמגיעים לברזיל מנסים ללמוד צעדים של ריקוד, אך כמעט שאין כאן מה ללמוד מבחינה טכנית: מה שצריך זה להרגיש, לחוש את הקצב, להשתחרר, לתת לעצמך להיסחף בתוך הצלילים, בתוך המקצבים, בתוך ההמון הגועש. ריקוד אחד שיקשה עליכם ללמוד (לפחות ביום-יומיים) הוא ריקוד הקפוארה. הריקוד הזה הובא לברזיל על ידי העבדים משבט באנטו שחי באנגולה, והוא שילוב של מחול ושל קרב: מעין דו קרב מסוגנן. בריו, סלבדור ורסיפה השתמשו בקפוארה בקרבות רחוב בין כנופיות עוד בתחילת המאה ה-20. במלחמה בין ברזיל לפרגוואי במאה ה-19 היתה יחידה שלמה של מחוללי-לוחמי הסגנון הזה. היום נותרה הקפוארה רק כריקוד אקרובטי הגורם להשתאות רבה מצד כל רואיו. שני המחוללים ניצבים במרכז חצי מעגל, ובעוד הם נעים על הידיים משמשות רגליהם ככלי הלחימה היחידי המכוון לעבר גופו של היריב. היות שהקרב אינו אמיתי, הפגיעות נעצרות במרחק סנטימטרים ספורים מאבריו הרגישים של היריב. כל המחול הזה מלווה בנגינת כלי נגינה מוזר ומרתק – הברינבאו – הבנוי ממיתר מתכת מתוח על קשת מעץ. המנגן מותח את המיתר במטבע הנמצאת בידו השמאלית ומקיש בו בידו הימנית במקל דק, תוך שהוא מנענע ביד שמאל בקשקשן הנותן את הקצב לנגינתו ולמחול כולו. את הקפוארה לומדים היום בבתי ספר המיוחדים לכך ואלה מפוזרים בכל רחבי סלבדור. הקפוארה הוא המחול שהפְּרֶבוֹ חייב להודות לו על קיומו. את הפרבו, שהינו פחות מסובך אך עדיין דורש קצת מיומנות והרבה כושר, רוקדים בקרנבלים שבצפון, במיוחד ברסיפה. באמצע המאה ה-19 השתתפו רקדני קפוארה במצעד הקרנבל בחוצות רסיפה, ומוקמו בדרך כלל בין שתי תזמורות צבאיות שניגנו מארשים. התחרות החריפה בין שתי התזמורות ובין מקצבי הקפוארה הביאה למקצב מעורב חדש שזכה לשם פרבו, אולי בגלל נטיית רקדניו לרתוח מחום (פרבר פירושו רתוח בפורטוגזית) לאחר זמן קצר של ריקוד. הפרבו נרקד רבות גם בקרנבל בסלבדור, במיוחד על ידי ההמונים שהולכים אחרי משאיות המוזיקה האדירות – הטריו-אלטריקו – משופעות הרמקולים, שעל גגן מוצבת תזמורת מחושמלת המשלבת רוק עם סממנים ברזילאים.  | | קפוארה. במרכז עומדים זה מול זה הרקדנים-לוחמים, מסביבם הנגנים שמנגנים בכלים מסורתיים | צילום: Ricardo Andre Frantz, GFDL |
וכמובן, הסמבה. השם הנרדף לברזיל. שם שכולל בכנפיו עשרות מקצבים ברזילאים שונים. יש סמבה שיר וסמבת רחוב, בוסה נובה ופַגוֹדֶה. ויש את הסמבה הסיפורית של הקנבל (סמבה אנרדו), הסמבה בה נתקלים יושבי היציעים בסמבודרומו במצעד בתי הספר לסמבה בארבעת ימי הקרנבל ובמצעד הקבוצות המנצחות בשבת שלאחר סיום הקרנבל. אז משתלחים התופים וכלי ההקשה המוזרים בעלי השמות המטריפים כמו האגוגו, והאפושה, והקויקה, והשוקלו,והגנזה, והרקו-רקו. קשה לכתוב על המוזיקה הברזילאית בלי לשמוע אותה. קשה לשמוע אותה בוקעת מרמקולים בבית. כדי לטעום , להבין ולצלול עד כדי חוסר הכרה יש לנסוע לשם… לברזיל, ושם להיתקל במקצבים המוזרים, במחולות הסוחפים, במאות ואלפי שמות וסיפורים אודות מקצבים, כלים ומסורות. לרקוד את הפורו עם בת -זוג, לקפץ בהמון בפרבו, להצטרף בנגינה על משולש לצלילי הבאיאו. בקיצור, להיות שם. כל מי שהיה בברזיל וטעם, יודע מהי משמעות המילה סַאוּדַדֶה (SAUDADE). סאודדה אלה הם געגועים המלווים בכאב, בהרבה זיכרונות של עונג, של יופי, של צבע. סאודדה זה ברזיל. |
