בעקבות החיפושיות בליברפול

הסיור בעקבות הביטלס בליברפול נפתח במוזיאון שנושא את השם "ביטלס סטורי" וממוקם באלברט דוק, מרכז תרבות ומסחר גדול על רציפי הנמל המשופצים של ליברפול, לא הרחק מסניף מוזיאון הגוגנהיים המקומי. סיפורה של הלהקה נפרס כאן במעין מבוך בן כמה אולמות, בהם מוצגים צילומים של הביטלס מכל התקופות, תעודות, ביקורות עיתונות, קטעי וידאו, תפאורות סרטים והרבה מאוד חפצים אישיים של ג'ון, פול, ג'ורג' ורינגו. החפצים האישיים, גיטרה, מעיל, מחברת, צילומי בית ספר, זוכים כאן למין הילה זוהרת של חפצי קדושה. הפריט החדש ביותר, שזוכה ב"ביטלס סטורי" לתצוגה של חזיון אור קולי, עם פעלולי מוזיקה, תאורה ואפקטים יקרים בוידאו, הוא אחד מזוגות משקפיו העגולים של לנון. הפריט הזה מוצג תחת זכוכית ומזכיר בעיקר את האופן בו מוצגות שערות זקנו של הנביא מוחמד בארון זכוכית דומה בארמון טופקאפי באיסטנבול. פינה מיוחדת במוזיאון מוקדשת למכתבי מעריצים אבלים, שהגיעו מאז מותו של ג'ורג' האריסון.

ג'רי גולדמן, המנהל ואחד הבעלים של ה"ביטלס סטורי", גר בלונדון, אבל מגיע לליברפול ושוהה בעיר יומיים בכל שבוע. "לליברפול יש שני דברים גדולים להציע לתיירים -קבוצת הכדורגל העירונית ולהקת החיפושיות" אומר גולדמן בעברית עם מבטא אנגלי כבד, במהלך הסיור במוזיאון. "אנחנו מציעים עכשיו ביקור בעיר שכולל את שתי האטרקציות האלה בחבילת תיירות אחת."
גולדמן, יהודי אנגלי בשנות החמישים, ששניים מילדיו חיים בישראל, בטוח שהפרויקט המשותף הזה עומד להצליח. על עצמו הוא מעיד שהיה בנעוריו אוהד של הביטלס אבל לא מעריץ היסטרי. במוזיאון הוא רואה בעיקר השקעה טובה, שאם תנוהל נכון יש לה פוטנציאל למשוך המוני מבקרים. כרטיס כניסה למבוגר עולה 9.99 פאונד.

חלל גדול במרכז המוזיאון הוא שיחזור מדויק למדי של מועדון "הקאוורן" הליברפולי, בו הופיעו הביטלס בתחילת דרכם. תור של תיירים הסתדר לפני הבמה הקטנה כדי להצטלם מול המיקרופון שנשק לשפתיו של פול מקרתני. כמה שעות אחר כך ראיתי אחדים מהם חוזרים בדיוק על אותן תנוחות, פורטים על גיטרה דמיונית, במועדון הקאוורן האמיתי, במרכז העיר.

במהלך "עלייה לרגל" לאתרי הביטלס בליברפול מושכות את תשומת הלב שתי עובדות: האחת היא שבקרב הקהל שמסייר באתרים יש רוב מוחץ לנשים. העובדה השנייה היא שרוב הנשים האלה היו צעירות בשנות השישים של המאה הקודמת והיום הן קשישות מטופחות בשנות השישים לחייהן. זה קצת מוזר לשמוע סבתא כזו, בחליפת צמר יקרה ועם הרבה תכשיטי זהב, מסבירה לנכד שלה מדוע אהבה כל כך את הביטלס: "בזכותם" הבהירה הסבתא בהתלהבות, "הרגשתי שאני שותפה למהפכה". הנכד, עם עגיל בגבה הימנית, תלה בה מבט תוהה.

מאמינים אדוקים במיוחד בביטלמניה נוסעים מאלברט דוק לסיור בביתה של משפחת מקרתני. הבית נרכש לאחרונה בידי הקרן הבריטית הלאומית, המטפחת אתרים בעלי חשיבות לאומית, והפך למוזיאון.

הסיור הקסום מסתיים בלב העיר, ברחוב שכרוך יותר מכל בהיסטוריה של הביטלס – רחוב מתיו. זו סמטה צרה, באורך 150 מטרים, בחלק המרכזי של העיר. לכל אורכה אי אפשר לחמוק אפילו לשנייה מהעלאת זכרה של הלהקה. קל יותר למנות כאן את בתי העסק שאינם קשורים באיזושהי צורה לביטלס מאשר ההיפך. במרכז הסמטה ניצב מועדון הקאוורן (CAVERN CLUB), שהפך את הרחוב למפורסם כל כך. המועדון המקורי, מרתף חשוך וצר מידות, נפתח ב-1957. רצה הגורל והביטלס הצעירים הופיעו כאן בתחילת שנות השישים 292 פעמים. אין עוד מוסד בעולם שיכול להתפאר בהיסטוריה כזו. למרות הכל, בתחילת שנות השבעים איש לא העריך אותו כאתר מושך תיירות והוא נסגר ב-1973. הבניין כולו נהרס ובמקומו נבנה מרכז קניות. ארבע חנויות הפועלות עכשיו במרכז הזה מוכרות אך ורק מזכרות שמיועדות לתיירי הביטלס. ב-1984 הבינו בעליו המקוריים של המועדון איזו טעות עשו ושיחזרו את המרתף במדויק, במרחק כמה עשרות מטרים מן המקום בו ניצב בשנות השישים. השחזור הצליח והקאוורן הוא עדיין אולם חשוך, דחוס, עם ריח לא נעים. על הקירות יש צילומים של הביטלס מופיעים על הבמה ובשני ארונות זכוכית נעולות גיטרות חשמליות ששימשו פעם את ג'ורג' ואת פול. בכל ערב מופיעות כאן להקות מתחילות ולתחייה מסוימת זכה הקאוורן ב-1999 כאשר פול מקרתני, במחווה של שיבה הביתה, בחר לסיים כאן את המאה העשרים בהופעה חגיגית. מול המדרגות המוליכות אל מועדון הקאוורן מתנוסס קיר שמציין את שמם של גדולי הרוק נ'רול שהופיעו במקום. במעלה הסמטה פועל הקאוורן פאב, מועדון נוסף של אותם בעלים, הנהנה גם הוא מן המוניטין הישן והטוב. גם בו מתקיימות בכל ערב הופעות של להקות רוק, רובן אלמונית לחלוטין. מאחורי הבמה ניצבת מערכת תופים ששימשה פעם את רינגו סטאר. בעשר בערב, כאשר להקה בשם "טרזן" עלתה על הבמה, היו בקהל יותר יפנים מאנגלים. סביב הבר אפשר היה לשמוע בליל של הולנדית, גרמנית, איטלקית והינדית. את הייצוג המקומי סיפק ישיש קרח כבן שמונים, שיכור לחלוטין, שרקד לבדו, אוחז כוס בירה גדולה, מול שלושת הנגנים. לכל חברי הלהקה היו שערות שיבה והם ניגנו במשך שעתיים רוק ישן, ונעים מאוד לאוזן.

לאורך רחוב מתיו ניצבים ארבעה פסלי ארד שונים של ג'ון לנון, פסל אחד של כל הלהקה ופסל אחד של ראשי החברים בחיקוי לפסלי הענק של נשיאי ארצות הברית בהר ראשמור באמריקה.

בחנות המזכרות הגדולה ביותר ברחוב מתיו מוכרים אלפי מוצרים שמטפחים את פולחן האישיות של חברי הביטלס. כל טי שירט עולה תשעים שקל ומוצרים לאספנים אמיתיים מוכרים רק בחדר פרטי, מעבר לפרגוד שתמונה גדולה של הרביעייה מודפסת עליו.

לשיאה מגיעה החגיגה הזו בכל שנה בחודש אוגוסט. ליברפול מארחת אז למשך שבוע את פסטיבל הביטלס ועשרות אלפים מגיעים לרחוב מתיו כדי לראות ולשמוע להקות שמבצעות חומר מקורי ושירים משנות השישים. במהלך הפסטיבל מתקיימת בכל שנה מכירה פומבית גדולה של חפצים שהיו שייכים לחברי הלהקה.

אם כל זה לא מספיק הרי שבעיר נפתח מלון בדרגת ארבעה כוכבים, שנושא את השם HARD DAY'S NIGHT HOTEL. כל אחד מ- 120 חדרי המלון מאופיין במוטיבים משירי הלהקה ואם תמיד חלמתם לישון בשדה תותים או בצוללת צהובה זהו המקום הנכון.

האוהדים הנלהבים ביותר יכולים לפתח את הסיור הזה גם מחוץ לליברפול ולפקוד אתרים כמו האולפנים באייבי רוד בלונדון, עם מעבר החצייה הכי מפורסם בעולם, או מלון הילטון באמסטרדם, הגאה מאוד בעובדה שבאחת הסוויטות שלו הסתגרו ג'ון ויוקו לשביתת המיטה המפורסמת למען שלום בעולם. אפשרות מרחיקת לכת אפילו יותר היא להגיע לטקס המתקיים בתאריך בו נרצח לנון בכל שנה בכניסה לסנטרל פארק בניו יורק, מקום המרוחק רק כמה עשרות מטרים מבית דקוטה במנהטן, בו התגוררו ג'ון ויוקו ובחזיתו נרצח לנון כאשר היה בן 40, בדיוק לפני 27 שנים.