בעלי חיים – שימוש בכלים

מקובל להניח ששימוש במכשירים הוא כושר מיוחד לאדם, מעין הוכחה למשפט "מותר האדם מן הבהמה". בעלי חיים משתמשים בדרך כלל רק באיברי גופם, אך האדם, שגופו חסר אמצעים חשובים להגנה ולהשגת מהירות, נוהג להשתמש ביעילות בעצמים שאינם חלק מגופו – בכלים. ידוע כיום שגם בעלי חיים אחרים, פרט לאדם, נוהגים להשתמש בכלים וחלקם אף מעצבים מכשירים. בראשם של המשתמשים בכלים עומדים כמובן הפרימטים (סדרת הקופאים הכוללת את הקופים, הקיפופים והאדם) ובמיוחד השימפנזים. יחד עם זאת, התכונה הזו נחשבת נדירה אצל בעלי חיים.

כבר בעבר הניחו שידיעה מפורטת יותר על השימוש שעושים בעלי חיים בכלים תסייע לזרוע אור על התפתחות חברות פרימיטיביות של האדם הקדמון. השאלה הבסיסית בתחום זה – האם שימוש בכלים או במכשירים מעיד על תבונה (כפי שניתן להניח בהשוואה לאדם) – עולה מפעם לפעם ביחס לשימפנזים ולגורילות. שאלה נוספת היא: האם בנוסף לבני משפחת האורנג-אוטניים (Pongidae), השימפנזה, הגורילה והאורנג-אוטאן, יש גם בעלי חיים אינטליגנטיים נוספים, המשתמשים בכלים.

מאז מחקריה החלוציים של ג'יין גודול על השימפנזים באפריקה, ידוע שיונקים נוהגים להשתמש לעיתים בכלים, וכי התופעה התפשטה בטבע, נלמדה, או נרכשה במשך השנים באופן בלתי תלוי בקרב חברות שונות של פרימטים, שאין ביניהן כל קשר. ג'יין גודול, שצפתה תקופה ממושכת בשימפנזים, במהלך מחקרה סמוך לנהר גומבה (GOMBE), טנזניה, תיארה שורה של עצמים המסייעים להם ככלים. גודול עצמה דיווחה על ממצאיה בשורה ארוכה של ספרים, ומאמרים. לדבריה, את הביטוי הראשוני לתחילת השימוש בכלים נותנים שימפנזים השולים טרמיטים מקניהם. הצעירים מתבוננים בהוריהם, או בפרטים בוגרים בקבוצה השולים את הטרמיטים, ולאחר מכן מנסים לעשות זאת בעצמם. הם לומדים לבחור ענף או זלזל באורך המתאים ובעובי המתאים, מסירים ממנו את העלים, מכניסים אותו למעבה האדמה או לתוך הקן, ומשהים אותו שם למשך כמה דקות. לאחר זמן מה הם שולפים אותו בעדינות החוצה, כדי שהטרמיטים הנלכדים לא יפלו בדרך. השימפנזים לומדים את כל אלה בעזרת "ניסוי וטעייה". מהוריהם למדו שאפשר לדוג בקן הטרמיטים מזון משובח. את כל הטכניקה לשליית הטרמיטים רכשו השימפנזים הצעירים בכוחות עצמם.

גודול תיארה דרכים נוספות של שימוש בכלים: הנפת מקלות לאיום על אויבים, שימוש במקלות כדי להגיע למזון, וזריקה מכוונת של אבנים ומקלות על אויבים. חבורת שימפנזים בגומבה למדה כיצד לפתוח בעזרת מקלות וענפים קופסאות או ארגזים שבתוכם הוחבאו בננות. במחקרים אחרים תוארו גורילות ושימפנזים שטיפסו על ארגזים או על קופסאות כדי להגיע למזון שתלו מעליהם. שימפנזה אחר נראה תוחב מקל לתוך גזעי עצים ומרחרח אותו לאחר מכן. אם זיהה על-פי הריח שיש בתוך הגזע חרקים, ביקע אותו כדי לתפוס אותם.

גודול תיארה בספריה שימפנזים שהשתמשו בקיסם כמחצצה לשיניהם או כדי לגרד באפם, קטפו עלים כדי לנקות בעזרתם פצעים מדממים, וכדי להתגבר על שלשול. העלים שימשו אותם גם כדי לנגב בוץ וכדי להתגבר על אוכל דביק. במהלך השנים התברר שהשימפנזים אינם בעלי החיים היחידים המשתמשים בכלים. קופים שונים, בין השאר מפרימטי-העל, האורנג אוטניים, מאיימים על פולשים במקלות ובענפים יבשים, שלעיתים נתלשו במיוחד למטרה זו. במערב אפריקה נוהגים שימפנזים לנפץ פירות מחוספסים וקשים, זרעים שונים ואפילו אגוזים, בעזרת מקלות או אבנים. לאחר שנפטרו מן הקליפה הם אוכלים את התוכן הרך. גם קופי הסבוס הקפוצ'יני שמוצאם מאמריקה הדרומית נוהגים כך: הם נוטלים את האגוזים בידיהם ומכים בהם על הקרקע כדי לנפצם.

הזואולוגית ד"ר אמליה טרקל ורוני רדו, שעבד בספארי ברמת גן כמטפל של פרימטים, מספרים כי בספארי נוהגים לגוון את מזונם של השימפנזים ומחדירים דבש לחורים שנקדחו בגזעי העצים. את הדבש "מזריקים" לגזע בבוקר, לפני שחרור השימפנזים מהכלוב, לאחר שנת הלילה. השימפנזים בספארי מכינים קיסמים ושולפים בעזרתם את הדבש מגזעי העצים.

למידה ותורשה
משך מאות שנים היו פילוסופים רבים סבורים כי התנהגותו של האדם מתפתחת תחילה מ"לוח חלק", ואף שהשקפה זו נדחית היום (עם התפתחות המחקרים הגנטיים), עדיין היא מוסיפה להשפיע על פסיכולוגים העוסקים בלמידה. התפתחות ההתנהגות מושפעת באופן ברור מתהליכי למידה. בתוך בת מערכת החולייתנים, ככל שעולה מידת הארגון החברתי, כך עולה חשיבותה של הלמידה כגורם מפתח המושפע משיעור החברתיות בקבוצה זו או אחרת, מהתנהגות הורית, ממידרג חברתי וכדומה.

במשך השנים נעשו התצפיות על שימוש בכלים שכיחות יותר, בעיקר אצל פרימטים. במהלך תצפיות אלה התברר שיש בעלי חיים שאפילו מעצבים בעצמם את הכלים שהם משתמשים בהם. שאלות שונות נשאלו ביחס לתופעה: האם יש קשר בין מוטיבציה ותגמול ובין עיצוב ושימוש בכלים בקרב קבוצות מסוימות לבין תהליך הלמידה? האם יתכן שהשימפנזים כבר עברו את השלב הראשוני של שימוש בכלים ועיצוב ראשוני של מכשירים? כיצד מתקשרת למידה עם שימוש בכלים? האם אפשר שחלק מן השימוש בכלים הוא פעילות המעידה על "למידה על פי התוצאה", בדרכי ניסוי וטעייה? אין בידינו עדיין תשובות לכל השאלות האלה.

החל ממחקריה החלוציים של ג'יין גודול ועד לאחרונה נראה היה, כי השימפנזים משתמשים באובייקט אחד בלבד לשם פתרון בעיה אחת. זואולוגים שהתבוננו בשימפנזים בשביה הצליחו בשנים האחרונות לצפות בשימוש יעיל שעשו השימפנזים ב"ערכות כלים", לשם ביצוע סידרת פעולות המחייבת תכנון מדוקדק וכישורי אינטליגנציה מפותחים. הם ביצעו סדרת פעולות כדי להשיג את התכלית הסופית – על-פי רוב אוכל.

החוקרים סטלה ברואר וביל מקגרו דיווחו לאחרונה שצפו בגמביה בשימפנזים המשתמשים ב"ערכות כלים" גם בתנאים טבעיים, ללא שום תמריצים מלאכותיים. הם היו עדים לסדרת פעולות שבהן השתמשו השימפנזים בצורה יעילה בארבעה או בחמישה כלים שונים על מנת לאסוף דבש של דבורי בר. תחילה שברה הנקבה, שזכתה לכינוי קתי, זלזל ירוק, ועיצבה את קצהו המחודד כדי לשלות דונג, רימות ודבורים בוגרות. המקלון היה באורך של כ-35 סנטימטרים ובעובי של כ-8 מילימטרים. החדרתו של המקלון לא העלתה דבש כלל, אך השימפנזית השתמשה בו כבאיזמל כדי לסתת את מעטה השעווה הקשיח שעטף את קינן של הדבורים. לאחר מכן הניחה את המקלון וסקרה את הקן במשך שלוש דקות תמימות כדי לשפר את גישתה אליו. היא איתרה פתחים חלופיים שדרכם אפשר להחדיר את הכלי לתוך הקן ולהגיע אל הדבש.

בשלב השני השתמשה קתי בזלזל יבש נוסף שהיה ארוך, דק ועדין יותר, קצהו היה חד יותר, ויתכן שעוצב במיוחד למטרה זו. כלי זה שימש אותה כדי להעמיק את הנקב שקדחה קודם לכן בעזרת הכלי הגס. לאחר כשתי דקות השלימה את עבודתה, והחליפה את כלי העבודה פעם נוספת. עתה השתמשה במקלון מחודד קצר ודק עוד יותר, וטרחה איתו כחמש דקות רצופות. לאחר מכן לקחה ענף שעוביו כסנטימטר והפעילה בעזרתו כוח כדי לשבור את השכבה האטומה שהפרידה בינה לבין הדבש. רק עתה יכלה לפנות אל הדבש עצמו: היא השתמשה במקל-כלי ארוך יותר, שאורכו כ-80 סנטימטרים ועוביו כסנטימטר, ובמשך עשר דקות אספה מלוא חופניים דבש שהועלה מנבכי הקן. החוקרים סיכמו את מאמרם בהדגישם את הייחוד שבשימוש בארבעה או בחמישה כלים שונים. התאמתם של הכלים העידה על מורכבות ברורה של ייצור מכשירים, ועל שימוש בכלים המעיד על חשיבה יוצרת מדהימה ויוצאת דופן.

רופאים ורוקחים
בטיפול רפואי מעורבים בדרך כלל שניים: המטפל או המרפא, שעוסק במחלתו או בפצעיו של החולה או הפצוע. בדרך כלל מעורבים כאן שני היבטים שונים המדגישים את יכולתם של בעלי חיים מסוימים לטפל בחבריהם. במרבית המינים שנחקרו מתבטא הטיפול בדרך כלל בסידור ובניקוי הדדיים של הפרווה, ובליקוק הפצעים שמהם סובל הפרט האחר.

בספרות המדעית מרבים להזכיר פרימטים שונים המשתמשים בחפצים כדי לשפר את הטיפול שהם עושים בגופם, כמו למשל שימוש בעלים או בחומרים אחרים כדי לעצור דימום מפצע, מקלות שמשתמשים בהם כדי לחטט באוזניים מדממות, וסיבים של צמחים המשמשים לניקיון שיניים. תצפית אחת אף מעידה על כך ששימפנזים בשביה סייעו אלה לאלה בעקירת שן רופפת. לאחרונה צפו חוקרים בקופת סבוס קפוצ'יני בשביה, שטיפלה בפצע שנגרם לה על ידי "מקלון-כלי" שהיא עצמה עיצבה קודם לכן. לא רק שהיה מעורב כאן עיצוב של כלים למטרה מוגדרת, אלא שהקופה אף השתמשה בו לטפל בפצעה שלה. המשכו של הסיפור מעניין עוד יותר: כמה שנים לאחר מכן פצעה אותה קופה את בתה, והחלה לטפל בה בדיוק באותה הדרך שבה טיפלה בפצעה שלה.

תצפיות העידו על הכלל שישנם בעלי חיים המכירים את סביבתם היטב, ונוטים להשתמש לעיתים מזומנות או על-פי הנדרש בחומרים מרפאים המוכרים להם. החוקרים נוהגים להדגיש כי הכרת צמחי המרפא בסביבתן הטבעית של החיות מעידה ככל הנראה על התפתחות תרבויות שאולי עוברות כעת את התהליך שעברו בני האדם במהלך האבולוציה.

הבוטנאי אלוי רודריגז מאוניברסיטת אירווין בקליפורניה סבור, שאם נתבונן בהרגלי בעלי החיים בסביבתם הטבעית ונזהה את הפוטנציאל הרפואי הגלום בהם, נוכל לקבל מידע חשוב שיקרב את פתרונן של מחלות חשוכות מרפא. כך סבור גם יקי פרידמן, בוטנאי מאוניברסיטת תל אביב, המלקט מידע על צמחים בעלי תועלת שבהם משתמשות חברות בני אדם, הנחשבות בעינינו פרימיטיביות. פרידמן בוחן בקפדנות את חשיבותם של צמחי מרפא פוטנציאליים עבור האדם באזורים שונים בעולם, ומברר את הפוטנציאל הרפואי הגלום בהם.

משתמשים בצמחי מרפא
שימפנזים שנצפו על ידי חוקרים באזורים שונים הראו באופן ברור שהם אכן מכירים צמחי מרפא ונוהגים להשתמש בהם בשעת הצורך. בני הזוג בוש תיארו שימוש בכלים ועיצוב מכשירים בטבע בקרב שלוש אוכלוסיות נפרדות לחלוטין של שימפנזים בטנזניה. רבים מן השימפנזים, שהפגינו ידע ועשו שימוש בכלים, עסקו ממש ב"רוקחות". הם הכירו צמחי מרפא ונהגו להשתמש בהם.

השימפנזה שכונתה CH נראתה חולה. היא לא גילתה סימני תיאבון, הפרישה שתן כהה, ושכבה על הקרקע או על קינה שעל העץ בעוד חבריה משוטטים בשיחור אחר מזון. בכל אותה עת שהתה בקרבתה שימפנזית אחרת, בתה או שארת בשר, והתבוננה בה. כמה שעות לאחר תחילת הופעת הסימפטומים הראשונים של המחלה החלה CH "לחמוד" שורשים של צמח בעל עלים צורבים, שהשימפנזים אינם מרבים לאוכלו או להתקרב אליו בימים ובתנאים רגילים. כלומר, היא ידעה מה התרופה הדרושה לה, חיפשה אותה והשתמשה בה.

החוקרים מיכאל הופמן ומוחמדי סייפו הדגישו, שגם בני שבטים אפריקאיים משתמשים בדיוק באותם חלקי צמח כתרופות לשיפור התיאבון ונגד דיכאון. נראה אם כן כי השימפנזים מאיזור מהאלה בטנזניה, הם בעלי חיים שמכירים היטב את מקום חיותם הטבעי, ויודעים כיצד לטפל בעצמם ולהעזר בצמחי מרפא במקרי חירום. הם מציינים שחוקרים אחרים דיווחו על כך שגם בעלי חיים אחרים משתמשים בחומרים רפואיים המצויים בסביבתם כצמחי מרפא, לשיפור בריאותם ולשיפור מערכת העיכול שלהם; למשל, כלבים ובעלי חיים אחרים.

חוקרים אחרים מצאו כי השימפנזים בטנזניה משתמשים לעיתים מזומנות בצמחים מהסוג אספיליה, שלדעת רבים שימשו משך מאות שנים כתרופות במסורת העממית של השבטים בטנזניה. הם התבוננו כיצד תולשים שימפנזים עלים בודדים של הצמח, מגלגלים אותם ובולעים עלה אחר עלה מבלי ללעוס אותם כלל. מסתבר שהצמחים הללו הכילו שמן גופריתי אדמדם הקרוי THIARURBRINE-A. זהו חומר המסכל מחלות בקטריאליות ופטריות ומשמש תרופה כנגד טפילים. התברר גם כי לחומר זה חשיבות רבה בזכות היותו חומר אנטי-מסרטן: הוא מכיל ריכוזים גבוהים של וינקריסטין ווינבלסטין, חומרים כימותרפיים מוכרים, המופקים גם מצמחי הווינקה, ומשמשים להורדת לחץ דם גבוה ולטיפול בסרטן הדם.

כל העלים שהשימפנזים קטפו או הזיזו ממקומם הטבעי העידו על כך שהם מכירים את הצמחים המכילים את החומרים הדרושים להם. המחקרים גילו שבעלים שלא נאכלו על-ידי השימפנזים היתה רמה נמוכה של המרכיבים הפרמקולוגיים המבוקשים. למרות שיש עדיין במחקרים חדשניים אלה הרבה ספקולציות, הם מבטיחים רבות לגבי התפתחותו העתידית של תחום זה.

"מתוך 141 מינים שונים של צמחים שנאכלו על ידי מושבת מקוקי רזוס (קופים הנמנים עם משפחת הגינוניים) באיים הקריביים, מוכרים כמחציתם כ'צמחי מרפא, שבני אדם משתמשים בהם זה זמן רב". טענה זו השמיע האקולוג ההתנהגותי ברנדט מאריוט מאוניברסיטת ג'ון הופקינס. מאריוט מוסיף שמקוקי רזוס בנפאל, במושבות שונות ליד פורטו ריקו ובאיי מורגן שבחוף קרולינה הצפונית במזרח ארצות הברית, נצפו כשחפרו בידיהם ובציפורניהם בקרקע עשירה בחומרי מזון שונים המביאים תועלת, ואולי גם חומרים או מינרלים בעלי פונקציות רפואיות שלא היו נהירות לחוקרים.

מחקר נוסף הראה שהקרקע בשטח הכילה ריכוזים גבוהים של קאולין. זהו חומר פעיל בעל חשיבות רבה בריפוי או בטיפול בבעלי חיים, ומשמש כתרופה נגד מיחושי בטן. מאריוט ושותפיו למחקר טענו שבני אדם וקופים נוהגים לנצל חומרים אלה בכל רחבי העולם. במערב בוליביה, למשל, נוהגים, על פי המסורת השבטית, למרוח את הגוף בשכבת הקרקע השמנונית המכסה את תפוחי האדמה בטרם אוכלים אותם. החוקרים סבורים ששימוש ב"מרכיב המשני" הזה נועד לתת הגנה כנגד חומרים רעילים (גליקו-אלקלואידים) המצויים בקליפת תפוחי האדמה, ועלולים להאיץ מחלות שונות. בני שבטים רבים בצפון מכסיקו ובדרום מערב ארצות הברית משתמשים בחומר זה כתחליף לתפוחי אדמה. הם עושים זאת כדי להגן על עורם מפני טוקסינים (רעלנים) טבעיים המצויים בתפוח האדמה.

לזרז את הלידה
גם התנהגותן של פילות מעוברות (שהריונן נמשך בממוצע כעשרים חודש) נחקרה כחלק מן המחקר העוסק בחומרים רפואיים. אקולוג בשם דובלין חקר בשנת 1975 את הרגלי האכילה של פילים בשמורת טסבו (Tsavo) בקניה. הוא מצא שאחת הנקבות המעוברות, שגילה נאמד ב-60 שנה, נהגה לצעוד מדי יום כחמישה קילומטרים ולאכול כמות סטנדרטית של חומר צמחי בסביבתה. יום אחד עקב אחר הפילה עד לגדת נהר, המרוחק 28 קילומטרים ממקום מגוריה. בתום ההליכה הממושכת נעצרה הפילה ליד עץ קטן ממשפחת הזיפניים, שעד אז לא נהגה לאכול ממנו כלל.

ארבעה ימים בלבד לאחר ששבה ממקום זה לאיזור השוטטות הרגיל שלה המליטה את צאצאה. מאוחר יותר, ובלי שום קשר למחקר זה, מצא דובלין שנשים קניאתיות משתמשות בעלים ובקליפות של העץ הזה לתיבול התה שלהן כהשראה לקראת הפלה, או כדי לזרז ולהאיץ חבלי וצירי לידה. האם יתכן שהנשים בקניה למדו את השימוש בחומרים שהעץ מייצר אגב התבוננות בהרגלי הפילים במקום חיותם הטבעי? הרכבו הפרמקולוגי-כימי של העץ הנזכר אינו ידוע עדיין, ותעלומות רבות סובבות גם את הידע שהביא את הפילה למצוא, במרחק כה רב ממקום מגוריה, את העץ החשוב כל כך לשיפור תיפקודה במהלך הלידה.

לומדים מהדובים
בסין, בהודו, במכסיקו ובדרום-מערב ארצות הברית מוכר השימוש בצמח ממשפחת הסוככים כצמח המכיל חומרים אנטיבקטריאליים כלשהם, וכטיפול מונע כנגד כאבי בטן וראומטיזם. חוקרים מצאו שהצמח מכיל חומרים הפועלים נגד קרישת דם ונגד שבץ פתאומי. על מנת להשתלם וללמוד את הנושא התגורר חוקר מאוניברסיטת הארווארד בשם סיגסטאדט במשך שבע שנים אצל משפחה אינדיאנית משבט הנבאחו. במהרה התברר לו שהאינדיאנים למדו על סגולותיו של הצמח אגב התבוננות במנהגיהם של הדובים. מאז הם אף מכנים את הצמח "צמח המרפא הדובי" ("BEAR MEDICINE").

גם שבטי אינדיאנים אחרים בקנדה ובארצות הברית השתמשו בצמח זה לצורכי עישון והכנת תה רפואי. הם ראו בו צמח המרפא כאבי גרון, בעיות לב ועוצר זרימת דם. שמות עממיים של הצמח הזה בקנדה הם: "מריחואנה אינדיאנית" ו"גינסנג בר".

בעקבות ממצאים אלה החל מחקר מתמשך על דובים בשביה. סיגסטאדט החל להתמקד בצמח, הגדל באיזור הרי הרוקי. הוא פיזר את שורשי הצמח לדובי הגריזלי ולדובי הקוטב החיים בשביה בקולורדו. אף שהדובים היו רעבים, הם השתמשו בצמח כדי למשוח ולנגב באמצעותו את גופם, את פרוותם הסמיכה ואת רגליהם (ככל הנראה כחומר הדוחה פרזיטים או כקוטל חרקים) – ולא אכלו ממנו.
גם ציפורים, למשל עורבנים, נוהגים לבצע "התנמלות": הם מורחים נמלים על נוצותיהם – כדי לנצל את החומצה שמתפזרת על-ידי עקיצת הנמלים או שיפשופן בגוף, וכדי לנטרל או להרחיק באמצעותה טפילים חיצוניים או פנימיים המוצאים להם משכן בנוצות. ראוי לציין כי הצמח שבו נוהגים הדובים להשתמש הוא היום צמח נדיר, אולי עקב השימוש הנרחב שעושים בו אינדיאנים ודובים במקום חיותם הטבעי.

להבין את שפת החיות
ההנחה המקובלת היא שגם אם חולייתנים אחרים יודעים לעצב ולייצר כלים, ולהשתמש בהם, הרי רק האדם מכתיב לסביבה את התנאים ומסוגל לנסות לעצבם כמכשירים בהתאם להשקפותיו. יחד עם זאת, העדויות על בעלי חיים המשתמשים בצמחים בעלי תכונות רפואיות נחשבות עדיין תמוהות וספקולטיביות, ונתפסות יותר כקוריוז מאשר כחומר מדעי. רובם הגדול של המימצאים המפליאים שנזכרו במאמר זה טרם נבדק כראוי, וכל החוקרים מסכימים שדרושים מידע נוסף ועדויות חזקות יותר.

החוקרים מתמקדים עתה בעיקר בלקיחת בדגימות מהטבע ובחינתן בתנאים מבוקרים יותר בשבייה. לדוגמה, החוקרת רנגהאם מתכננת להתבונן בשימפנזים המשתמשים בטנזניה בצמח המכונה אספיליה, אלא שהיא תעשה זאת בגן החיות של דטרויט. קשה לברר נושאים אלה בתנאי בתי הגידול הטבעיים של החולייתנים, וזהו היום אחד מתפקידיהם המרכזיים של גני החיות. חשיבותם אינה דווקא כהצגה לקהל, אלא כעתודה למינים שהכחדתם בטרם עת עלולה למנוע מאיתנו להבין טוב יותר את סביבתנו.

המחקרים הללו צועדים הרחק קדימה, ומעבר לסקרנותו הפולקלוריסטית של דוקטור דוליטל הזכור לטוב. נעשה כאן מאמץ להבין את "שפתן" של החיות באמצעות התבוננות מרתקת בהרגלי תזונתן, ובאופן התנהגותן.

____

תודה לחיים שגב, לצביקה סבר, לאייבי ארז ולד"ר אברהם ארבל על עזרתם הרבה בהכנתו של מאמר זה.