אדריכלות שנות החמישים והשישים שהתגבשה בארץ בכלל ובירושלים בפרט היתה מונוטונית ואפרורית; בתי דירות קופסתיים, שיכוני רכבת ובנייני ציבור משמימים. חוג האדריכלים עצמו וגם הציבור הרחב ביקרו קשות את האופי האורבני הדל של ערי ישראל, המורכב רובו ככולו מריבועי בטון סינתטיים, סטריליים וזהים, הניצבים על כרעי תרנגולת של עמודים דקים. מושא הביקורת העיקרית היה משרד הבינוי והשיכון, הבונה הגדול ביותר בארץ, שקבע סטנדרטים של תכנון, עיצוב ואיכות בנייה.
הביקורת המצטברת וההחלטה הפוליטית שהתקבלה על ידי ממשלת ישראל אחרי 1967, להקיף את גבעות הטרשים של ירושלים בשכונות, הביאו את מקבלי ההחלטות לנסות ליצור בירושלים סגנון בנייה אחר של שכונות מגורים ומבני ציבור. הנכונות הפוליטית־אדמיניסטרטיבית להחיל החלטה זו על השכונות חדשות נעשתה על רקע הרגשות הגועשים בנוגע לאיחוד העיר. האדריכלים קיבלו בברכה את הנכונות לשינוי, ונקטו גישה רומנטית־מזרחית, שאיפשרה להם לחרוג מהמרובעוּת הסינתטית של שנים עברו ולהיות יצירתיים ומקוריים יותר.דימוי אוריינטלי רומנטי
הדימוי הצורני של ירושלים בעיני האדריכלים של אותה תקופה לא היה שונה בהרבה מהדימוי שצמח לעיר בקרב האזרחים המקומיים או המאמינים – היהודים, הנוצרים והמוסלמים – שהתגוררו בחוץ לארץ, ואשר כף רגלם מעולם לא דרכה בירושלים. כולם "ראו" אותה דרך עיני אמנים וסופרים, אשר במשך דורות ציירו ותיארו את העיר בצורה רומנטית־אוריינטלית: חומות, קמרונות, כיפות וצריחי מגדלים.
האדריכל התל־אביבי סלו הרשמן סיפר, כי לאחר שהתבקש להכין תוכנית למבנה מגורים גדול בשיכון ציבורי בשכונת גילה, יצא לסיור בסמטאות ירושלים. הוא התעכב במיוחד בעיר העתיקה, שם רשם ולמד את מגוון המרכיבים והפרטים הארכיטקטוניים. הוא ביקש להבטיח שתרגומם הצורני והטכנולוגי של אלמנטים אלה לשפת הארכיטקטורה העכשווית ייעשה בצורה אותנטית ככל האפשר. היו מי שניסו להסביר את גודש הצורות ההיסטוריות, הרומנטיות והארכיטקטוניות בבנייה של סוף שנות השישים והשבעים בכך שרוב המתכננים היו תל־אביבים, שניסו להיות יותר ירושלמים מהאדריכלים הירושלמים עצמם.
הדחף לשנות את פני האדריכלות המקומית, שצמח בעיקר בקרב מתכנני השיכונים הציבוריים בשכונות ההיקפיות החדשות, השפיע בהדרגה על הבנייה המסחרית ועל הבנייה הפרטית בירושלים. הראשונים שקלטו את הפופולריות של המרכיבים המזרחיים, ובעיקר של פתחים קמורים ובנייה "שבורה" ומדורגת, היו הקבלנים המסחריים. נפשו של צרכן הדירות הירושלמי נקעה מקופסאות האבן הניצבות על שורת עמודים, עם חזיתות האבן השטוחות עטורות המרפסות הבולטות, שחזרו על עצמן ברחבי העיר.
האדריכלים, שייחלו בעצמם לשינוי, התאימו את תוכניותיהם לדרישות הקבלנים וצרכני הדירות. כך צמחה במשך השנים אדריכלות של בתי דירות מדורגים מסוגים שונים, הממוקמים על מדרונות תלולים (למשל, המדרון המזרחי של רחוב עוזיאל בשכונת בית וגן), ואדריכלות של צורות בינוי שבורות ומדורגות עם גגות רעפים ופתחים קמורים (כמו ברחוב לייב יפה בארנונה).
שפת הצורות האוריינטלית נקלטה היטב גם בבנייה הפרטית של "בנה ביתך". כאן, יותר מאשר בכל סוג בנייה אחר, הודרכו האדריכלים על ידי הלקוחות עצמם: "תַּכְננוּ בתים עם עושר של פתחים קמורים, ועיבודי אבן יקרים ומסובכים". קשר עין
חומות המצודה של העיר העתיקה, אחד מסמליה הפיזיים הבולטים של ירושלים, השפיעו על עיצובם של כמה פרויקטים חשובים וגדולים בה. דוד רזניק, אחד האדריכלים המובילים בתכנון הר הצופים, הסביר כי האופי החזותי של המצודה של קמפוס האוניברסיטה מצד מערב, על שפע שיפועיו ובליטותיו, אמור להדהד את חומות העיר העתיקה שמולו. כך, טען רזניק, נוצרת המחשה אדריכלית אסוציאטיבית־צורנית לקשר בין עבר להווה.
האדריכל יעקב רכטר, שתכנן בשיפוע את המגדל של מלון המלך שלמה בצומת הרחובות דוד המלך וקרן היסוד, לא הרחק מחומת העיר העתיקה, מסביר במאמרו "שלושה בתי מלון בירושלים": "שבירת המסה הבנויה, הזוויות הרבות, החרכים האנכיים, שפע האורות והצללים, מעצבים נוף המתקשר באופן אסוציאטיבי עם החומה… התדמית של המבנה היא זו של מצודה המצויה בדו־שיח וקשר עין עם חומת העיר העתיקה".
אדריכלים מחוץ לארץ ראו את האדריכלות של האוניברסיטה בהר הצופים ושל השכונות החדשות בהקשר הפוליטי של ההתפשטות הישראלית בירושלים ויצירת קו אדריכלי שנועד להגן על האוכלוסיה היהודית מפני הערבים שמסביב. גישה זו אינה מביאה בחשבון ואינה מנסה להבין כי בעידן הטילים ארוכי הטווח אין למצודות האבן חשיבות מלחמתית, משום שקרבות החיצים, הרמחים והשמן הרותח עברו מן העולם.
כמו בפרויקטים רבים אחרים, בעיקר מאז 1967, משקף השימוש המודרני בעולם הצורות המסורתי את העובדה, שמרבית הצורות ה"ירושלמיות־אותנטיות־מזרחיות" לקוחות ממסורת הבנייה המוסלמית על גוניה השונים. עולם הצורות הבסיסי של חצר פנימית, קשת, כיפה ושער חוזר תמיד, כמו שימוש באלמנטים קטנים ושבורים ועיבודים שונים של אבן.
במהלך השנים חזר והתעורר החשש מפני הפיכתה של ירושלים לדיסנילנד ארכיטקטוני, שבו שולט קיטש מזרחי־אוריינטלי בגרסאות פשטניות והמוניות. אך התברר, שעם השנים פחתו הביטויים המזרחיים ריאליסטיים, וגדל מספר העיבודים המתוחכמים, המופשטים והמעודנים של ביטויים אלה. לצד העתקים מדויקים מעולם הצורות המסורתי, נבנו מבנים שבהם תורגם עולם הצורות ה"מזרחי" – באמצעות טכנולוגיה חדישה וחומרים עכשוויים – לשפת האדריכלות המודרנית. בינתיים, למרות שנדמה לפעמים כי שפת הצורות האוריינטלית מיצתה את עצמה, מצליח כל דור לממש בתורו את שאיפתו להמשכיות ארכיטקטונית־היסטורית בירושלים בדרך מקורית משלו. |
