בלגיה – לאובן החדשה

בנייני אוניברסיטה עתיקים וכיכרות גותיות מצועצעות, ממאפייני העיר הפלמית העתיקה לאובן. מכאן יצא הגירוש | צילום : דורעם גונט מפות ומדריכים מודפסים ליעד בלגיה, בהנחה לגולשי מסע אחר!

האירופי המאופק לא נראה במסדרונות של בנייני האוניברסיטה העתיקים ובכיכרות הגותיות המצועצעות של לאובן. תיאוריית המפץ הגדול, שיצאה לראשונה מכאן (מתחת ידיו של החוקר הבלגי ז'ורז' לֵמֵטְר), עמדה לשוב ולהתגלם, הפעם בפיצוץ שיזעזע את האוניברסיטה הוותיקה. בינתיים למדו (ולימדו) בלאובן, זה בצד זה, פלמים (דוברי פלמית, שפה הקרובה להולנדית) וואלונים (דוברי צרפתית), אך השנאה ביניהם עלתה וגאתה סביב מלחמת התרבות והשפה.
"לאובן העתיקה היא עיר פלמית, אבל עד לשנות השישים התנהלו הלימודים באוניברסיטה בצרפתית בלבד", מסביר פרופ' ז'אק־פיליפ לֵיינז, מרצה לפסיכולוגיה באוניברסיטה של לובן־לה־נב, שהיה בין הוואלונים שגורשו מלאובן. "צרפתית נחשבה לשפת המדעים. המשכילים, אפילו הפלמים, דיברו צרפתית". האוניברסיטה אמנם פעלה בתוך עיר פלמית, אך כמחצית מהמרצים ומהסטודנטים בה היו ואלונים. הפלמים המקומיים נחשבו לבני מעמד נחות. "הם היו איכרים, ולא היתה שום בעיה לזהות אותם לפי המראה הכפרי והלבוש המגונדר מדי", אומר ליינז. "היינו מסתכלים עליהם בזלזול: הנה עוד פלמי טיפש".
מתחילת שנות השישים סירבו הפלמים שיסתכלו עליהם מלמעלה. יחסי הכוחות במדינה החלו להתהפך אחרי מלחמות העולם. הדרום הוואלוני העשיר, שהתבסס על תעשיות הפלדה והפחם, החל לרדת מגדולתו, ובד בבד השתפר מצבו הכלכלי והפוליטי של הצפון הפלמי. גבול שפה רשמי שורטט לרוחבה של בלגיה וחצה אותה: פלנדריה (Flandres) בצפון, ואלוניה (Wallonia) בדרום (ראו "מסע אחר" 103). הלאומנים

הפלמים המתחזקים רצו להיפטר מהצרפתית כשפת ההשכלה והאליטות, והצליחו להעביר בפרלמנט חוק שאסר על מוסדות לימוד להורות בשפה שאינה שפת הטריטוריה. החוק חל על כל מוסדות הלימוד, מלבד יוצא דופן אחד: האוניברסיטה של לאובן, שבה היו דוברי הצרפתית חזקים ביותר.
עם הזמן החלה האוניברסיטה בלאובן להתפצל לשני מוסדות נפרדים, שפעלו במקביל באותם בניינים וחלקו באולמות ההרצאות. הקורסים התנהלו במסלולים שונים, בפלמית ובצרפתית, וב־1965 כבר היו לאוניברסיטה שני רקטורים, אחד לכל שפה. אולם הפלמים עדיין חשו עצמם מושפלים בעירם. חלק מהקורסים התנהלו רק בצרפתית (הפלמים ידעו צרפתית, אך הוואלונים לא טרחו ללמוד פלמית), והאווירה בין הצדדים היתה מתוחה.
פרופ' ברנר רימה, כיום מרצה באוניברסיטה של העיר החדשה, לובן־לה־נב, הוא ואלוני. הוא החל את לימודיו באוניברסיטה של לאובן ב־1962, ערב פרוץ הסכסוך. "יריית הפתיחה נורתה בשנה השנייה שלי בלאובן", הוא מספר. "קומץ קטן של פלמים ערך הפגנה בעיר תחת הססמה 'ואלונים החוצה!'. באותם ימים זה היה מדהים ולא ייאמן שהפגנה כזו יכולה בכלל להתקיים. בחלומות השחורים ביותר לא יכולנו לראות את הרעיון הזה יוצא אל הפועל".
מזועזעים עד עמקי נשמתם מיהרו הוואלונים לארגן הפגנת נגד, שבה מחו על הקריאה הפלמית, אבל הפלמים לא נתנו לוואלונים שהות להתעשת. בתוך כמה חודשים כבר התנוססה ססמת המאבק "ואלונים החוצה!" על כל קיר ועל כל אבן בעיר ובוטאה בגלוי באסיפות, בוויכוחים קולניים במסדרונות ובהפגנות סוערות, שכללו יידוי אבנים והשלכת ביצים סרוחות ועגבניות רקובות. פרופ' ליינז זוכר מרצה, לא חשוב מאיזו עדה, שאיים על עמיתו בצינור כיבוי.
ירוּן ואס, היום סטודנט פלמי יוצא דופן באוניברסיטה של לובן־לה־נב, נולד בלאובן מעט אחרי הגירוש. אביו היה בין הסטודנטים הפלמים שהפגינו בעד גירוש הוואלונים בסוף שנות השישים. במהלך אחת ההפגנות אף נעצר האב ובילה את הלילה במחבוש. "עניין השפה היה אז מאוד חשוב", אומר ואס. "אבי וחבריו ידעו צרפתית, אבל נאבקו על זכותם לקבל בעירם השכלה בפלמית. לאחר שאבי שוחרר מהמעצר, הוא וחבריו התקבלו כגיבורי המאבק. הסטודנטיות הפלמיות אפילו ערכו עבור המשוחררים מסיבת ספגטי", הוא מספר בחיוך.

סגנון הבניי הטיפוסי של לובן-לה-נב, לבנים אדומות וגגות רעפים שחורים, בשכונת המגורים אוקאיי | צילום : דורעם גונט

הזעם הפלמי נגד הוואלונים צבר תאוצה במהירות. הסטודנטים הפלמים לא היו כוח גדול וחזק מספיק כדי לבסס עליו את המערכה. מארגני המהומות גייסו למאבק לאומנים פלמים מכל רחבי צפון בלגיה, בטענה שגירוש הוואלונים הוא אינטרס פלמי לאומי וכלכלי. בשיא הסכסוך נערכו מדי שבוע הפגנות נגד דוברי הצרפתית, והשתתפו בהן אלפי כורי פחם מלימבורג, עובדי נמל מאנטוורפן ולאומנים מכל רחבי פלנדריה, שבאו לעיר במיוחד כדי להשתתף במאבק על "הכבוד הלאומי" הפלמי. האווירה התחממה עד כדי כך, שכוחות של הצבא הבלגי נאלצו להיערך בעיר כדי לשמור על הסדר. בהיותה מובלעת בתוך השטח הפלמי, הפכה האוניברסיטה של לאובן לסמל המאבק במה שנתפש אז כדיכוי מצד "האצולה" דוברת הצרפתית.
הלחץ הפוליטי הכבד נשא פרי במהירות שהממה את הוואלונים. מה שנראה ב־1962 כלא ייאמן הפך למציאות, וביוני 1968 קיבלה ממשלת בלגיה את ההחלטה הסופית על חלוקת האוניברסיטה, שהובילה להקמת אוניברסיטה חדשה עבור דוברי הצרפתית. הטרנספר מלאובן יצא לדרך.

תשעת הדיברות של העיר החדשה
לאחר חיפושים אינטנסיביים נמצא עבור האוניברסיטה החדשה שטח כפרי ירוק ופתוח, לא הרחק מהעיר וַבְרֶה (Wavre) – כשלושים קילומטרים דרומית־מזרחית לבריסל, כלומר בוואלוניה, ובאותו מרחק מלאובן העתיקה. מלבד כמה חוות חקלאיות מבודדות, האיזור כולו היה ריק מאדם. צריך היה דמיון מפותח כדי להאמין שבמקום תצמח במהירות עיר אוניברסיטאית; צריך היה להיות עיוור כדי לא לראות את הפוטנציאל הגלום בהזדמנות לתכנן ולבנות מן היסוד עיר חדשה במערב אירופה במאה העשרים.
לאחר שהתקבלה ההחלטה על ייסוד העיר, הוקם במהירות צוות של מתכנני ערים צעירים. בתוך זמן קצר יחסית הכין הצוות תוכנית אב, שנסמכה בין השאר על רעיונות שעלו מרשמי סיור בקמפוסים ובערים חדשות בארצות הברית, בהודו, בבריטניה, במדינות סקנדינביה וביפן. התוכנית הוצגה בפני ראשי האוניברסיטה ואושרה ב־1970, ומאז ועד היום לא חל בה שום שינוי. גם פעילות הבנייה האינטנסיבית שנמשכת בעיר כיום מבוססת על תוכנית זו.
לעיר המתוכננת מראש כהלכה יכולים להיות יתרונות עצומים על פני ערים שהתפתחו באופן אבולוציוני, ואת ההזדמנות הזו לא רצו מתכנני לובן־לה־נב להחמיץ. לפיכך הם כללו בתוכנית האב תשעה דיברות – עקרונות יסוד לבניית העיר החדשה:
1. העיר תיבנה בקנה מידה אנושי.
2. אופיו של השטח יקבע את מבנה העיר.
3. האוניברסיטה תשתלב היטב בעיר.
4. האוניברסיטה תהיה הכוח המניע את העיר.
5. העיר תותאם בראש ובראשונה להולכי רגל.
6. העיר תיצור "תחושה אורבנית" כבר מראשיתה.
7. המבנה התכנוני והעיצובי של העיר יהיה גמיש.
8. מרכז העיר יהיה מקום ידידותי.
9. העיר תשתלב היטב בסביבתה.
מהכללים הללו נבעו בתחילה הדברים שצריך להימנע מהם, המאפיינים ערים שלא תוכננו מראש: זיהום אוויר, הפרדה מלאכותית בין משרדים לחנויות, נוכחות מטרידה של מכוניות ופקקי תנועה. עם זאת הבינו המתכננים שאסור להתעלם מהניסיון האנושי הארוך שנצבר בתחום בניין הערים. השילוב הזה הוליד כמה החלטות נועזות.
אחת החשובות שבהן היתה לבנות את מרכז העיר כולו עם כבישים תת־קרקעיים בלבד. חזון מרכז־העיר־ללא־מכוניות, שבו האנשים למעלה והמכוניות למטה, עולה בקנה אחד עם תוכניות שהכין ליאונרדו דה וינצ'י לערים אידיאליות: התחבורה ושינוע הסחורות מתקיימים מתחת לאדמה, בעוד שהמערך האנושי נמצא מעל לפני השטח.
האיזור המסחרי של לובן־לה־נב נבנה כמדרחוב, על משטח בטון מוגבה הנתמך בחלקו בעמודים, ומתחתיו מגרשי חניה בני שלוש קומות (הקומות העליונות של החניה נמצאות מעל לפני הקרקע, והן גלויות לפעמים לעין. המראה לא ממש משובב את הנפש. יום אחד, כאשר תושלם בניית העיר, אמורה החניה להיות מכוסה ולא לחשוף את קרבי הבטון המכוערים שלה). כתוצאה מכך הולך רגל לא נתקל במכוניות במרכז לובן־לה־נב. למרות זאת אפשר להגיע עם המכונית בקלות לכל מקום במרכז העיר ולחנות בו – מתחת לקרקע.
למבנה כזה של מרכז עיר יש יתרונות כלכליים, חברתיים ואקולוגיים רבים. כך, למשל, בזכות העובדה שהמכוניות חונות מתחת למרכז המסחרי, אין צורך להקדיש שטחים פתוחים גדולים לכבישים ולמגרשי חניה, והמרכז כולו יכול להיות קומפקטי מאוד ומתאים להולכי רגל. המחשבה על הולכי הרגל עמדה גם ביסוד ההחלטה לבנות בצדי הרחובות מעברים מקורים, שמאפשרים לחצות את מרכז העיר מקצה לקצה בגשם, כמעט בלי להירטב.
ועוד משהו: במהומות הסטודנטים בפריז ובלאובן בסוף שנות השישים נהגו המפגינים לפרק את אבני המדרכה וליידות אותן על כל מה שזז. כלקח מהמהומות הוחלפו רבים מהכבישים ומהמדרכות באזורי המחיה של הסטודנטים באירופה בכבישי אספלט. לא בלובן־לה־נב. המייסדים התעקשו על ריצוף בבְּלאן דה בְּיֶירְז' – אבני ריצוף מקומיות. ההחלטה הוכיחה את עצמה, לפחות עד היום. הסטודנטים מעולם לא פירקו את הכבישים ואת המדרכות.
והיו רעיונות נוספים, משונים לא פחות: מקימי העיר רצו אגם, אבל לא מצאו כזה בסביבה. הם לא נתנו למציאות הטבעית להפריע להם ודאגו לחפירת אגם מלאכותי, חצי קילומטר אורכו, כשהם מתעלמים מלעג המקטרגים. המתנגדים לחפירת האגם טענו שלעולם לא יהיו בו דגים. הם טעו: לא רק שחובבי הדיג המקומיים מתפארים בשליית קרפיונים במשקל 15 קילוגרם, יש באגם אפילו ברווזים.

מעבדה לניסויים בארכיטקטורה
בפתיחת שנת הלימודים האקדמית הראשונה במקום, ב־1972, היתה עדיין לובן־לה־נב אתר בנייה אחד ענקי. ל־800 הסטודנטים, ש־450 מהם גרו במעונות בקמפוס, זו היתה החוויה האירופית הקרובה ביותר לחלוציות – מגורים במקום שבנייתו רק החלה. "היה מדכא לעבור מלאובן היפהפייה

התחושה במרכז העיר היא של מקום קטן ואינטימי, רחובות קטנים נפתחים לכיכר חבויה, בתי קפה עמוסי צעירים בשעות הצהריים של יום שמש חמים, והאווירה היא, איך לא, סטודנטיאלית צילום : דורעם גונט

ללובן־לה־נב", נזכר פרופ' ליינז. "למרות יתרונות המקום, העיר החדשה נראתה כמו מדבר בוצי, ריק ומכוער. אי אפשר היה לזוז בלי מגפי גומי גבוהים, תוך כדי דילוג מעל לקרשים, למוטות פלדה ולשקי בטון ומעֲבר מתחת לעגורנים אינספור".
הבנייה נעשתה בחיפזון. לוח הזמנים דחק וכך גם התקציב. הימים היו תחילת שנות השבעים ובהתאם לכך היה גם הסגנון. התוצאה – עיר מהירה, כמעט אינסטנט, חדישה וקרה, עם בנייה זולה, הרבה בטון ומעט צמחייה. ובמלים אחרות: לא העיר היפה ביותר בעולם.
הפקולטות עברו מלאובן אל לובן־לה־נב בהדרגה, שנה אחר שנה. אלפי טונות של ריהוט, ציוד מעבדה וספרים נפרקו בעיר. עם השלמת ההעברה, ב־1979, פעלו בלובן־לה־נב כל תשע הפקולטות המיועדות ולמדו בה כבר 12 אלף סטודנטים. גם היום, יותר מעשרים שנה אחר כך, כשמספר הסטודנטים עולה על עשרים אלף ובעיר חיים כשלושים אלף תושבים, הבנייה לא הסתיימה. כבר אפשר להסתדר בלי מגפיים, אבל לא קשה למצוא אתרי בנייה ועגורנים.
העיר מצליחה לשמור בצורה מרשימה על תשעת הדיברות שקבעו המתכננים. קנה המידה הוא אנושי ומזמין שיטוט ברגל (בעצם, אין אפשרות אחרת במרכז העיר). בניינים בני יותר מארבע קומות הם נדירים, והתחושה היא של מקום קטן ואינטימי. האוניברסיטה משולבת בעיר (או העיר באוניברסיטה, תלוי בעיני המתבונן) באופן מושלם. בנייני האוניברסיטה והמעונות פזורים במרכז העיר יחד עם בתי העסק למיניהם. למעשה, מרכז העיר כולו הוא קמפוס האוניברסיטה.
לובן־לה־נב היא עיר מיוחדת מבחינה מבנית ואדריכלית, אף שקל לא להבחין

בכך במבט ראשון, בעיקר במרכז העיר, שבו הררי הבטון והאבן מושכים את מירב תשומת הלב. המראה הכללי רחוק מהטיפוח המוכר בערים אירופיות עתיקות ומפוארות. עקבות הבנייה הזולה ניכרים בכל. באזורי המגורים שבמרכז העיר יש בתי דירות, שיכונים המיועדים לסטודנטים. חדרי המדרגות פשוטים, פעמים רבות גם מוזנחים, בנויים מבטון חשוף, שלעתים קרובות מוסווה בציפוי של לבנים אדומות. גם בדירות עצמן ניכרת הבנייה המהירה והזולה: התקרות נמוכות, החומרים פשוטים, ובולט לעין העדר טיח על קירות העשויים מבלוקים פשוטים וצבועים בלבן. החלק החיצוני של הבניינים מתאפיין בלבנים אדומות ובגגות משופעים בעלי רעפים שחורים – מכנה משותף לכל העיר, המקנה לבנייה את הסגנון הלובן־לה־נבי הטיפוסי.
לצד אלה יש נסיונות מוצלחים רבים לשבור את האופי האחיד במשחקי ארכיטקטורה מעניינים. למעשה, העיר כולה נראית כמו מעבדה לניסויים בארכיטקטורה, שכדי לחזות בה במיטבה כדאי לשוטט ברובעי המגורים לה בָּראק (La Baraque) ואוֹקַאיי
(Hocaille). רבים מבתי המגורים כאן נמוכים במיוחד, בני קומה אחת או שתיים. הקו הסגנוני (לבנים אדומות וגגות רעפים שחורים) נשמר, אך כמעט בכל בית ניכרת יצירתיות אדריכלית: כניסה מקושתת, חלון מעוין או עגול, מרפסת מעוקלת, גג שבור בכמה זוויות, גרם מדרגות מפותל בקצה סמטה צרה ועוד ועוד.
העיר טומנת למבקר הפתעות קטנות ונעימות, אם כי לא גרנדיוזיות או עוצרות נשימה במובן התיירותי המקובל: רחובות קטנים ופתלתולים שנפתחים לכיכר חבויה; בתי קפה עמוסי צעירים בשעות הצהריים של יום שמש חמים, שבהם לוגמים בירה בלגית משובחת מכוסות בעלות רגל עבה; שוק המתפרש מכיכר האוניברסיטה אל שאר רחובות העיר בכל יום שלישי, ובנייני אוניברסיטה מודרניים שמפוזרים ברחבי העיר.
האווירה בעיר היא, איך לא, סטודנטיאלית. רוב התושבים צעירים מאוד. המגורים בלובן־לה־נב הם תחנתם הראשונה של אותם צעירים מחוץ לבית ההורים. רבים מהם גרים במעונות או בדירות שכורות עם שותפים. בסופי השבוע ובחופשות הם נוסעים בהמוניהם "הביתה", להורים, ומשאירים את העיר שקטה וריקה יחסית. במהלך השבוע, כשהיא מלאה ותוססת, אפשר לשמוע ברחובות בליל של שפות: כמעט עשרים אחוז מהסטודנטים הם זרים, בעיקר מאירופה, מאפריקה ומאמריקה הדרומית. רק כחמישה אחוזים מהם פלמים, השאר ואלונים.
במרכז העיר אין הרבה ירוק, אך במרחק כמה דקות הליכה ממנו קל מאוד למצוא טבע נהדר, כמעט פראי. בשכונות המגורים, באזורים שמרוחקים מעט מהמרכז (אך עדיין, תמיד, במרחק הליכה ממנו), יש בתים קטנים ומטופחים בינות שבילים עמוסי עצים ושופעי בעלי חיים, וגם חוות חקלאיות עתיקות, חלקן פעילות. ביער לוֹזֶל (Bois de Lauzelle), הנושק לעיר ומשתרע על כאלפיים דונם, חיים בשמחה צבאים, סנאים, שועלים, חזירי בר, דגה עשירה ומינים רבים של בעלי כנף.

פצע הגירוש מגליד
וכיצד נראה הסכסוך בלאובן מפרספקטיבה של שלושים שנה? מנקודת מבטו של ירוּן ואס, אותו סטודנט פלמי הלומד כיום באוניברסיטה הוואלונית בלובן־לה־נב, מלחמת התרבות כבר פחות רלבנטית: "האווירה היום שונה לחלוטין. לי אין שום בעיה רגשית להיות פלמי בלובן־לה־נב, אף על פי שאנחנו מיעוט מבוטל באוניברסיטה". פרופ' ליינז ופרופ' רימה, שסולקו מלאובן כמרצים ואלונים צעירים, עדיין נושאים עימם את פצעי הגירוש, אבל גם הם מסכימים שרוח חדשה נושבת כיום בין הפלמים לוואלונים. "ההפרדה בין הצדדים שרירה וקיימת, אבל עכשיו סוף סוף אנחנו יכולים לקיים דיאלוג ושיתוף פעולה מתוך עמדות של שוויון, עצמאות והכרה הדדית ובלי רגשי נחיתות של אף אחד מהצדדים", אומר פרופ' רימה.
ומה באשר לשפה? בכנס השנתי של הפסיכולוגים הבלגים מצאו פתרון יצירתי: מ־1992 נערכים כל המפגשים המדעיים בכנס בשפת המחקר הראשית, אנגלית. "היו רעיונות לאמץ את הפתרון הזה לבלגיה כולה", מספר רימה, "אבל הם נדחו על הסף, משום שלשני הצדדים חשוב לשמור על שפתם ועל תרבותם. בלגיה כמדינה תישאר דו־לשונית".
האם אפשר ללמוד ממה שקרה בלאובן על עתידה של בלגיה כולה? האם נשקפת סכנה לפיצולה לשתי מדינות? "לפני כמה שנים הייתי אומר שכמעט בטוח שזה מה שיקרה", אומר פרופ' ליינז, "היום אני הרבה יותר ספקן לגבי סיכויי ההפרדה". פרופ' רימה נחרץ יותר: "לדעתי, אין שום סיכוי להפרדה. אם בלגיה לא התפרקה בשיאו של הסכסוך, זה כבר לא יכול לקרות". נחרץ מכולם נשמע ואס: "חד משמעית, לא תהיה הפרדה. אני מכיר את שני החלקים ואני רואה עם אחד, מדינה אחת, סמלים משותפים".
אילו סמלים משותפים?
"בית המלוכה וכדורגל", הוא אומר ומחייך.