בירוביג'אן: בית ליהודים בערבות רוסיה

אחד הנסיונות לפתרון מצוקת היהודים צץ ב־1928, כאשר השלטון הסובייטי החליט על הקמת נפה יהודית אוטונומית בבירוביג'אן. 36 אלף קילומטרים רבועים הוקצו לביצוע הפרויקט במזרח הרחוק של רוסיה, ליד הגבול עם סין, סמוך לקו הרכבת הטרנס סיבירי, בין הנהרות בירה וביג'אן. שם אמורה היתה לקום רפובליקה יהודית במסגרת ברית המועצות הסוציאליסטית, שתהא מרכז לתרבות יידיש חילונית, יהודית ופרולטרית ותתבסס על התיישבות חקלאית.

תחנת הרכבת של בירוביג'אן, 8,360 קילומטר ממוסקבה

האיזור, בערך בגודלה של בלגיה, חם וגשום בקיץ, קר ויבש בחורף. הוא עשיר במשאבים טבעיים, בייחוד בצפונו ההררי והמיוער, אך בה בעת מרובה ביצות טובעניות. תושביו המקוריים היו כמה מאות טוּנְגוּסים (בני שבטים סיבירים שהתקיימו על ציד) ו־27 אלף מתיישבים: קוזאקים, שנשלחו לאיזור לאחר סיפוחו לרוסיה בשנת 1858 כדי לחזק את דרום־מזרח האימפריה לנוכח היחסים המתוחים עם מנצ'וריה הסמוכה, רוסים, קוריאנים ואוקראינים.

כיום בירוביג'אן היא עדיין מחוז אוטונומי יהודי, אם כי נותרו בה רק יהודים מעטים. שלוש שעות נסיעה וחצי מנמל התעופה בחָבָּרובסק (Khabarovsk) מובילות אל בירת המחוז, ששמה כשמו. הדרך עוברת בין מרחבים ירוקים בלתי נלאים, ולאורכה כפרים דלים, שילדים אוקראינים ניצבים בהם ומוכרים פירוּשְקי מאפה בית וחלב שזה עתה נחלב מעטיני פרה. שיטת הנהיגה במחוז היא כנהוג במרבית מדינות המערב, בנתיב הימני, אך על הכביש נראים כלי רכב שנועדו לשיטה הבריטית, ובמהלך הנסיעה יש הנוסעים מימין ויש משמאל, לפי נטיית לבם. בכניסה לעיר שלט אבן ענקי ביידיש: "ביראבידזשאן", ולאורך השדרות שיכונים סובייטיים מוזנחים, שמדי פעם ניבט ביניהם קזינו, הפתוח 24 שעות ביממה.

תרומות לבית הכנסת
צוות המלון נוהג בחשדנות. עליו למלא טפסים רבים עבור האורחים. גם עייפות ניכרת בפקידת הקבלה: היא עובדת משמרת רצופה של 24 שעות, לאחריה היא נחה למשך 48 שעות וחוזר חלילה. בכל קומה במלון שומרת, מעין אם קומה, שמראה את הדרך לחדרים המעוצבים במתקתקות – כיסוי מיטה עשוי סאטן ורוד ורקום עיטורי לב מחוטי כסף, וילונות תחרה מהודרים וויטרינה מצוחצחת בחדר ההסבה הצמוד, שאין בה דבר. רק המקלחת מסגירה את הנידחוּת: אין מים חמים, לעתים אין אפילו מים זורמים.

דרך לבית הקהילה היהודית, תוך כדי שיטוט ברחובות העיר, דומה שבתי הקזינו מרכזים את עיקר הפעילות הכלכלית כאן. אך במשרדו של לב גריגורוביץ טויטמן, ראש הקהילה, ישיש לבבי דובר יידיש ורוסית, מתברר שיש אפיקים נוספים לכלכלה הבירוביג'אנית. מדי כמה דקות נכנס למשרד איש עסקים חייכן, לוחץ בלבביות את ידו של טויטמן ותוחב תוך כדי כך חבילת רובלים עבותה בתוך שקית ניילון פשוטה. "הם תורמים לבית הכנסת היהודי שאנחנו בונים", מכריז טויטמן בצהלה.

מפעל חלב. גלויה שהוציאה הממשלה הסובייטית כדי להפגין את הצלחתו לכאורה של פרויקט בירוביג'אן

בשנים 1928־1949 היגרו לבירוביג'אן כחמישים אלף יהודים, אך לאחר 1949 הפנתה ברית המועצות עורף לפרויקט היהודי שלה. היהודים חדלו לבוא, ולאחר הפרסטרויקה ב־1985 עזבו מרבית הצעירים את האיזור ועלו לישראל. מאחור נותרו הזקנים ובני דור הביניים, בעיקר אנשי עסקים.

ליוסף ברנר יש מפעל למבנים טרומיים. סבטלנה רולס מנהלת מסעדה יהודית. א"ש, ישראלי, תת אלוף במיל' ואיש הסוכנות היהודית לשעבר, מפקח על משלחת לחיפוש זהב בהרים. טויטמן חולש על כל היהודים: שולח  סלסלות שי בחגים, מפקח על שיעורי העברית באולפן לאלה שעדיין לא עלו, מתכנן בית כנסת חדש, מספר בגאווה על וודקה בירוביג'אנית חדשה שעל עטיפתה דמויות יהודיות ומצביע בשמחה על ואלרי פמינקה, ישיש בעל שיני כסף ובלורית לבנה, שנשכר כדי לערוך את עיתון הקהילה. פמינקה אינו יהודי, אבל על מאמריו הוא חותם בשם פרידמן. "כשהגעתי לפה עם הורי ב־1935, הייתי בן עשר. היה פה יער. רק אז התחילו לבנות בתי עץ ראשונים. באו לפה רכבות שלמות של יהודים, שמו אותם בצריפים וישר התחילו לעבוד. באו יהודים לא רק מרוסיה, אלא גם מארגנטינה, ברזיל, צרפת, ארצות הברית ואפילו קומוניסטים מארץ ישראל. באו יהודים מכל העולם, והכל היה ביידיש: בית הספר, התיאטרון, הסמינר למורות, המכללה הטכנולוגית. גם ברחוב דיברו יידיש".

זימאה גפן, חבר הקולקטיב המייסד האחרון בקולחוז של ואלדהיים, ומשפחתו

"אני בניתי את הבית הראשון בבירוביג'אן", אומרת, נכון יותר צועקת, פירה אסתר קויפמן בגאווה. היא בת 86, חירשת למחצה, משקפי קרן עבים לעיניה, סוודר ירוק לגופה ומקל דק בידיה. מדי יום היא באה למוזיאון הבנייה שבבניין מוזנח בעיר. וכשבאים מבקרים, היא מדריכה אותם בסיור שיטתי בין המוצגים, שאורכו ארבעים דקות בדיוק. "עבדתי 65 שנה בחברת בנייה", היא מספרת, "הייתי בבית יתומים, ואז המפלגה שלחה אותי למכללה לבנייה במינסק. הייתי מנהלת עבודה, מהנדסת, יושבת ראש ועד עובדים, ולפני 11 שנה הקמתי את המוזיאון הזה. כשהגעתי, היו פה 250 אנשים ובית אחד בלי גג. התחלנו לבנות הכל מעץ, לבד. לא היו מכונות. הרמנו את הלבנים על הגב עד למעלה. הלכתי לבקר את שטפולוב, שהיה פועל בניין", נודדת דעתה של קויפמן, "הוא היה בן 96. ביקשתי ממנו את כלי העבודה שלו בשביל המוזיאון. 'אתן לך', הוא אמר לי, 'אבל תבטיחי שתחזירי לי'. אני בעצמי הולכת תמיד ברגל. היו לי אופניים, אבל גנבו אותם".

אחר הצהריים נערכת הפגנה של המפלגה הקומוניסטית בלב העיר. עשרות מניפים דגלים אדומים. ראש הסניף המקומי נואם. מרבית המשתתפים מבוגרים. עוניים ניכר בנעליהם הבלויות ובבגדיהם הדלים. צעירים מעטים אוחזים בשלטים הכבדים. "כשהיה קומוניזם", מסבירה אחת המשתתפות, "היה רע, אבל לפחות היה אוכל והיתה קצבה".

כל העובדים אוהבים את לנין
ערש ההתיישבות החקלאית היהודית היה "שדה הנסיונות הבירסקי", יישוב חקלאי שלאחר מכן הוסב שמו לבירופלד, הנמצא חמישים קילומטר מדרום לעיר בירוביג'אן. לכאן נשלחו ראשוני המהגרים היהודים. ב־1930 זרעו כאן 15 אלף דונם, ובסוף אותה שנה היו בידי חברי הקולחוז 210 פרות ו־65 עגלות. השלטון הסובייטי התגאה ביישוב לדוגמה: כתבים זרים הובאו כדי לתעד את האיכרים היהודים, שמגדלים חזירים, מדברים ביידיש ומאמינים בסטאלין.

מתחילת ההתיישבות הונהגה בכל רחבי בירוביג'אן תוכנית אנטי דתית. בערב יום כיפור אחד נערכה הרצאה על "הקלריקליזם היהודי ומלחמתו בתנועת הפועלים", ובתוכנית הלימודים בבית הספר היסודי קראו ילדים כי "לנין הוא המנהיג שלנו, המורה שלנו, החבר שלנו. אנו עושים מה שלנין מלמד אותנו. כל העובדים מכירים את לנין ואוהבים אותו".

בירופלד נותר כפר קטן: רחוב אחד ומשני צדיו בתי עץ. ליד בית המועצה משאבת מים חלודה, ומאחורי כל בית גינת ירק: המשכורות נמוכות מכדי לספק את צורכי המחיה, ועל כל משפחה להשלים את תזונתה. סדובה בטיה גולדינב, גברת מטופחת וחביבה, גרה בבית עץ ליד בניין המועצה. בעבר היתה ראש המועצה המקומית, וכעת היא אחראית על הדיור. היא היהודייה האחרונה בבירופלד ונושאת בתואר "יקירת בירופלד". הפרנסה קשה, היא מספרת. "מאז שאין קולחוז, יש פחות פרנסה. בשנה שעברה היה חורף קשה, שלושים מעלות מתחת לאפס, אז השנה לא יהיו תפוחי אדמה. כיום הסינים חוכרים אדמות בכל מקום ומגדלים גידולים. חבל שהאוטונומיה היהודית תיעלם ממפת רוסיה והעולם. חבל שהאדמה הזו תיפול לידי הסינים. כל המאמץ הגדול שעשו ההורים שלי והחלוצים הראשונים, הכל נעלם ויורד לטמיון".

ב־1938 כונה ואלדהיים "קולחוז מיליונר", כיוון שרכושו נאמד ביותר ממיליון רובל. היו בכפר מועצה, בית דואר, שתי חנויות, ספרייה, בית ספר, גן ילדים, פעוטון, חוג דרמטי ובתי מלאכה לסריגה ולייצור כובעים. המוזיאון של ואלדהיים נפתח במיוחד עבורנו. על הקירות פריטים אישיים של ראשוני המתיישבים, כמה פוחלצים ודגלי קטיפה אדומים עם דיוקן לנין, שהקולחוז זכה בהם. על הספסל שליד אולם הכניסה זקן חייכן ושתקן.

זהו זיאמה גפן, החבר האחרון של הקולקטיב המייסד שנותר בחיים. הוא גר בבית עץ ליד המוזיאון. יש טלוויזיה בסלון, ויללות כלבים נשכנים מלוות אותנו בכניסתנו. ב־1995 פורק הקולחוז וחולק בין 18 משפחות. אחד פתח דיסקו, אחד פתח בית קפה, אחד מכולת, אחד מאפייה. "המשפחה שלי התפזרה", הוא מספר, "הבן בחָבָּרוֹבְסק, בת בבירוביג'אן, בת אחת פה. אני עובד כיום בגינה. יש לי עז בבית וכמה חזירים". הגיע הזמן לחלוב את העז. גשם דק מתחיל לרדת. יתושי הגנוס אינם רואים בכך כל הפרעה. זיאמה נועל מגפי פלסטיק שחורים ויוצא לחצר האחורית, המגובבת טלאי קרשים. הנכדה שלו מתבוננת בנו. צעירה אחרת, שעוד לא מלאו לה 18, אוחזת בבתה הקטנה. היא נשואה לנכדו של זיאמה. זיאמה חולב את העז בריכוז. את הדלי הוא מניח במטבח: חדר חשוך במבנה הצמוד לבית. על התנורים המלוכלכים סירים מלאים בתפוחי אדמה. הוא מתנצל, עליו ללכת ולהאכיל את החזירים.

הפגנה של המפלגה הקומוניסטית. מרבית המשתתפים מבוגרים ועניים

חיים עד גיל ארבעים
עם שחר אנחנו יוצאים לקולחוז היהודי לשעבר אמורזט (Amurzet), בקצה הדרום־מערבי של בירוביג'אן, מרחק שלוש שעות נסיעה וחצי בדרך לא סלולה. א"ש נוסע בג'יפ שלו, הנהוג על ידי צעיר תכול עיניים ושתקן, כדי לפקח על התקדמות המשלחת הגיאולוגית השוכנת בהרים. המשלחת עורכת מדידות כדי לאמוד את גודלו של מטיל הזהב הטמון בהרים, ששוויו יותר ממיליון דולר. המצטרף למשלחת שם את נפשו בכפו, אלא אם כן חוסן בפני קרציית ההרים הקטלנית, הנחה על עלי עץ הליבנה. רק כאשר היא חשה במשב רוח תחתיה, היא נוחתת, חודרת לתוך האוזן, מתחפרת בגזע המוח וגורמת למוות בייסורים בתוך חודש ימים.
"אנשים מתים כאן כמו זבובים מהקרצייה הזו", מספר א"ש. סיבות המיתה במחוז אינן מעטות: שירותי הרפואה קלוקלים, השכר זעום, האוכל אינו מגוון והוודקה רבה, רבה מדי. בשל כך נראים בכל רחבי המחוז רק גברים מעטים: הם חיים עד גיל ארבעים, אומר א"ש, ואם הם שורדים עד אז, הם נוטים להסתלק מהמחוז, מותירים מאחוריהם נשים וילדים.

אנו נוסעים במישור, לאורך שרשרת ההרים החוצה את המחוז. מרחבי ענק פרושים לצדנו, ניחנים ביופי פראי ומרמזים על שפע. משלחות גיאולוגיות, שפעלו באיזור מסוף המאה ה־19 ועד לאחר מלחמת העולם השנייה, גילו מרבצים של ברזל, סיד, שיש, פחם, כבול, גראפיט, בדיל, נחושת, אזבסט, זהב ועוד.

רחל מיכאלובנה גלקובסקאיה, בת 75, גרה באמורזט מ־1932. היא לא חדלה לנוע אף לרגע: במטבח הסמוך לבית מתבשלות נקניקיות מתוצרת מקומית וביצים מהתרנגולות שלה. היא חותכת סלט מירקות שגידלה בגינה, מגישה לחם שאפתה, יורדת למרתף כדי להוציא קומפוט תפוחונים נפלא שרקחה ומוזגת כל העת וודקה לכוסיות קטנות – לחיי המתיישבים בפעם הראשונה, לחיי המתיישבים בפעם השנייה, ובפעם השלישית רק כדי להשלים את הרמת הכוסיות לשלוש. "פעם היה פה טוב מאוד", אומרת גלקובסקאיה, ובתוך כך היא ממשיכה לנוע בזריזות, "אז לא סגרו דלתות ולא היו מנעולים. אף אחד לא גנב כלום. כל אחד נכנס ויצא מתי שהוא רוצה. פחדתי מכלבים. עכשיו אני חייבת כלב".

יונה ליבוביץ מפציר בנו שנבוא לביתו. הוא גר בדירת שיכון קטנה. בסלון ריהוט ישן ופשוט. בארון תלויות שלל מדליות. "ב־1948 סיימתי קורס טרקטוריסטים ונסעתי בטרקטורים מתוצרת צ'ליאבינסק", מספר יונה. "קיבלתי מדליה ב־1975 על עיבוד 2,500 דונם אדמה. כשהייתי ראש צוות בקולחוז, היו מאתיים ראשי בקר. בתוך תשע שנים הגעתי ל־800. בתור עובד מצטיין שלחו אותי לתערוכה במוסקבה ב־1975". הוא מראה לנו תמונות מהביקור במוסקבה. גבר נאה בחליפה שחורה, ניכר שהיה בריא ומרוצה.

ברחבי בירוביג'אן זורמים כ-200 נהרות ונחלים, ועודף המים יוצר ביצות על פני מרבית שטח המחוז

מי ישלם את השוחד?
בתשע בבוקר באים שני שוטרים בבגדים אזרחיים. הם אומרים שהם ממשרד הפנים ושהגיעה לאוזניהם הידיעה שבעיר מסתובב צוות של עיתונאים מישראל ללא אישור ממוסקבה לפעילות עיתונאית. הם יחזרו אחר הצהריים, ואם לא יהיה בידינו האישור, נגורש מן העיר. איך מצאו אותנו פקידי משרד הפנים? מי הלשין? מדוע נוסעות בעיר מכוניות מלאות בשוטרים חמושים?

ברחוב עובר גורביץ', סגן המושל היהודי. הוא מפנה אותנו ליהודי גובארוב, נציג משרד הפנים. אנחנו נוסעים למשרד הפנים. המשרדים ריקים. גובארוב נסע לדאצ'ה. נוסעים לטויטמן. הוא מצלצל לאחראית במשרד הפנים. בדקות הבאות מתנהל ויכוח גועש ברוסית. המשתתפים מזעיפים פנים ומתלהטים. אחר כך מתברר שהוויכוח הוא מי ישלם את השוחד לפקידי משרד הפנים.

שנת 1936 היתה שנתו היפה של המחוז היהודי. בחוקה הסובייטית החדשה נקבע כי בירוביג'אן הוא מחוז אוטונומי, על פי סעיף שנותר על כנו עד היום הזה. אך צלו של סטאלין החל מאפיל. בישיבת הוועד המפלגתי ב־1937 הואשם המזכיר חאבקין ב"חנפנות, משפחתיות, סכסכנות והעלמת נטייה טרוצקיסטית פעילה כבר מ־1923". באותה שנה הודח חאבקין ועימו פעילי מפלגה, פקידים בכירים, מנהלי מפעלים, מורים, סופרים ועוד.

"רוב אלה שהגיעו מארצות הברית נעצרו ונשלחו לגולאג", מספר ראש הקהילה היהודית, טויטמן. "הרגו את כולם. בתוך 24 שעות לקחו מפה את כל הקומוניסטים. ניקו את המקום. זו התקופה הכי קשה באיזור. ב־1938 החיים פה היו מאוד מתוחים: אנשים פחדו לדבר זה עם זה – לך תדע מי חבר ומי אויב. לא באו לבקר. לא ישבו שתי משפחות יחד. יום אחד אתה מדבר איתו. למחרת הוא נעלם. אנשים עבדו פה כמו עבדים יום ולילה כדי להקים מדינה. אבל ההתלהבות הפכה לפחד".
מלחמת העולם השנייה אפשרה לבירוביג'אן להתאושש מטראומת סטאלין. לאחר השואה שבו יהודים רבים לבתיהם באוקראינה, בביילורוס ובקרים. חזרו אלה שהסתתרו בעת הקרבות בהרי אוראל, בסיביר ובאסיה התיכונה וגם פרטיזנים, חיילים משוחררים ואחרים שהתחבאו בשטחי הכיבוש הגרמני. האוכלוסייה המקומית לא האירה להם פנים בשובם, וסכסוכים אלימים פרצו על רקע תביעות להחזרת רכוש ודירות. משלחות מהגרים לבירוביג'אן החלו יוצאות לדרך. אך כעבור שנתיים ניחתה מכת המחץ: במסגרת "מסע הטיהור" של סטאלין ב־1948 לא רק הודחו וחוסלו מנהיגי המחוז והסופרים היידים, אלא "טוהרו" גם המוסדות היהודיים: "סגרו את כל התיאטראות של היידיש", נזכר טויטמן, "סגרו את הפקולטה לחינוך". על כל בתי הספר נאסר ללמד ביידיש. שפת הלימוד היתה עתה רוסית. על בירוביג'אן ירד מסך הברזל.

לילה אחרון במחוז היהודי האוטונומי. "לודה, לודה", נשמעו זעקותיו של ילד. מבעד לחלון, ברחבת השוק, שבמשך היום פזורים בה סינים וקוריאנים הפורשים את מרכולתם האסייתית, אפשר היה להבחין בילד בלונדיני קטן, שצרח כאחוז אמוק לאשה אלמונית. ילד אחר התקרב אליו להרגיעו, והבלונדיני הרים אותו באוויר והטיח אותו על הארץ, זועק "לודה, לודה".

פילסנו דרכנו בסבך, מלווים בעדת יתושים. מתחת לעץ התגלה הקבר הראשון

מוקדם יותר הראו בטלוויזיה סרט תיעודי על ילדים חסרי בית ברוסיה. יש מיליון וחצי כאלה, והם פזורים בארץ הענק, נטולי משפחה, בית וממון, חיים ברחובות בחבורות של מקבצי נדבות, יצאנים ויצאניות וגנבים קטנים, נתונים לשרירות לבם של עוברי אורח, סרסורים ועבריינים. לאחר שהתאספו כמה חסרי בית מבוגרים יותר, הם הקיפו את הילד הזועק, אחזו בו עד שהשתתק ולא נע, ואז נשאו אותו באוויר לעבר פינה נסתרת בין הדוכנים הריקים.

בירוביג'אן עוד לא התעוררה כשהמכונית נאנקה במהמורות הדרכים המצולקות. עובר אורח הצביע על הכיוון הכללי לבית הקברות הישן. בפאתי העיר, ליד מפעל כעור, מעבר לסוללת עפר, שקענו בבוץ כשפילסנו את דרכנו בעלווה הירוקה, מלווים בעדת יתושים רעבה. מתחת לעץ זקן התגלה הקבר הראשון. יש עליו כתובות ברוסית וסמלים קומוניסטיים. ממשיכים לחפש. הנה קבר נוצרי. ועוד אחד. והנה, מצד שמאל, קבר יהודי ראשון: סמל מגן דוד וכמה מלים ביידיש. והנה עוד אחד. כתוב מתי נולדו הקומוניסטים הללו והיכן ומתי מתו, כאילו בלכתם מן העולם בחרו, ליתר ביטחון, לכתוב דברי פרידה בשפה שאלוהים יודע.