שעת בוקר מוקדמת, אני עושה את דרכי לרציף האיירוואדי ממנו יוצאת המעבורת לבגאן (פגאן). על הרציף המולה רבה של אנשים, סחורה, עגלות וקקפוניה של צלילים. רוב המשייטים במעבורת הם תיירים, קבוצות מאורגנות ואנשים כמוני. את ההבדל ניתן לראות במטען האישי: הקבוצות המאורגנות מגיעות עם מזוודות, מטיילים כמוני עם תרמילים. האיירוואדי – עורק החיים במיאנמר. ממש כמו תרבויות רבות אחרות סביב העולם שצמחו לאורכם של נהרות – הנילוס במצרים, הנהר הצהוב בסין, הגנגס בהודו, החידקל בעיראק – כך גם התרבות הבורמזית צמחה לאורך נהר האיירוואדי (Ayeyearwady). האיירוואדי, שפירוש שמו הוא נהר הפיל (Airavati, פיל בסנסקריט), זורם לאורך של 2,170 קילומטר, מתוכם 1,700 קילומטר מתאימים לשיט, דבר שהפך אותו לציר התחבורה המרכזי של מיאנמר. הדלתא של הנהר משתרעת על שטח עצום של 411 אלף קמ"ר והיא מהפוריות בעולם, מה שהכנה לאזור את השם סווורנה בומי ( Suvarnabhumi), שפירושו "הארץ המוזהבת".
תשע שעות של הפלגה לפני ואני נפעם מכמות המים. לנהר אין גדה מוגדרת, רצועות אדמה, איים קטנים וגדולים, ובהמשך תמיד עוד מים זורמים. מים חומים, שמים אפורים ואדמה ירוקה. את רוב הזמן אני מעביר בסיפון העליון עם זוג קשישים (בני גילי) מניו זילנד – היא ראש עיריית נורת' פלמסטון, הוא מנהל קבוצה של גני ילדים. אנחנו מחליפים חוויות, ואני מספר להם על המצב בארץ ועל בעיותינו הקיומיות. מדי פעם נשמעת צפירה חזקה, אות שהמעבורת מתקרבת לחוף. מרחוק המון רב מחכה על הגדה, ועוד לפני שאנחנו מתקרבים הם כבר במים, מציעים את מרכולתם: בננות, אננס, שטיחים, בדים, תיקים, תכשיטים. ככה הם עומדים במים ומנהלים מקח וממכר, זורקים את הסחורה לכיוון המעבורת, תופסים בדיוק רב את הכסף הנזרק אליהם.
אל ראש ההר אנחנו יוצאים לדרך ומהר מאוד מתברר לי מדוע היה צריך עוד גלגל. מדי פעם הדרך נעלמת ובמקומה – אבנים, חול, נהר, כל פעם הפתעה אחרת. הנהג מרגיע אותי שלא אדאג, אבל איך אפשר לא לדאוג? השעה מתאחרת, גשם מתחיל לרדת, הכביש שב ונעלם, אין מקום לינה בדרך. אנחנו מתחילים לטפס לכיוון ההר והדאגה רק גוברת: ענני ערפל, גשם חזק ואני כבר מבין שלא אצליח לראות את ההר וכל הנסיעה מיותרת ומסוכנת. התרגלתי במסעותיי שאיני מצליח לראות ים כחול כפי שצולם בעלון התיירות, גם לא לצאת להפלגה כי הים סוער, גם לא לראות את השקיעה בטאג' מאהל בגלל המונסון. והנה שוב, לא אראה את פסגת פופה, סלע צוק הנישא לגובה של כ-300 מטר ועל ראשו מנזר עטוף בטבעות עננים, המזכיר במראהו את המנזרים התלויים במטאורה שביוון.
אנחנו עולים ועולים בתוך הערפל ומגיעים לרחבה בוצית, שסביבה מסעדות קטנות וחנויות. אין פה איש מלבדי. אני מסיר את נעליי, משאיר אותם ואת התרמיל עם נהג המונית ומתחיל לטפס את 800 המדרגות העולות למנזר שעל ראש ההר. עולה ומטפס, רק אני עם עצמי, אין איש מסביבי. כמה קופים רצים בין רגליי ואני מנסה לא להחליק. למרות שהעלייה המקורה, הכל רטוב. פה ושם דוכן המציע את הסחורה שנמכרת בעלייה לכל מקדש במיאנמר, קיטש זול, נוצץ ומקושט. הערפילים עוטפים אותי, צמרות עצים מכוסות ברסיסי גשם ואני ממשיך למעלה. מדרגות האבן מתחלפות בסולמות המתכת. אני מחזיק חזק במעקה, חושב איך אעשה את הדרך חזרה בסולם הרטוב והחלקלק. בכניסה למנזר קבוצת גברים משחקים קלפים, אני מברך אותם לשלום וממשיך פנימה. אין לי מושג לאן לפנות, נתקל בשערים נעולים והמקום היחיד שאנפשר להגיע אליו הוא רחבה שטופת מים, מלאה בקופים רועשים. אני עומד אך בקושי ברחבה החלקה, מסביבי קופים משתוללים. מאוכזב, אני חוזר על עקבותיי ומתחיל את הדרך הארוכה למטה – אל הנעליים והמונית. קבוצה של מקומיים עולה מולי, הם מלווים את ההליכה בשירה דתית וידיהם עמוסות בפרחים – שי לאלים. לאחר אינסוף מעידות והחלקות אני מצליח להגיע למונית ואנחנו מתחילים לנסוע בדרך חזרה לבגאן. בכפר הראשון אני מבקש לעצור כדי לקנות בקבוק מים, וכשאני מסתובב כדי לשוב אל המונית נגלה לעיני מחזה מדהים: ההר היפהפה והמרשים מוקף בטבעת עננים ועל ראשו מזדקרים בניני המנזר. לא ייאמן – שם הייתי? למרות הכל, הצלחתי לראות את פופה בכל הדרו, כפי שהוא נראה בתמונות.
לשתות שרף אכסניה פשוטה בכיכר המרכזית, מרכז של כלום, הצטלבות של ארבעה שבילים לא סלולים ועץ רחב נוף באמצע. הרגשתי כאילו הגעתי לעיירת בוקרים נידחת במערב הפרוע. כמה עגלות שאליהן רתומים סוסים עייפים ורזים, דוכן טלפון רעוע שממנו אפשר לערוך שיחות בינלאומיות. אני מחפש מקום לאכול, וכהרגלי איני נוהג לשבת במקום הומה, אך לעולם לא אשב במקום ריק מאנשים. בין המסעדות הקטנות עם שולחנות הפורמייקה אני מגלה לפתע חנות עוגות, ולא סתם חנות עוגות אלא כזאת עם חלון זכוכית ודלת. הריר שמציף את פי מתייבש במהירות למראה עוגה בודדת ועלובה המוצבת על הדלפק. החלום על עוגת גבינה נגנז ואני ממשיך לחפש היכן לאכול. קול קורא לי מאחת המסעדות, ואני רואה את נהג המונית שלי. המקום שייך לאחותו, והאוכל טרי, טעים ובשפע.
מקדשים מכל עבר מגיעים למקדש, חולצים נעליים, ומיד מתנפלים מכל עבר ילדים ומדריכים פוטנציאלים, כולם מבקשים שתקנה מהם משהו – מים, מפות, שירותי הדרכה. מהר מאוד לומדים לסרב. כל מקדש שונה בצורתו ויש כמובן הסברים היסטוריים, אך אני פחות מתעניין במאות ה-12 וה-13 במיאנמר, מספיק לי להתרשם מהמקום עצמו. בכניסה לאחד המקדשים הנידחים יותר בחורה יפהפייה הציעה להדריך אותי. הפעם לא יכולתי לסרב, גם בגלל יופייה וגם כי שכחתי להביא פנס. בהדרכתה, ובעזרת קרן האור החלשה, טיפסנו פנימה ולמעלה, בפרוזדורים צרים וחשוכים, עד שהגענו למשטח העליון של המקדש ממנו נגלה נוף מרהיב של כל מקדשי האזור. במקדש אחר מתגלים ציורי קיר המספרים על היסטוריה עתיקה של המקום המדהים. ביציאה ריתק אותי ילד קטן, בן תשע, עם אוסף של מטבעות מכל העולם. התיישבנו על הגדר ובחנתי אותו על כל מטבע ומטבע. הוספתי לו שקלים אחדים לאוסף והמשכתי הלאה למנזר עשוי כולו מעץ מגולף, שנראה כמו אותם מנזרים קטנים מעץ שנהוג למכור בכניסות לכל פגודה ומקדש.
תלאות הדרך צעקה מבחוץ: האוטובוס הגיע! הנהג פוקד עלי לשבת ונער זריז מעמיס את התרמיל בתא המטען. אוספים עוד כמה אנשים ויוצאים לדרך. מלבדי יש עוד שישה נוסעים אירופאים וכל האחרים מקומיים. סרט וידאו קופץ על מסך קטן, משהו בסגנון הגשש רק בבורמזית, כמובן ללא תרגום. אני מנסה להתמקם בכיסא, אבל לא מוצא תנוחה נוחה וכבר מבין שהדרך תהיה קשה יותר ממה שציפיתי. אמנם עשיתי דרכים ארוכות מאוד במקומות שונים בעולם, אך הגיל כבר לא מה שהיה וגם הסבלנות אינה כפי שהיתה. מיאנמר (בורמה) – העמוד הראשי >> לקריאה נוספת:
|
.jpg)
.jpg)
