אתוס, ההר הקדוש

בצפון יוון, בחלקה הדרומי של מקדוניה, בואכה תרקיה, שולחת היבשה שלוש אצבעות דרומה אל תוך הים האיגאי. האצבעות המערבית והאמצעית הפכו בשנים האחרונות לאזור נופש מבוקש ביותר החביב על תושבי סלוניקי. שרשרת החופים העוטרים את ה"אצבעות" מכונה ה"ריביירה היוונית". האצבע המזרחית שונה לחלוטין: היא הררית ומיוערת יותר. כאן שוכנת הרפובליקה התיאוקרטית של אתוס הנקראת בפי תושביה "אגיון אורוס", כלומר ההר הקדוש. רפובליקה זו היא יחידה שלטונית אוטונומית" נציג ממשלת יוון יושב במקום לצרכים אדמיניסטרטיביים בלבד.

הר אתוס הינו חצי-אי שאורכו 40 ק"מ, רחבו 12-8 ק"מ ושטחו הכולל 332.5 קמ"ר. בחלקו הדרומי מתנשא גוש הררי לגובה של 2033 מ' מעל פני-הים. סלעי גיר לבנבנים-ורדרדים ומיוערים בצפיפות יורדים בתלילות אל הים.
המקום נהנה מהלחות היחסית השוררת באזור וכן מגשמי הקיץ, דבר הנותן את אותותיו בחורש ים-תיכוני סבוך ועשיר להפליא. במחצית חודש יוני היה החורש בשיא פריחתו ובשבילי האבן הצרים נשזרו סחלבים רבים מספור. על מדרונות ההר בנויים כ-20 מנזרים, רובם נוסדו במאות ה-10 וה-11, ונבנו תוך התגברות על קשיים טופוגרפיים כמו מדרונות תלולים להישג מרשים בתחום הארכיטקטורה.
כל תושבי ההר, נזירים או פרחי-נזירות, וכן כל המבקרים ובעלי-החיים, נמנים על טהרת המין הזכרי (להוציא חתולות – בשל מכת העכברים במקום). הכניסה לנשים אסורה בתוקף צו שהוציא השליט הביזנטי קונסטנטין בשנת 1070. הצו מהמאה ה-11 עדיין תקף; לוח השנה הוא הלוח היוליאני (המפגר בשלושה עשר יום אחרי הלוח הגרגוריאני). חיי היום-יום מתנהלים לפי השעון הביזנטי: מניין השעות מתחיל עם עלות השחר, שהיא השעה 12, שקיעת החמה גם היא בשעה 12, ובכל שבוע מעדכנים את השעונים על פי השינוי בשעת הזריחה. התושבים סבורים כי הר אתוס הוא המקום הקרוב ביותר לשמים עלי אדמות. אני מתקשה לפסוק אם אכן קרוב המקום לשמים, אך ברור שאין הוא דומה לשום מקום אחר.
ביקור בהר אתוס איננו טיול ככל הטיולים – זהו מסע מופלא דרך מנהרת הזמן אלף שנה אחורה אל תוככי ממלכת ביזנטיון. כל מה שיכולתי לעשות בדאפני, הכניסה לחצי האי, היה לשפשף את עיני ולצבוט את עצמי כדי להיות בטוח שאיני חולם, והתחושה הזו ליוותה אותי במשך ששת ימי שהותי באזור.
את ימי ממלכת ביזנטיון סופרים משנת 323 לספירה, עת הפכה הנצרות לדת מוכרת, ועד לנפילתה בידי התורכים העותומנים בשנת 1453. האימפריה שהתקיימה במשך למעלה מאלף שנה, תרמה לעולם סגנון בנייה שביטויו המוצלח ביותר הינו כנסיית אגיה סופיה אשר באיסטנבול, קודקס החוקים שערך הקיסר יוסטיניאנוס, חידושים בציור ובפסיפס וכן דברים פשוטים, אך שימושיים, כגון המזלג. בעיני המערב הצטיירה ביזנטיון כממלכה של קרקסי-ראוה, תככי-חצר ומסתרי-דת אך בעיני תושביה היא הייתה משולש רב עוצמה של סדר וארגון רומאים, תרבות הלניסטית ודת נוצרית אמיתית (אורתודוכסיה – "האמונה האמיתית") בתוך מה שנתפס בעיניהם כים של ברבריות. האמנות הביזנטית חרגה מעבר למקום ולזמן. היא התפשטה למקומות שבהם לא שלטה ביזנטיון כגון איטליה, והמשיכה להתקיים גם לאחר שהממלכה נפלה עד גלגולה האחרון בציורי אל גרקו. מסתבר שהמהפיכה הקומוניסטית ברוסיה לא קברה את השריד האחרון של היישות הביזנטית – הגחלת נשמרת כאן בהרים המוריקים של הר אתוס. בתי-אבן פשוטים, גגות רעפים חומים מכוסי-טחב, עשב מבצבץ ברחובות המרוצפים, חנויות קטנות לחפצי-קודש, מכולת בעלת היצע דל, כנסייה המעוטרת כולה בתמשיחי קיר, עולי רגל נושאי צרורות ושני שוטרים למען הסדר הטוב. הכל מתנהל באווירה שקטה ואיטית להפליא. אין ספק, מחוגי השעון עצרו כאן מלכת לפני שנים רבות.

צילום: יאניס סקורויאניס

לאחר קבלת האישור המיוחל, כל אדם חופשי לדרכו. אמצעי התחבורה הם אוטובוס הנוסע פעם ביום מהנמל הקטן בדאפני לקארייס, סירה המפליגה פעם ביום לאורך הצד המערבי שלו (ולפעמים גם המזרחי) ובעיקר הרגליים שאינן מוגבלות לשום לוח זמנים פרט לשעת השקיעה עת נסגרים שערי המנזרים.
גם ללא המנזרים, הר אתוס הינו מקום משגע. שמורת טבע של יער פראי ובו שבילי-עפר צרים, שבחלקם נכבשו חזרה על-ידי היער. הדרך, המסומנת על-ידי שלטי עץ קטנטנים כתובים יוונית באותיות מחוקות בחלקן, עוברת בין עצי דולב וערמון ענקיים, אין ספור של שרכים ומטפסים, שיחי פטל לרוב, פרחים זעירים ושקט נפלא של בדידות. כל מנזר מתגלה לפתע כעולה מתוך הירק, כל התגלות הינה מחזה עוצר נשימה.
בכל מנזר קדמני ה"ארחונטאריס", האחראי על האורחים, בכנסית אוזו, ספל קפה שחור, כוס מים צוננים ולוקום מתוק, הראה לי היכן אלון ומאותו רגע הייתי חופשי לנפשי. את ארוחותי הייתי אוכל בחברת שאר האורחים (לפעמים יחד עם הנזירים ולפעמים בנפרד) ומפעם לפעם הצטרפתי לתפילות. על-פי-רוב מכבדים הנזירים מבקרים המגלים עניין אמיתי באורח חייהם ולא תיירים במובן השלילי של המלה, הרצים ממקום למקום, מצלמים ללא רשות או נוהגים במקום כבתוך שלהם. בכל המנזרים האירוח הינו חינם אין כסף.

"האמונה האמיתית"
עד למאה ה-3 לפנה"ס איכלסו את חצי-האי עיירות יווניות קטנות ותושביהן מוזכרים פעמים אחדות בכתבי הסופרים וההסטוריונים הקלאסיים, כגון הומרוס, תוקידידס, פלוטארכוס ועוד. מאוחר יותר, מסיבות בלתי ידועות, דעכו עיירות אלו, נהרסו ונעזבו, והאזור קיבל צביון פראי ובתול. רק אחרי למעלה מאלף שנה התחדשה הפעילות האנושית בהר.
במאה ה-7 לספירה הופיע כאן הנזיר פטר הקדוש, יסד מנזר ותוך זמן זרמו למקום נזירים מכל רחבי האימפריה הביזנטית. הר אתוס התאים לנזירים הנוצרים. בידודו ושממונו הפכו אותו למקום מקלט מצויין מנגישות העולם החיצון, ובמיוחד מפני הכובשים הערבים, שבעותה עת כבר שלטו בכל רחבי המזרח-התיכון. מסורות שנוצרו ברבות השנים הוסיפו להר נופך דתי. עד היום מאמינים רבים שכאן עגנה ספינתה של מריה הקדושה בדרכה מאסיה הקטנה לקפריסין. אחרים משוכנעים שאת המנזר הראשון כאן הקים קונסטנטין הגדול בכבודו ובעצמו – הקיסר שהפך את הנצרות מדת נרדפת לדת הרשמית של האימפריה הרומית.
במאה העשירית הגיעו לכאן מספר נזירים חשובים שארגנו את הנזירים במנזרים מסודרים (קונוביום). "מנזר" משמעותו לא רק המבנה, אלא קודם כל אורח-חיים המאופיין בסדר חברתי ברור וקבוע. החיים בהר עוצבו במודל של קהילות מאורגנות המספקות את רוב צרכיהן והמקבלות עזרה כלכלית מעשירי ושליטי ביזנטיון. אבירי מסע הצלב הרביעי (שנת 1204) כבשו את קונסטנטינופול, הרסו ושדדו אותה, העמיקו את הקרע בין שתי האימפריות, וגרמו לשנאה תהומית בין הכנסיות (זו גם הסיבה לכך שמאתיים שנה מאוחר יותר, העדיפו תושבי העיר ליפול לידי הכובש התורכי על פני ברית עם האפיפיור). בתקופה זו (1267-1204) גרמו שבטי הכובשים הפראנקים הרס וחורבן למנזרי ההר. עד היום עומדת בחצרו של מנזר זוגרפו (ZOGRAPHOU) אנדרטה לזכר הנזירים אשר מצאו את מותם במלחמה לשמירת עצמאותה של הכנסיה הנוצרית המזרחית. בשלהי המאה השלש-עשרה כבשו את ההר שודדים קטלנים. מגילות הקלף הבודדות ששרדו מאז מספרות שבמנזרים לא נותרה אבן על אבן. מתוך שלוש מאות מנזרים שפעלו אז נותרו לאחר החורבן רק עשרים וחמישה. מנזרי ההר שוקמו בעזרת הפאטריארכיה הסרבית, שגשגו להפליא במאות ה-15 וה-16, והמקום שימש מרכז הנזירות האורתודוכסית של הבלקן. לאחר המצור העותומני על סלוניקי (1430), שמרו הנזירים על יחסים טובים עם השולטנים מורד השני ומחמט השני, שאף ביקרו במקום, ובכך יצרו למעשה את המדינה האוטונומית של אתוס ואף העניקו פריבילגיות לנזירים שהתגודדו כאן. ההר המבודד, אי יווני בעולם תורכי מוסלמי, שימר כאן את המסורת הנוצרית, האמנות הביזנטית והתרבות היוונית. השלטון התורכי לא תמיד הסביר פנים. היחס השתנה משליט לשליט ופעמים תפסו את מקום זכויות היתר מסים מעיקים, הטרדות ולעיתים אפילו ביזה מצד השלטונות התורכים. החיים במאה ה-16 היו קשים מאד וההתדרדרות הכלכלית פוררה את המנזרים הגדולים ליחידות קטנות יותר הנקראות סקיטי, והמורכבות מנזירים החיים בקבוצות קטנות והנפגשים רק לתפילה שבועית (בדומה ללאורה המוכרת מנזירות מדבר-יהודה). בכל זאת הר אתוס נשאר המרכז הרוחני של הנצרות האורתודוכסית ובמאות ה-17 וה-18 נוסדו כאן בתי-ספר לנזירות, לתיאולוגיה, לפילוסופיה, להסטוריה, ואף למדעים. הירידה האמיתית החלה במאה ה-19 לאחר שהנזירים, שהשתתפו במלחמת העצמאות היוונית (1821), סבלו קשות מנגישות חיל המצב התורכי שהוצב במקום, ומספר הנזירים הלך והתדלדל עד לאלף ושבע מאות לעומת עשרים אלף בתקופת השיא. מאז שחרור ההר בשנת 1912 חלה התאוששות הדרגתית, ובשנים האחרונות מוזרם למקום "דם" חדש, גם מקרב הקהילות האורתודוכסיות בארה"ב ובאוסטרליה. כיום קיימים בהר שבע עשר מנזרים יוונים, מנזר סרבי ומנזר בולגרי. בנוסף להם קיימים ארבעה עשר סקיטי ומספר גדול למדי של בתים בודדים שבכל אחד מהם חי חיי סיגוף ופרישות הרמיט (מתבודד).
מנזרי הר אתוס הם דוגמא יחידה במינה לארכיטקטורה הביזנטית. הצוקים הנישאים היו אתגר לאדריכלי כל הזמנים. מרבית המינזרים הם דוגמאות מצויינות לבנייה ולאמנות של ימי הביניים: שורות העמודים נושאי הכותרות, הקשתות, המזבחות ומעל לכל הכנסיות מכוסות בפרסקו (תמשיחי קיר) מושלמים. למנזרים אחדים ספריות עשירות במגילות ובספרים עתיקים, הכתובים בכתב קירילי מסולסל. במנזרים אחרים אוצר בלום של חפצי אמנות שנרכשו ונאספו במשך שנים רבות ובהם עבודות מתכת, עץ מגולף, קרמיקה עדינה, אריגים ועוד. כל מנזר הוא מוזיאון חי לאמנות, לארכיטקטורה, ולנוסחי תפילה וכן לחקלאות עתיקה ולסגנון חיים פשוט ומחמיר.
הנזירים הינם אנשים חרוצים מאוד המשכימים קום מדי יום ביומו, יוצאים לעבודות פיסיות, הנקטעות רק בשעות התפילה, ובערב יושבים ללמוד עד השעות המאוחרות של הלילה. עבודה חשובה אחרת של נזירים כאן ובמקומות רבים אחרים בעולם היא שימור אוצרות האמנות (חלק ניכר של אמנות ימי-הביניים באירופה נשמר הודות לעבודת הנזירים ולמנזרים).
עניין מיוחד יש בחקלאות המקומית הפשוטה. זו איננה חקלאות פרימיטיבית במובן המוכר של המלה, אלא שילוב מוזר בין עבודת כפיים שנעשית כמו לפני מאות בשנים, ושל חידושי המאה ה-20 כמו טרקטורים קטנים, משאיות קטנות ועוד. ניתן לראות נזיר מזדקן לבוש שחורים מתניע טרקטור קטן בעוד שבשדה שמנגד חבורה של נזירים מפזרים זרעים בידיהם.

בשבילי ההר
התחלתי במנזר איווירון (IVIRON) אשר נוסד על-ידי נזירים רוסיים. זהו מנזר מרשים השוכן לחוף הים, ובו אחת הכנסיות העתיקות אשר בהר. אורך החיים במנזר זה אידיוריתמי – כל נזיר אחראי למזונו, לרכושו ולרוב סדר היום שלו. למנזר חצר פנימית ענקית ובה עצים ודשא, כנסייה יפיפיה וכתר של מגדלים המשווים לו מראה של טירה קסומה. לאחר ביקור קצר במקום, הפלגתי בסירת המנוע הקטנה השטה לאורך צדו המזרחי של חצי האי ועוצרת בכל מנזר ומנזר. מקצת המנזרים שוכנים לשפת הים ממש, בעוד שרובם מבכרים את שפולי המדרון הנמצאים לעתים במרחק של שעה הליכה מן הנמל. במנזר פילותיאו (PHILOTHEO) זכיתי להכנסת אורחים בלתי רגילה ולהסבר מקיף מכמה נזירים צעירים. להפתעתי התברר שנזירים רבים דוברים אנגלית, ונזירים לא מעטים ביקרו בארץ ובמצרים, מקצתם כעולי-רגל ומקצתם במסגרת "שנת שירות" בנזירות המדבר. ההליכה בת חמש השעות מפילוטאו למנזר הענק של לורה היתה חוויה בלתי נשכחת. הלכתי בדרך עפר שהתפתלה ביער הצפוף ומפעם לפעם נשקף נוף נהדר אל הצוקים התלולים הגולשים למים הצלולים. מנזר ה"לוורה הגדולה" (MEGISTI LAVRA) הינו העתיק והחשוב מכולם. בפתח המנזר עצי תות ודובדבנים, ולידם ברז ברונזה גדול לשטיפת הזיעה. נכנסתי בחברת עולי-רגל נוספים דרך שער עץ ענק אל חדר האורחים. ולאחר כוסית של אוזו ולוגום מתוק קיבלנו את חדרי השינה שלכל אחד מהם מרפסת הבולטת מן המצוק, כך שהיושב שם תלוי ממש באוויר, מעל הים. לאחר מנוחה קצרה, יצאנו לתפילה חגיגית ששבתה את האוזן והלב בצליליה השקטים וההרמוניים.
הדמויות על התמשיחים שצוירו בידי תיאפנס הכרתי ב-1535 מופיעות בסדר קבוע. הצייר נתפס כאומן, עובד לפי קאנון (מערכת כללים) ברור וקבוע ואינו רשאי לעשות ככל עולה על רוחו. למעלה, בכיפה, מופיע ישו – בן האלוהים, תחתיו מריה ויוחנן המטביל, המתווכים בינו לבין האנושות, ולמרגלותיהם המבשרים (האנווגליונים), השליחים ועוד. בנוסף לדמויות המוכרות ניתן לזהות דמויות רבות מן התנ"ך וממחוזות מתחום האפוקליפסה (חזון אחרית הימים). הנצרות הביזנטית התנגדה לפסלים וראתה בהם אמנות פגאנית, המנוגדת לעקרונות הדת. בהשפעת היחס התנכ"י ל"צלם" היתה נטייה חולפת בכנסיה הקדומה למעט ואף לאסור פולחן הקשור בתמונות. המציאות עשתה את שלה וכדי לרכוש את אהדתם של ההמונים הנבערים שהיו זקוקים לתאורים מוחשיים, פיתחה הכנסיה הביזנטית מעין נוסחה אמנותית חדשה שבה נותקו הדמויות מתכונותיהן הגשמיות והודגשה בהן הרוחניות. הפיסול נאסר לחלוטין ובציור הופסק השימוש בפרספקטיבה ובכל טכניקה המעניקה תחושה תלת מימדית. הדמויות נעשו שטוחות, מרחפות על רקע מופשט, עם מעט מוטיבים הלקוחים מהטבע ומהעולם הדומם. תנוחות חזיתיות קפואות ועיניים גדולות בטאו חיים רוחניים פנימיים. המתבונן בהם מסתכל ישר לתוך העיניים וכך יוצר קשר נפשי ישיר איתן. הנצרות הביזנטית חזרה לראייה אמנותית מופשטת שהעולם היווני זנח והתרחק ממנה במודע במשך שמונה מאות שנים. המגע עם אומנות המזרח השפיע בדקורטיביות בולטת (הרי במזרח הקישוט הוא העיקר), בדומה לשטיח שכולו מקושט הקירות כולם צבועים מבלי להשאיר משטח אחד חלק, תפיסה אמנותית המכונה "פחד החלל הריק"…
במובנים רבים הציורים באתוס הינם פיסגה של האמנות הביזנטית בהיותם מושלמים וססגוניים, אך במובנים אחרים כמו למשל תנועה וארגון משטחים ציורי אתוס הינם יוצאי דופן. בהר המבוסס, הרחק מעינו הבוחנת של הפטריארך, הרשו האמנים לעצמם חירות שלא היו מעיזים ליטול בשום מקום אחר.
לאחר התפילה, נערכת ארוחת הערב בחדר אוכל מרשים שכניסתו הראשית מעוטרת בגמלון יווני ומשוחה בציורי קיר. היין מוגש בכמויות גדולות. הארוחה פשוטה להפליא ומבוססת על ירקות, לחם, מעט גבינה ודגים (הבשר אסור לאכילה באתוס). הארוחות בהר אתוס הינן מרשם בדוק לדיאטה. לא כל כך בגלל הקלוריות כמו בגלל הטעם… עם סיום האכילה יוצא אב המנזר ובעקבותיו יוצאים הנזירים שבשלו את האוכל, במין מבט מושפל – אולי על כך שהכינו אוכל שלא מצא חן בעיני הסועדים. לאחר הארוחה נעלמו הנזירים, להוציא עובדי המטבח והנזיר המטפל באורחים. התברר שהלכו לנוח לקראת תפילה חגיגית שתמשך כל הלילה.
בשעה תשע, עם שקיעת השמש, עלה אחד הנזירים אל פעמוני הכנסייה, שמונה במספר, פעמונים בגודל ובעובי שונה, וניגן נגינה מופלאה שצליליה הזרים סימרו את השומעים למקומותיהם.
למחרת יצאתי לטיול רגלי ארוך בשבילים צרים שטיפסו בהרים בלב צמחייה פראית. ביקרתי במנזר פרודרומוס (PRODROMOS) שאינן נכלל במניין המנזרים, משום היותו שלוחה של מנזר לאוורה. מנזר זה מאוכלס בנזירים רומנים, ונראה כהעתק מושלם של אחד המנזרים בהר הקרפטים, אולי מכיוון שעולי רגל כמעט לא מבקרים במקום קבלוני הנזירים בסבר פנים יפות, והפצירו בי להשאר. בהמשך דרכי ביקרתי בסקיתי ובמספר בתי מתבודדים. חלקם הפגינו עוינות בולטת לזר הטרדן. הלכתי בשביל הצופה אל מספר מנזרים, שכל אחד מהם ראוי לביקור ממושך. מפעם לפעם ניתן היה לראות נזירים עובדים בשדה או כמה סוסים חופשיים רועים בקרבת המנזרים. אך רוב הזמן היצורים היחידים שנראו היו ציפורים שצייצו בקול ופרפרים ססגוניים בשלל צבעים וצורות.
את הלילה עשיתי במנזר דיוניסיו הקדוש (DIONYSIOU)הנראה כתלוי על גבי הצוקים. שוחחתי עם פרחי נזירות והסתבר לי שאנשים מגיעים לנזירות באופנים שונים. היו ביניהם בני משפחות מכובדות, הסוברות שבנוסף לאיש-עסקים ואיש-צבא ראוי שיהיה במשפחה גם בן נזיר. רבים אחרים הם חוזרים בתשובה, מחפשי דרך או כאלו שמצאו כאן מקלט מלחצים חברתיים ונפשיים.

המנזר הלוהט
חוויה מסעירה במיוחד נזדמנה לי במנזר קרקלו (KARKALOU). לאחר יום מייגע של טיפוס לפסגתו של הר אתוס, ומבט אל הנוף מטריף החושים שמסביב, התברר לי שלא חישבתי נכון את הזמן ומצאתי את עצמי פוסע בחשיכה. מנזרי ההר סוגרים את שעריהם עם רדת היום. לאחר מספר שעות של הליכה מאומצת בתוך היער, כשכפות רגלי צורבות מרוב מאמץ, החל לרדת גשם זלעפות, וכך פסעתי לי בגשם, מבוסס בבוץ כשגבי ספוג זיעה ומים. כאשר הגעתי אל שעריו הנעולים של המנזר, רועד מקור ונוטף מים. לא התחשבתי בכללי הנימוס המקובלים וזעקתי לכיוון התריסים המוגפים. הנזירים הקיצו משנתם, חרגו מהוראות-הקבע, פתחו עבורי את שערי המנזר וקבלוני בסבר פנים יפות. בכוחותי האחרונים הצלחתי לגרור עצמי למיטה, להרפות את השרירים ולשקוע במהירות לתוך חלום מתוק, מתוכו שלפו אותי כעבור שעתיים, צעקות "אש! אש!". פקחתי בבהלה את עיני וראיתי את המנזר אפוף להבות. הצלחתי לזנק החוצה ולהצטרף לנזירים ולמלאכת הכיבוי. במשך הלילה התברר שבשעה שהגעתי למנזר, פגע ברק בגג, הגשם פסק והאש בערה. כך מצאתי עצמי מתיז סילוני מים על האש, בעוד הנזירים המבוהלים מנסים להציל את הספרים העתיקים וחפצי הקודש. כאשר נפרדתי מהם בשעת בוקר מאוחרת בעודם מכבים את שרידי השריפה, לא נותר לי אלא לקוות שהצרה לא באה להם בעטיי..
לאחר הליכה נוספת ושייט לאורך הגדה המערכית של חצי האי הגעתי למנזר היפה מכולם בעיני – סימונו פטרה (SIMONOPETRA), שמקומו בראש הצוק המיוער מזכיר קן נשרים. מנזר זה, בעל 7 קומות, נבנה באמצע המאה ה-14 על-ידי סימון הקדוש, נשרף ב-1580 ושוב ב-1626 וב-1891 ונבנה בכל פעם מחדש.
מנזר מרשים אחר הינו מנזר סנט פנטילימון (PANTELEIMON) הרוסי עטור כיפות-בצל ענקיות בצבעי ארגמן. במנזר הענק הזה חיים היום חמישה-עשר נזירים בלבד, והם מתקשים לתחזק את המקום. מוזר לחשוב שבעבר חיו כאן אלפיים נזירים. ביקרתי בגן היפה והמוזנח ובכנסיה הגדולה אדומת הלבנים המוכתרת בכפות בצל ירוקות.
מנזר זה היה תחנתי האחרונה בהר אתוס. בדרכי חזרה אל הציוויליזציה התבוננתי במנזרים עטורי הירק המשתקפים במים, וסיכמתי לעצמי שממלכת ביזנטיון לא מתה, היא חיה ונושמת עד עצם היום הזה.