אררט: מחפשי התיבה האבודה

"ותישָחת הארץ לפני האלוהים ותימלא הארץ חמס. וירא אלוהים את הארץ והנה נשחתה כי השחית כל בשר את דרכו על הארץ. ויאמר אלוהים לנח קץ כל בשר בא לפני מלאה הארץ חמס מפניהם והנני משחיתם את הארץ. עשה לך תיבת עצי גופר קנים…"
(בראשית ו' פסוקים י"א־י"ד).

את המשך הסיפור התנ"כי רובנו מכירים. נח בנה את התיבה כפי שציווה עליו האל והכניס לתוכה נציגים מכל זן ומין מן החי. האל ביצע גם הוא את חלקו בתוכנית. כל בשר, מלבד יושבי תיבתו של נח, הושחת תחת אותו מבול מפורסם שנמשך ארבעים ימים רצופים.
תקופה קצרה אחרי שנסגרו ארובות השמים קורקעה התיבה על פסגת הר גבוה. "ותנח התיבה בחודש השביעי בשבעה־עשר יום לחודש על הרי אררט" (בראשית ח' פסוק ד'). זוהי הפעם הראשונה והאחרונה שמוזכר שמו של המקום שהתיבה קורקעה בו. חלף עוד זמן מה. נח ושאר ממשיכי שושלת החיים בעולם יצאו מן התיבה ופתחו, על פי הסיפור המקראי, דף חדש בספר תולדות האנושות. לעומת זאת, התיבה, שיכלה להיות הזכר המוחשי היחיד לאותו מבול אגדי, נבלעה בין הכתובים ונעלמה לה כלא היתה.

נעלמה? ובכן לא כולם בטוחים בזה. בעוד חוקרים באקדמיה חלוקים בשאלה אם בכלל היה מבול ושבים ומזכירים כי לסיפור תיבת נח קדם מיתוס המבול הבבלי, מאות הרפתקנים, מיסטיקנים, תמהונים וחוקרים של תרבויות קדומות השקיעו במשך השנים וממשיכים להשקיע מאמצים אדירים בחיפוש אחרי התיבה האבודה, על פי אותו סיפור מקראי. את רשימת העדויות שמשמשת בידיהם של המשוגעים לנושא מעטרים שמותיהם של מלכים, שליטים, היסטוריונים ואנשי דת מתקופות שונות בהיסטוריה. אין הסכמה על מיקומה הפוטנציאלי של התיבה. ישנם כמה מועמדים השבים ועולים במקורות שונים, רובם נמצאים באזור שהוא היום במזרחה של תורכיה, ואחד הפופולריים שבהם נמצא מתחת לפסגת אררט.
מסעות החיפוש אחר התיבה על פסגת אררט החלו כבר במאה ה־18 ונמשכו עמוק אל תוך המאה העשרים. קיימות טענות כאלו ואחרות על מציאת שרידי התיבה על הפסגה. ב־1916, למשל, התפרסמה ידיעה ולפיה התיבה נמצאה על ידי חיילי הצבא הרוסי;
ב־1943 טען מהנדס צבאי בריטי בשם א.ד דייוויס, שהנהג שלו, בחור מקומי, הוביל אותו במעלה ההר אל התיבה; ב־1989 הכריז מדען אמריקאי שניתוח תצלומי אוויר של מטוס ריגול אמריקאי מלמד כי על פסגת ההר מונח עצם לא ברור שיכול להיות התיבה; והרשימה עוד ארוכה.
עם הפיכתו לשטח צבאי סגור בשנות השמונים של המאה הקודמת, נמנעה הגישה להר. עם הסרת הסגר מהאזור ב־2001, שבו המחפשים להר. אחת הקבוצות היותר נחרצות כיום היא קונסורציום של אנשי מדע וארכיאולוגיה המכונה ArcImaging. אלה שמו להם למטרה לאתר אתרים תנ"כיים והיסטוריים בעזרת אמצעים טכנולוגיים מתקדמים. הקבוצה הבינלאומית העובדת בשיתוף פעולה עם אוניברסיטת אתאטורק שבמזרח תורכיה קיבלה היתרים מיוחדים מהממשלה התורכית לביצוע החיפושים.

איור של וויליאם סטון שמתאר את תיבת נוח. חוקרים עדיין חלוקים בשאלה אם בכלל היו מבול ותיבה © 2003, William Sutton

"אני מרגיש כאילו אני שייך להר"
לברייט, בן 65, טייס במקצועו ונוצרי מאמין, יש תואר ראשון בגיאוגרפיה, גיאולוגיה ומדעי החיים, תואר שני בגיאולוגיה, והוא דוקטור לתיאולוגיה ולימודי דתות. כבר בתחילת שנות השמונים ניסה ברייט לחפש את התיבה האבודה על פסגת אררט ונכשל. הוא אפילו הטיס מטוס מעל ההר ב־1986 ונעצר על ידי ממשלת תורכיה. ב־2001, עם פתיחת אזור ההר, הוא חידש את חיפושיו.
המפגש המקרי איתנו, בני העם הנבחר, היה מבחינתו של ברייט אות מחזק לכך שהפעם הגיע זמנו למצוא את התיבה. הוא טען שיש תבנית קבועה של המסת קרחונים אחת לשלושים שנה (טענה שמשמשת רבים ממחפשי התיבה), ועכשיו בדיוק היא אמורה להגיע לשיאה. הפעם הוא הגיע אל ההר במטרה לחפש את התיבה במיקום ספציפי, שאת המידע עליו קיבל, לדבריו, ממקורות מודיעיניים חסויים בממשל האמריקאי. "לפעמים", הוא אמר לנו, "אני מרגיש כאילו אני שייך להר הזה".
שאלנו אותו איך זה שהתיבה השתמרה במשך זמן כל כך ארוך. "על פי כל העדויות", הוא השיב "התיבה לא היתה בנויה מעץ רגיל, אלא עטופה בזפת ובחומרים משמרים אחרים. מלבד זה עדויות מאוחרות יותר, של אנשים שראו את התיבה, מציינות שהיא נמצאת במקום שמכוסה בדרך כלל בקרח. זה גם מה שהופך את החיפוש אחריה לכל כך קשה". אך המכשולים שמערים הטבע אינם היחידים. לטענת ברייט, קיים קשר קונספירטיבי שמסבך את המשימה עוד יותר. "אין לי ספק שהממשלה התורכית והממשלה האמריקאית יודעות בדיוק איפה התיבה נמצאת", הסביר לנו. "זו בדיוק הסיבה שהן הפכו את האזור לשטח צבאי סגור במשך כל כך הרבה שנים. תאר לך איזו השפעה הרסנית יכולה להיות על הממשלות האלה, אם ייוודע שהתיבה באמת קיימת".
המסע המשותף שלנו הגיע לסופו מוקדם מהצפוי. אמנם הגענו אל פסגת ההר, אך בגלל מזג האוויר הסוער, מהר מאוד פנינו לאחור. ברייט, לעומת זאת, החליט להישאר עם המלווה המקומי, כדי להמשיך בחיפושים, ולא פגשנו בו שוב. כשחזרנו לארץ שלחנו לו אי־מייל כדי לבדוק איך הסתיים נסיון החיפוש. תשובתו לא איחרה לבוא. "באותו יום לא מצאתי שום דבר על ההר", הוא כתב, "אבל אין זה אומר שהחיפושים הסתיימו".